"ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בראשית כח,יט). 'ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו ב, ג) "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב" וגו', אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר (בראשית כב, יד) "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה", אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר (בראשית כח, יט) "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל"' (פסחים פח,א). 'שקראו בית - מקום מיושב' (רש"י). להבדיל מהר ושדה, בית זה מקום מיושב ולכן מרמז על הבניין בישובו, לכן הוא מתאים לעתיד לבא, שבית שלישי לא יחרב לעולם, ולכן בו יש עניין של יישוב תמידי, בו קשור התיקון השלם של העולם. לכן מובן שמיד מובא בגמ': 'א"ר יוחנן: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב, ב) "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל", וכתיב (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"'. שלעתיד זהו כמו בריאת העולם, כיון שזהו תיקון העולם שנברא בבריאה, וזה קשור לקיבוץ גלויות, כיון שכשבנ"י באים לארץ ומקימים אותה, אז זוכים לגאולה והקמת המקדש: 'יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). אולם מדוע באברהם נאמר "הר”, וביצחק "שדה”? נראה שאצל כל אחד נאמר ע"פ חיבורו לקודש, שאברהם התנסה בעשרה ניסיונות, כשהעקידה היא הסוף – התכלית של כל הניסיונות, הדרגה העליונה של כולם, שכל הניסיונות הקודמים העלו אותו עד לניסיון האחרון של העקידה. לכן הדגש של אברהם הוא "הר", שזהו ניסיון העקידה שנאמר לו "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (בראשית כב,ב). ליצחק נאמר שלא לצאת מהארץ (עם כל הקושי שבדבר – שהיה רעב), שהוא קשור במיוחד לא"י, בהיותו קדוש כעולה: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת" א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסל' (ב"ר סד,ג). הרי שיש את מעלתו כעולה, ויחד עם זה יש לו שליחות לשכן את השכינה, שזה ע"י ישוב א"י בהיותו נוטע וזורע. לכן נאמר בשם שדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד,סג), כשהפשט הוא: 'וילך יצחק לשוח בשדה – כדכתיב: "וכל שיח השדה" (בראשית ב,ה), כלומר: לטעת אילנות ולראות עניני פועליו' (רשב"ם). שיש קשר לשליחותו בעולם בקשר לישוב א"י שמתגלה בעבודת השדה. ואילו יעקב, ממנו יצאו בנ"י – בית ישראל, ולכן קורא בשם בית, וזה היה בהליכתו לחרן כדי להקים את בית ישראל. אצל אברהם ויצחק זה היה בהקשר לקודש (אברהם בעקידה, ויצחק בישוב א"י ובתפילה [ששיחה לשון תפילה. ברכות כו,ב]) ולכן גם המקדש הוא רק בקשר לקודש, אבל אם יש חטאים (גדולים), הוא נחרב (שלא מתקן אותם). לעומת זאת אצל יעקב זה נאמר בירידתו לחו"ל, שזה ירידה מהקודש (של קדושת א”י), שכך גם המקדש כעין לא מושפע מירידה בקודש (שאין דגש שחל רק בקודש), שזה יהיה בעתיד, ע"י שלא יהיה יותר חטא, וממילא לא יחרב מהחטאים. גם נראה שאברהם קרא הר, כדבר גבוה, כעין הנפה שבזה מקשרים לקודש (כמו הנפת הלוים והקרבנות), שכך מבין שני בניו, יצחק הוא הנבחר לה' (כעין שיש שני הרים, יש את בנו משרה ויש את בנו מהגר, שלכן הם כשני הרים – באו מאמהות שונות ובזמנים אחרים. וגם בישמעאל יש חשיבות שלכן אברהם ביקש: “ויאמר אברהם אל האלקים לו ישמעאל יחיה לפניך” [בראשית יז,יח]. אבל יצחק הוא הנבחר ומקודש לה'). אצל יצחק יש את עשו ויעקב, שהם אחים תאומים, ולכן כעין שדה שהיא ישרה, כביכול שניהם יחד (ואף יצחק ניסה לקרב את עשו, כששלחו להביא לו ציד כדי שיברכו), ויעקב הוא ממשיכו. לכן בשניהם (אברהם ויצחק) יש רמז לחורבן, כיון שצריך קשר שלם לקדושה, ואם יש פגם אז בא חורבן, כעין שמתקשר לצד הדחוי. לעומת זאת אצל יעקב כל בניו נבחרו, ולכן אצלו אין פגם, ולכן דרכו מתגלה המקדש בשלמותו, ללא פגם, שזהו לעתיד שהעולם יתוקן ולא יחרב יותר, כי כל בניו – כל הבית שלם. כידוע בבית שני התלבטו האם הם הבית האחרון, נראה שזה משום שאמנם יש שלושה אבות, ודרכם שלושה קשרים למקדש. אולם יצחק היה ראוי להביא את שנים עשר השבטים, אלמלי רבקה לא רצתה בכך ('רבי הונא אמר: אם כך אני עתיד להעמיד שנים עשר שבטים, הלואי לא עיברתי מנין "זֶ"ה"'. ב”ר סג,ו). כך שביצחק יש קשר גם לכוח יעקב, ולכן אילו היו זוכים היו מתקשרים בבית שני גם לכוח יעקב, לתיקון השלם.