"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

שיציאתו היתה מוכרחת – כי לישא אשה היא אחד מן הדברים שהותר עליהם יציאת הארץ. ולכן סופי תיבות: ויצא יעקב מבאר שבע = ארבע, כי היה מוכרח לישא ארבע אמהות: רחל ולאה בלהה וזלפה. וע"פ הנבואה נשאם.

"כי לא אעזבתך" (כח טו)

יעקב אבינו בורח מעשיו ומגיע לחרן, ומה המשפט הראשון שיוצא מפיו? "אכן יש ה' במקום ואנוכי לא ידעתי" (כח, טז).

וכי יעקב אבינו לא ידע כי השם יתברך, מלוא כל הארץ כבודו והוא נמצא בכל מקום? אלא שאדם צריך לדעת שאפילו כשהוא במצב של הסתרת פנים, ונדמה לו שחרב עליו עולמו, גם אז הקב"ה עמו, כי גם ההסתרת פנים היא מאת ה'. וכשאדם יודע שגם בתוך ההסתר פנים נמצא הקב"ה והוא מקבל הכל באהבה, נמתקים מעליו כל הדינים ונהפכים לרחמים ומתבטלת כל ההסתרה.

יעקב אבינו בורח מעשיו שמבקש להרגו. אחרי 14 שנים של לימוד תורה יומם ולילה הוא עוזב את משכן הקדושה ושם פעמיו לחרן, מקום של חרון אף ודינים קשים. והנה שקעה עליו השמש, והוא מוקף חיות רעות, נמצא במצב של הסתרת פנים נוראה ודווקא מתוך הצרה הזו מתגלה אליו הקב"ה ומבטיח לו כאלה הבטחות נפלאות: "הנה אנוכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך..." (כח, טו).

אבא שומר על הילדים שלו. אבא לא עוזב אותם. אבא אוהב את הילדים שלו.

הרבה פעמים אדם מרגיש שהוא לא באמת מאמין בישועה, הוא משקר את עצמו, המילים שהוא מוציא מהפה, "בעזרת השם יהיה בסדר" הן ללא כיסוי, זה מן השפה ולחוץ, הוא משקר את עצמו ואת משפחתו כשהוא בתוכו כבר משלים כי המצב אבוד... העצה היחידה היא להתחזק. להאמין בישועה גם בעומק 'החוסר תקוה'. בעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת לה האמונה האמיתית בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא, צריך להתחבר אליה, להאמין באמונה תמימה שהבורא הוא כל יכול.

כשאדם רואה רק טוב, זה לא חוכמה גדולה להאמין ולבטוח בה'. דווקא כשהקב"ה מסתיר את הישועה הוא מצפה מאתנו: תבטחו בי שאני רוצה את טובתכם. שאני לא עושה לכם שום דבר רע בחיים. שמה שאני עושה זה הטוב ביותר עבורכם אפילו אם אתם עדיין לא זוכים לראות את הטובה הגדולה הצפונה בהסתר זה.

כל כך הרבה התפללנו, וביקשנו, ממש התחננו, וקיבלנו על עצמנו קבלות טובות, ועשינו מסירות נפש וקיבלנו ברכות מרבנים והנה קרה בדיוק ההיפך ואנחנו שבורים ורצוצים, לא מאמינים שדבר כזה קרה לנו.

צריך ללמוד מיעקב אבינו. הוא יוצא לדרך ואליפז, בנו של עשיו רודף אחריו כדי להרגו ובסופו משאיר אותו בחיים אך גוזל ממנו את כל כספו ורכושו ומותיר אותו עני וחסר כל. ויעקב נשאר באמונתו. אין לו קושיות על השי"ת שהבטיח לו "ושמרתיך בכל אשר תלך". הוא יודע שלמרות כל מה שקרה לו ה' אתו. ובזכות זה זוכה לשרוד 20 שנה אצל גדול הרמאים הוא לבן הארמי, ולהוציא מעמקי הקליפות את האמהות הקדושות ואת השבטים הקדושים.

בתוך החושך הכי גדול דבר אחד מבקשים מאיתנו: "להאמין שה' איתנו, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו: "כי לא אעזבך".

אדם רגיל לחשוב שהתביעה בשמים נגדו היא רק כאשר הוא עובר עבירה, אבל האמת שעיקר התביעה היא מדוע הוא לא מקבל את השגחת ה' באהבה ובאמונה? למה הוא לא אומר תודה? למה הוא עצוב ואף פעם לא מרוצה? כל אלה הם טענות כבדות בשמים. כי האמונה והבטחון הם הנחת רוח של הבורא. וכי לא מגיע להשם יתברך שאחרי כל מה שהוא עושה עבורנו נקבל בהכנעה גם מה שאנחנו לא מבינים? גם מה שהוא ההיפך ממה שביקשנו?

אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הגדולה הצפונה בהסתר זה.

מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה'. יעקב אבינו עבר הכל, גורש מבית אבא, נשדד ונושל מכל נכסיו ובסופו של המסע נאלץ לבלות עשרים שנה במחיצתו של רשע ונוכל, יעקב אבינו נכנס אל עומק החושך וההסתר פנים וגילה עבורנו ששם בדיוק נמצא השם. "והנה השם ניצב עליו". הוא לא נבהל מהחושך הגדול הזה שירד עליו, הוא עשה את הדבר האחד והיחיד שיכול להוציא אותו מהחושך, שיכול להוציא כל אדם שפתאום באמצע החיים הכל נחשך לו – הוא פונה אל ה'. 'ויפגע במקום'. רבונו של עולם תושיע אותי. רבונו של עולם רק אתה יכול לעזור לי.

העולם הזה מסתיר את אור ה', צריך לצאת מן ההסתרות, מן ההסתרה של העצבות, מן ההסתרה שאנחנו מקופחים, מן ההסתרה שאנחנו לא מצליחים בחיים, שלא הולך לנו, שהחיים שלנו מאד קשים, שהגורל פגע דווקא בנו, לצאת מזה ולהתחבר לאור של אין עוד מלבדו. צריך כל הזמן לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה.

אדם צריך להזכיר לעצמו בכל נסיון שיש לו בחיים שהשם הוא כל יכול. אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. כמו שהוא קרע את ים סוף ועם ישראל עבר בתוך הים ביבשה, כך הוא יכול לעשות לך בבריאות, בפרנסה, בזיווג, בכל דבר. תזרוק את השכל. תתחזק באמונה ובטחון.

הסולם בחלום יעקב מוצב ארצה אך ראשו מגיע השמימה. אדם נמצא כאן בארץ וראשו אל השמים, הוא כל הזמן מביט אל ה'. "אשרי האיש אשר  יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

לכל יהודי יש את החלק הזה, שכל הזמן מסתכל למעלה, שכל הזמן רוצה את ה', חלק אלוק ממעל, רק שהחלק הזה הוא בגלות. גלות הגוף. אבל אין כניעה. אין ויתור. הנשמה שנמצאת בפנים, בתוך הגוף, היא לא מוותרת, היא נמצאת בתוך הכלא שלה, הגוף זה הכלא שלה, אבל היא לא מוותרת, היא כל הזמן רוצה להרים את הראש, כמו מישהו שכמעט טובע ח"ו, והוא כל הזמן מנסה

להרים את הראש למעלה.

יותר מכל דבר אחר אנחנו זקוקים למידת הבטחון. אי אפשר לחיות פה בשלוות נפש בלי מידת הבטחון. מה זה בטחון? זה להסתכל רק אל ה'. אני בידים של בורא עולם, הוא ברא אותי והוא לעולם לא יעזוב אותי. הוא יתן לי כל מה שאני צריך ואם הוא לא יתן לי, סימן שאני לא צריך.

כשיהודי סובל, כשהוא בצער, הוא חייב לזכור שהשם חי את הצער שלו. יש לך צער? השם חי את הצער שלך. השם נמצא איתך, מלווה אותך, מרגיש את הנסיון  שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך, הוא לא שכח אותך, הוא אוהב אותך, תתחזק, תפנה אליו!

מדי יום עוברים על כל אדם הרפתקאות רבות והוא נתקל בהרבה מכשולים בדרך. הכל זה נסיונות מלמעלה, הכל כדי לקרב אותנו אל ה'. צריך לזכור שאין מעמידים אדם בנסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, ושבכל מקום שאנחנו נמצאים השם יתברך אתנו, ועוזר לנו, ואם נתחזק, אפילו מעט, הוא יחזק אותנו הרבה. כל מטרתו של הנסיון לחזק ולחשל אותנו כי הקב"ה הוא אבא טוב שדואג לילדים שלו ואבא רוצה שהילד שלו ילמד להתגבר על המשברים שיש לו בחיים. כי רק ככה זוכים במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'.

אדם עוזב את העולם, השאיר ילד, גם הוא, הילד, יעזוב את העולם והילד של הילד גם יעזוב את העולם אז מה עושים כאן בכל זאת? זה הכל עוד דור ועוד דור לגלות את מלכות השם, שכולם יידעו שהכל זה מה', זה קרה לי וזה מה' וזה קרה לי וגם זה מה', תודה רבה לך ה'. זו תכלית הבריאה.

אם אדם חשב שתכלית הבריאה שהוא יצליח בחיים, שיהיה לו טוב, שיהיה ככה ויהיה ככה, וכאלה ילדים, וכאלה חתנים, וכאלה נכדים, ובית כזה, ודירה כזאת, והצלחה כזאת, אז הכל לא הצליח. שום דבר לא הצליח. אם זאת המטרה של החיים, שהוא יצליח, אין אחד יכול להגיד שהוא הצליח. אבל אם המטרה היא לזכור את ה' אז הכל הצליח. אם אתה זוכר את ה', אז עשית את התפקיד שלך פה ומילאת את התכלית. זה מה שה' רוצה, שבכל הבלבולים שלך תזכור בסוף שזה ה'.

כשקורים לנו כל מיני דברים אנחנו חושבים שזה תקלה. זה קרה לנו בגלל הספור הזה, בגלל הספור הזה, נכשלנו, טעינו, אנחנו לא מוצלחים, זה אנחנו שעשינו את זה לעצמנו, או מישהו אחר עשה לנו, או שזה מין גורל כזה, כל אחד והצמצומים שלו, והנסיונות שלו.

וכל הזמן אנחנו יודעים את האמת ושוכחים אותה. למה שוכחים אותה? כי אנחנו נמצאים בתוך גוף, נמצאים בתוך נסיונות וכל הזמן מחדש באים להזכיר לנו.

כל התכלית של הבריאה שהאדם, שהוא שליח אלוקים, שהוא חלק אלוק ממעל, שהוא אלוקות בתוך בגוף, ירד למטה, לתוך הארציות, לתןך העניינים הגשמיים ובתוך הגשמיות הזאת הוא לא ישכח את השליחות שלו, הוא כל הזמן יזכור את ה' ויזכיר את ה', יש לו תפילות וברכות, וזאת עבודה של 24 שעות ביממה, בעיקר במחשבות, כל רגע ורגע לחשוב מחשבות טובות, של שמחה, של הודיה, של ויתור, של רצון לעשות  טוב לשני, של הסתכלות אם עשינו לא טוב ולבקש על זה סליחה. כל העולם נברא כדי שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונדע שה' הולך איתנו, מלווה אותנו, הוא נמצא איתנו במלמול שפתינו, ובסדורים, ובתפילות, ובלימוד תורה, אדם כל הזמן ממלמל, בקול או בשקט, כל הזמן מדבר עם ה', כל הזמן אומר בעזרת ה' וברוך ה' וכל מה שעובר עליו כל היום זה רק כדי שהוא יגיד את המילים האלה.

כל מה שעובר עלינו כדי שנרים את הראש ונתפלל. הצרות עצמן הן המנוף והדלק של התפילות לצאת מעומק הלב ולקרוע את גזר הדין, ואז הכל מתהפך לטובה. אסור לך להתייאש ממה שעובר עליך, אתה צריך לזכור שבורא עולם מייחל לתפילות שלך כדי שישפיע עליך רק טוב. כשתפילה נאמרת באמת  ובתמים מעומק הלב, כשאדם משליך את כל יהבו על בורא כל העולמים כשהוא לא רואה פתרון הגיוני לבקשתו, אז יש בכוח בתפילה הזו לבקוע את כל הרקיעים.

ה' רוצה את כל התפילות שלך. הוא מחכה לתפילות שלך. תפילה פועלת, תפילה עוזרת, אבל מה, מוכרחים להמתין בסבלנות. עוד תפילות, עוד דמעות, ועוד מעשים טובים עד שבעזרת השי"ת תראה את הישועה שלך. כל זמן שטרם קיבלת את מה שאתה רוצה, תאמין שזה הכי טוב בשבילך ותמשיך להתפלל. רבינו הקדוש מספר מעשה מבעל תפילה שכל עניינו היה לעסוק תמיד בתפילות ושירות ותשבחות לה' יתברך ומקובל אצלנו שהבעל תפילה הוא רבינו בעצמו, שמוליך אותנו בדרך של תפילה, שנדע שהכל תלוי בתפילה שצריכה להיות בכוונה, מעומק הלב, עם הרבה שירות ותשבחות. כך זוכים להתקרב יותר ויותר אל ה' יתברך.

ולפני התפילה., תודה. זה הכי גבוה. זה הכי פותח שערים. כי כשאדם מתפלל לה' זה עדיין לא אומר שהוא מאמין שהכל לטובה. הוא אולי מאמין שרק ה' יכול לעזור לו אבל האמונה שלו עדיין חסרה. כשדבר ראשון הוא אומר תודה, עוד לפני שהוא מתפלל אל ה' שיעזור לו, אז האמונה שלו שלימה. תודה על כל מה שהיה עד הרגע הזה, ותפילה על מה שיהיה מהרגע הזה והלאה.

אדם צריך יום יום להזכיר לעצמו את העבודה של התודה! כל יום! כי ברגע שאדם מתבלבל ומתחיל לחשוב שלא טוב, אז אוי ואבוי. כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו את האמונה הפשוטה שבאמת השם טוב, והחיים יפים, והכל טוב, וצריך להגיד תודה!

צריך לחפש פטנטים איך להתחזק בהודיה להשם. כמו אותו רב שעבר ניתוח ובחסדי ה' הכל עבר בשלום והוא יצא מאיזמל הניתוחים בריא ושלם, ביקש מהאח בבית החולים לקבל את התווית של החולה והצמיד אותה לשקית הטלית תפילין שלו וכך כל בוקר נזכר בחסד ה' עמו שרק אתמול שלשום לא היה באפשרותו להתפלל כאדם רגיל ועכשיו עשה עמו הקב"ה חסד וחזר לימי השיגרה (מתוך "עלינו לשבח").

חסר לך משהו? קודם כל תגיד תודה ותבקש מאבא שבשמים שיתן לך. העיקר לא לאבד את האמונה שהכל טוב ולהגיד תודה. כי להגיד תודה זה שיא הביטול לה'. אתה לא מבקש כלום, אתה פשוט מתחבר להשם ע"י שאתה אומר תודה. כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים, אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד, ואז כל ההתמודדות שלי היא אחרת לגמרי.

אדם מתפלל על מדריגות ברוחניות, על הקדושה  שלו, צריך לדעת שזה לוקח זמן. משה רבינו נהיה משה רבינו אחרי 80 שנה של עבודה רוחנית, של אין סוף התבודדויות, רק בגיל 80 התגלה לו השי"ת בסנה.

רבי עקיבא, לקח לו 24 שנה להיות רבי עקיבא, והגמרא מספרת עליו שהוא בכה נהרות של דמעות. אני צריך לדעת שזה לוקח זמן וצריך הרבה להתפלל על כל מדריגה ומדריגה. ולזכור שאם התפללתי, התקדמתי, אפילו שאני לא רואה. שום תפילה לא הולכת לאבוד. שום רצון לא הולך לאיבוד.

בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאתנו:  שלא נפסיק לחפש את ה', לדבר עם ה', להאמין שה' איתנו בתוך הצרה, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו "כי לא אעזבך".

לפעמים בחיים, כשחושבים שזה הסוף, דוקא אז מתחילה הישועה. כמו בסיפור הבא:

זלמנוביץ הרכין ראש

יגאל רפאלי, תעשיין,מהנדס, אב לשלושה ילדים נשואים, סב לשישה נכדים, אשר למרות גילו המפואר, 70, הוא חיוני וזריז להפליא והוא מספר את  סיפור התשובה שלו.

"ובכן הרב לוי, עד לפני חמש שנים, כלומר בהיותי בן 65, הייתי חילוני לחלוטין, מנותק לחלוטין מהווי הבית היהודי השורשי, שריקמת נשמתו עשויה משבתות וימים טובים, תפילות ותהילים, והמון דבקות בקב"ה. בניגוד להרבה גיבורי עולם התשובה כמוך למשל, לא צדו אותי בסמינר ערכים, לא צנחתי ממצוקי תאילנד אל סלעי הואדיות בריסוק אברים כדי להכיר את הבורא, ואף אריה טורף לא איים לבלעני בשאגת רעבונו במצולות איזה ג'ונגל, כדי שאשמיע 'הצילו' לאבא שבשמים. גם לא זכיתי לחלום איזה חלום מבעית ומפחיד שיעוררני, אפילו לא חלום מתוק וחביב על אליהו הנביא או על רבי עקיבא ורשב"י, שישמחני. שוםכלום. אין בציקלוני אפילו לא זנב- זנבה של תאונת דרכים קטלנית שבסופה המכונית נמחצה לחלוטין והשתרבבתי ממנה איכשהו עם כמה שריטות וצלע אחת שבורה. גם אני מכיר את הסיפורים הללו, והחזרה בתשובה שלי, לא באה משם , לא ולא.

אנחנו גרים בשכונה  חביבה וממוצעת בעיר חופשית במרכז הארץ. אני, מחוץ למקצוע שלי, השקעתי 40 שנים מחיי במאבק ב'כפייה הדתית'. כשהייתי מהלך ברחובות קריה ורואה את בני התורה על חליפותיהם ומגבעותיהם, הייתי בז להם, הם דמו בעיני ליושבי המערות ילידי שבטים ופרימטיביים. אתה בוודאי מכיר את כל הקלישאות הנבובות שמדביקים לחרדים אותם מרוחקים השכם והערב. הייתי חלק מאותם אלו שחרדו מן ההתעצמות של החרדים, והנבואות השחורות שהם ינהלו פה את העניינים ביום מן הימים הדירו שינה מעיני. מעולם לא הכרתי הכרות אישית אף יהודי חרדי, תכלס, הייתי שמאלן פעיל, נמרץ ושופע התלהבות, דבק במשימה אידיאולוגית זו, שהזדהיתי עמה בכל נימי נפשי, עד לפני חמש שנים".

אנחנו גרים בבנין ובו ארבע דירות גדולות, אנחנו גרים בקומת הקרקע, והשכן דלת ממולי החליט לפני חמש שנים וחודשיים למכור את דירתו. מי הקונה? בוודאי תנחש בקלות.

הנה נחתו להם בני משפחת זלמנוביץ בנחיתה רכה ארבע מטר לידי. זוג הורים צעירם ושני תינוקות. קיבלתי הלם לא קל, אבל נאמן להשקפתי, החלטתי להתעלם מהזלמנוביצים, מה לי ולהם, אני בשלי והם בשלהם. מפעם לפעם כשנפגשנו במדרכה בחצר, זלמנוביץ קידם אותי בברכת בוקר טוב או ערב טוב, ואני בלעתי את הלשון, התייחסתי אליו כמו אל אויר ובקושי הנהנתי לו בחצי ראש.

ערב אחד צלצול בדלת. אני פותח. הנה מולי בשידור חי זלמנוביץ הצעיר, ובידו שקית נייר חומה. ערב טוב, אני יכול לשוחח עמך, ביקש. נו, עם כל סלידתי מהחרדים, הכנסתי אותו לסלון ונכנסתי להקשבה. "מכובדי אדון רפאלי, אני רוצה לסגור מרפסת ולהקים פרגולה בחצר. הגשתי תכניות לעיריה. וכדי לזרז את ההליכים ולפשטם, אני מבקש את אישורך. יש כאן מפות עם תכנון אדריכלי מסודר, אין כאן חריגות אין כאן סטיות מן החוק. אודה לך מקרב לב אם תחתום על התכניות , כך ביקש.

רק רבונו של עולם יודע מה התחולל בקרבי. זעם עצור פיעפע בראותי, טינה בת יותר מ 40 שנה ביקשה להיתפרץ החוצה כמו לבה יוקדת המאיימת לבלוע עולם ומלואו. הרגשתי כאילו היהודי הצעיר הזה, עם הזקן, החליפה השחורה והמגבעת, הוא נציגם של כל החרדים עלי אדמות. והנה הוא פולש לד' אמותי ומבקש לכבוש אותי ואת כל אשר לי, לפי התכנון הלוגיסטי הנורא, של 'הפרוטוכולים של זקני ציון'. הבחורצ'יק הביט בי בעיניים מבוישות, מבטו מושפל עם הרבה כבוד כלפי והכנעה. כנראה הוא מסתיר תחת עור הכבש את תאוות הטרף של הנמר. כך חשבתי.

מכאן ואילך אדון לוי, הפך המפגש ביני לבינו למסע השפלה בן 10 דקות, מה לא אמרתי לו, בצורה  הכי בוטה, הכי תקיפה, הכי משפילה, הכי מעליבה, כולי רושף וזועף, כולי עברה וזעם נגד הנציג של העולם והממסד החרדי שנוא נפשי. "למה באתם בכלל לכאן? למה לא נשארת בבני ברק? אתם פרזיטים, כל מה שהיה לי בלב, בראות, בלבלב, בכליות, ה-כ-ל שפכתי עליו בקיתונות של כעס מחד, ומאידך בהתלהבות אדירה כמו נחשול עצום בים סוער המאיים לכבוד את החוף. ככל שהשפלתי והבכתי אותו, התחזקתי באמונתי הפנימית היוקדת שכל מילה שלי היא יהלום נוצץ, ומשפטי המנוסחים היטב מייצרים נאום קטלני אין גדול כמוהו, ואחרי שאביס אותו את הזלמנוביץ הזה, הוא כבר יעוף מפה לכל הרוחות וייעלם מן השכונה הקטנה והחופשית שלנו.

וכאן אדון לוי, בנקודת הסיום של המתקפה הקטלנית והמתלהמת שלי, הביט בי זלמנוביץ הצעיר, במבט מבוייש אך חודר, התרומם מן הכסא, הרכין ראשו לעברי ואמר לי במילים בישניות אך נוקבות תהומות: "ברך אותי מר רפאלי, ברך אותי שהקב"ה יתן לי התלהבות כמו שלך בעבודת ה', שיתן לי הקב"ה אמונה תמימה בו ובתורתו כפי שאתה מאמין באידיאולוגיה שלך עד נימי דמך הדקיקים. ברכני אדון רפאלי שארגיש בצידקת דרכי כיהודי דתי, כפי שאתה מרגיש בדרכך, ושלא אאבד את חיוניותי ועצמתי עד גיל זיקנה ושיבה כמו שיש בך זקני היקר". כך אמר.

"אתה קולט? הזלמנוביץ הזה התחנן שאברכו שהוא יזכה ללהט שיש בי, לעצמה שיש לי בסלילת האידיאות הנבובות שיש לי, ובכל כך הרבה תמימות ופשטות, ענווה ושיפלות, עד שחשתי שהמילים שלו משספות את מעי ההומים, ואת לבי האכזר, ובעיקר את היצר הרע והנורא המוליך אותי שולל בדרכיו המתעתעות.

זלמנוביץ ניפנה ויצא, לא לפני שברכני בלילה טוב. אבל לא היה לי לילה, ולא היה לי טוב, נשארתי יושב המום על הכורסא ומשחזר פעם אחר פעם, את אותן 10 דקות נדירות בהם אני מקלל, הוא מברך, אני מעליב, הוא מלטף, רק לפנות בוקר נרדמתי, ולא הלכתי לעבודה. בצהרים התעוררתי, מובס ושבור, מושפל, אך אין ספק, קליפה קטנה של רוע נשרה ממני. רוח שברירית אך נעימה של אמונה חדרה לתוכי. כן, גם רוח מתוקה של סימפטיה החלה לקנות שביתה בלבי כלפי הזלמנוביצים. זהו, ידידי התעייפתי, אין לי מה לחדש. מאותו לילה אימתני ומביש התחלתי להתקרב, להתעניין, להסתקרן. זלמנוביץ היה לי למצפן, למורה דרך, לידיד נפש, לרב. אני שואל והוא משיב. אני חוקר והוא מסביר. שיהיה בריא , יודע הכל, ההוא בן 25 תלמיד חכם, ואני עם הארץ בן 65 העושה את צעדיו הראשונים בעולם המופלא של הקב"ה, עולם שנכנסים אליו עם מפתח ההשראה של תיקון המידות והענווה שאין לה קץ.

(מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להתחזק באמונה שהכל אתה עושה, שהכל בידיים שלך, שאין מה לתלות בבני אדם, שהישועה תבוא רק ממך.

וכשאני מנסה להשיג משהו ולא מצליח, הרי במקום ללחוץ, להתחנן, לנדנד, לכעוס, להיפגע, ואפשר להאריך בזה עוד ועוד, במקום כל זה להרים את הראש אליך ולבקש- אבא תעזור!

תעזור לי להבין שאת כל מה שאני כל כך מבקש, רק אתה יכול לתת לי אבא שבשמים.

וכל זמן שאני לא מקבל להגיד תודה כאילו קיבלתי כי הכל ממך והכל לטובה. גם מה שעדיין חסר. גם מה שלא מקבלים.

זכה אותי אבי שבשמים להתרגל לפנות אליך בכל עניין ועניין, לזכור שהכל אתה נותן, גם אם נראה שבדרך הטבע זה תלוי בבני אדם.

רבונו של עולם זה קשה שלי, זה בנגוד לטבע שלי, אני רגיל לפעול ולעשות, ואם צריך, אז גם לנדנד וללחוץ, לשכנע , לדבר על הלב, לנצל קשרים טובים ופתאום אומרים לי עצור! רק לפנות אל ה'! רק להגיד תודה ולשמוח גם אם לא מקבלים. לשמוח כאילו  קבלנו.

רבונו של עולם תעזור לי לזכור שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך מה שקרה, קורה ויקרה לי.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי