אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... (דברים א' א').

   כל מי שפותח את חומש דברים ומתחיל לקרוא בו, שם לב לנקודה מאוד מעניינת. החומש פותח בנושא מאוד רגיש - כאשר משה מוכיח את ישראל ומשדר אליהם תוכחה אילמת וכואבת על כל מעלליהם שעשו, מאז שיצאו ממצרים ועד לאותו הרגע. והשאלה מיתמרת ועולה ודורשת ביאור ובירור:

   מדוע משה פותח את חומש דברים עם דברי תוכחה וביקורת? למה הוא לא פותח את החומש עם איזו ידיעה מלטפת מעודדת ונעימה?

   הרמב"ן פותר לנו את החידה הזו, וזה תוכן דברי קודשו:

   הרמב"ן מדגיש בדבריו שמשה רמז את זה בתוכחות שבתחילת "משנה תורה", שהרי זו ההקדמה שכל אדם אמור להפנים בטרם הוא ניגש בכלל לעיין וללמוד את התורה ומצוותיה, ומי שלא חי וחש ומבין את הבסיס הזה, חסר לו בעצם את הבסיס וההקדמה לכל התורה.

   היסוד הזה שמלמדנו הרמב"ן הוא כלי כביר ואדיר בכל תחום רוחני. בקירוב רחוקים, בשלום בית, בחינוך הילדים וכו'.

   א) חייב האדם לשנן לעצמו תדיר שגם אם הוא גילה תקלה ומעידה אצל בני ביתו או אצל ילדיו וחניכיו, עדיין לא נחרב העולם. חובתו לזכור שתמיד ניתן לעשות תשובה וסליחה ולתקן את החטא.

   ב) כל מנהיג חייב להנהיג את עדתו מתוך רחמים רבים, ולהשתמש במידת הדין והיד הקשה והמענישה - רק במצבים שאפסה כל דרך אחרת.

   למרבה הצער והבושה והעלבון והיגון, יש מקומות ומוסדות ובתים וקהילות שמי שחטא שם וסר מעט מהדרך המקובלת, אוי לו ואוי לנשמתו. החבר'ה מביטים עליו כמו על פצוע וזב וטמא ומאוס ומשוקץ - ודוחים אותו בשתי ידיים, ומבחינתם הכתם שלו "בלתי הפיך".

   אנשים אלו שכחו שרבותינו כתבו לנו על כך דברים ברורים, וזו לשונם הטהורה: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מ"ז ע"א).

   שמתם לב לניסוח? לעולם! לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. גם אם יש לך חניך עקשן ומרדן וטרדן וחובב בלגאן ומתנהג כמו תינוק בגן, אל תידחה אותו בשתי ידיים. אל תמנע ממנו את הליטוף החיבה, הרוך והנעימות. אל תשדר לו שהוא דחוי ולא רצוי. מה כן תעשה?

   תפעיל מעט שמאל דוחה. תקשיח מעט את הפנים ותציג את המעשה בחומרה ותעמוד על תיקון העיוות ללא פשרות.

   ובד בבד תפעיל הרבה את "הימין מקרבת". תראה לו חיבה ואכפתיות, רוך ונעימות, ליטוף ואהדה, תרעיף עליו דליים גדושים של חום ואהבה, תפעל איתו בשיטה של "ימין מקרבת", ותִראה שבס"ד ההצלחה תהא מנת חלקך.

   רק לאדם שמפעיל "הרבה" ימין מקרבת ומשפיע ומזרים על החניך ליטוף וחום ואהבה תדיר, רק לאדם כזה יש את הרשות להפעיל בתחילה "מעט" שמאל דוחה. אך מי שלא יודע להפעיל את הימין מקרבת ולהראות קירבה וחמימות לחניך, יידע נאמנה שאין לו רשות מבורא עולם להפעיל את "השמאל דוחה" - משום שהוא עלול להזיק יותר מאשר להועיל.

   ובפרט לגבי אישה וילד לימדונו חכמנו שאם לא מפעילים שם "הרבה" ימין מקרבת, העסק רגיש - והנזק עלול להיות חמור מאוד, וכמו שכותב רש"י הקדוש שתינוק ואשה דעתן קלה. ואם דוחים אותם, טורדים אותם מן העולם. לא רק שלא מועילים, אלא גם מזיקים (סנהדרין ק"ז: רש"י ד"ה תינוק ואשה)

    הגמרא לא משאירה אותנו בממתינה - והיא מספרת שם על שתי אסונות אשר התחוללו כתוצאה מחינוך קר צר וקצר - בשיטה של "שמאל דוחה", אשר גרם לשתי תלמידי חכמים עצומים להיכנס למשבר - עד כדי כך שפרקו מעליהם את עול התורה. אחד מהם זה "גחזי", והשני הוא הבחורצ'יק השמנמן והמתולתל יש"ו, אשר המיר דתו וכישף והסית והדיח את ישראל - ובמשך שנים סבלו היהודים ממנו ומתלמידיו סבל רב. מסעות צלב, גירושים, שריפת התלמוד, תקופת האנוסים, פעולות המיסיון המוזר והאכזר, ועוד.

   המסר שכאן מאוד נוקב וכואב, וחודר קירות ולב. אם שני תלמידי חכמים גדולים ועצומים שהיו בבחינת מלאכים ושרפים לעומתנו היו זקוקים לתוכחה בסגנון של "ימין מקרבת" - וכאשר נקטו איתם בצורה של "שמאל דוחה" - הטעינו אותם במרירות גדולה עד כדי כך שהם פרקו עול, קל וחומר שבדורנו הירוד והרדוד חייבים אנו להיזהר מכך - ולחנך בעיקר בשיטה של "ימין מקרבת", ולהבין שמדובר בעצם "בדיני נפשות".

   הרבה נערים ונערות זרוקים וזרוקות אשר הקשר ביניהם לבורא עולם מאוד קלוש, זו תוצאה של חינוך לקוי ושגוי - נטול רגש ונוקשה כקרש, ועד היום אותם הורים לא ידעו שחינוכם הנוקשה פעל ההפך - ובמו ידיהם הם דרדרו את ילדיהם לתהום.

   מי שעוסק בחינוך והכוונת נוער, נתקל פעמים רבות בהורים שבאו אליו עם הקושיה הבאה:

   אני משקיע בבן שלי את הנשמה, מפנק אותו עד דלא ידע, מעניק לו כל טוב מצריים, מוסר נפש למענו ולמען חינוכו, ולמרות זאת... הילד שונא אותי! הוא מתנהג כמו רשע ואכזר, אין לו רגש להוריו ולתורה ולסביבה, הוא מושחת במידות ומעוטר בכל המידות הרעות, לאחרונה ניסינו אפילו את שיטת הליטוף והוותרנות - והעלמנו עין ממעשיו הקלוקלים, נתנו לו עצמאות מלאה ויד חופשית, אך זה לא קידם אותו בעבודת ה'. כיצד זה יתכן?

   ואותם הורים אינם יודעים שהדיאגנוזה שלהם על הילד אינה נכונה! הילד דווקא פיקח, פרח ונשמה טובה, יש לו לב זהב, הוא חברותי וחמים ונעים וטעים, הוא אוהב את בורא עולם ויש לו אליו רגש רב. אלא שחינוכם העקום והפגום גרם להם להשניא את עצמם על הילד, וכעת הוא לא מסוגל לקבל מהם שום הכוונה עצה ותושייה.

   בעבר פנה אלי ידיד, ודמעתו על לחיו. יש לי בן שסר וסרח מדרך ה', וכבר זמן רב שאני עמל קשה על שיקומו הרוחני. אני משקיע בו עולם ומלואו, ולמרות זאת איני רואה אצלו כל תזוזה והערכה. הוא אדיש כלפי, וכל פעם שאני מנסה להטיף לו משהו רוחני - הוא מתמרד - כאילו שמדובר בקרינה קטלנית. הגעתי למבוי סתום, ואני אובד עצות.

   האב השבור הודיע שהוא כבר הרים ידיים משיקומו הרוחני של הילד, והוא ביקש שאדבר עם בנו ואנסה לגשש אצלו מה קורה איתו, ומהם הלך מחשבותיו ומניעיו.

   הצלחנו בס"ד לתזמן מפגש אקראי עם הנער, מפגש גרר מפגש נוסף, ברוך ה' זיכה אותי הבורא להתחבר עם הנער ולמצוא מכנה משותף לשיחת רעים, ומחמת שאביו היה ידיד מאוד טוב שלי - היה לנער יותר נוח להיפתח אלי.

לאחר מספר שיחות שכבר נוצר קליק חזק ביני לבינו, יצאתי איתו ביום חמישי בערב לסיבוב לילי בחוצות קריה, דיברנו ופטפטנו כפי הצורך, ופתאום אני עוצר אותו ומנחית בפניו את התמליל הבא:

   אם אתה גבר בא איתי הלילה לכולל "ליל שישי", מחצות - עד הבוקר.

   נלמד שם כמה שנצליח, אני מבטיח לך שאחפש נושא קליל ומעניין, עשיר בפלפל וגירוי שִׂכלי, ומחמת שהלילה ארוך - נוכל גם לדבר על כל נושא שתירצה, ואם יהיה לנו פתאום קשה - נעשה מידי פעם הפסקה ונצא לסיבוב רגלי באוויר הלילי. אין לי ספק שבסוף הלילה תרגיש אושר רוחני עצום שמזמן לא טעמת ולא הרגשת. מה דעתך על הפרויקט הפיקנטי?

   בהתחלה הרעיון נשמע לו הזוי, והוא לא ראה את עצמו מתחבר אליו. אך כעבור כמה דקות הוא נתן לי אור ירוק, והודיע שהוא הולך על זה.

   קניתי לו חפיסת סיגריות ופחית כדי שיישאר לו טעם טוב בפה - ויצר הרע לא יגרום לו להתחרט, וקבענו להיפגש בחצות.

   אציין רק שהבחור הנושר הזה היה מאוד רחוק מדרך ה'. הייתה לו קרחת בכל הראש, עגיל בגבה ועגיל נוסף בלשון, הוא כבר הספיק לארגן מסיבות גדולות באזור מגוריו - ולהיות מעורה בצמרת הנוער המובילה - והמלחמה שלו עם יצר הרע הייתה ברמה גבוהה, הוא עשה אווירה של הרבה רושם ורעש, ולהביא אותו לבית כנסת ללילה שלם - זה לא היה נראה מציאותי, ולמרות זאת, בחצות הבחור הגיע אל ביתי מרצונו, ויחד פנינו אל הכולל "ליל שישי".

  הכנו כוס קפה, העברנו בדיחה קטנה, לאחר מכן שלפנו שתי גמרות וצללנו לסוגיה טעימה ומרתקת, למדנו את מחלוקת רש"י ותוספות באותה הסוגיה, שאלתי אותו שאלות וראיתי שהוא תפס טוב את העסק, כאשר ראיתי שהוא מתעייף - יצאנו לסיבוב... דיברנו ופטפטנו, לאחר מכן חזרנו ללמוד, הגיע הנץ, ארגנתי לו תפילין מהגמ"ח שבבית הכנסת, ולאחר התפילה יצאנו החוצה לכיוון ביתי. תוך כדי ההליכה אני מתחקר אותו כיצד הוא מסכם את הלילה, והבחור עונה: מדהים, נהניתי מכל רגע, אני מרגיש שקיבלתי מטען רוחני ומחזק...

   לפני שנפרדנו הבחור מודיע לי הודעה חד משמעית! אל תספר על כך לאבא שלי. אל תגלה לו שלמדנו כל הלילה והתפללתי בנץ עם תפילין ונהניתי מכל רגע.

   אני שואל אותו "מדוע לא"? והבחור עונה:

   שיישאר בינינו, אבל דע לך שאני שונא אותו נורא. קשה לי להסתכל עליו כאבא, אין לי כל רגש כלפיו.

   אני מציג פנים המומות ושואל "מדוע"! הרי הוא קונה ותומך ומשקיע בך המון, מממן לך ביגוד יקר וכו', לא ביקשתי שתגיד לו תודה. אבל עוד לשנוא אותו?

   והבחור עונה: אתה לא יודע את מה שאני יודע. אבא שלי אדם קשה! בקטנותי הוא ניסה לתפוס אותי קצר, לא ידע לרחם ולעגל פינות, כאשר מעדתי - זה היה אצלו נזק בלתי הפיך, והוא לא ריחם עלי.

   אבא שלי עשה את הדבר החמור ביותר! הוא פגע בי ושרף את כבודי. עניין אותו רק בורא עולם - ולא איכות החיים שלי, הוא התייחס אלי כאל מכונה ממוחשבת שאסור לה לזייף, והוא שכח שאני ילד קטן עם יצר ותאוות וניסיונות. ההתנהגות שלו נטולת הרגש והחמימות - גרמה לי לא לסבול אותו, עד כדי כך שאפילו היום שאני כן מתקדם, איני חפץ שהוא יידע על כך וישמח. אני חפץ שהוא ימשיך להצטער ולהתאבל על חינוכי, עד שיבין שהוא עשה שגיאה חמורה! עד אז, לא מגיע לו לדעת שאני מתקדם.

   חייכתי אליו ונפרדנו, ולאחר מכן עבדתי קשה כדי לאזן את השכל וההיגיון לאותו נער פצוע ופגוע, ולהסביר לו שאביו אומנם טעה בגדול, אך זה לא מרוע לב חלילה, אלא מתמימות וחוסר הדרכה וכו'.

   כעת בואו נראה את הצד השני של המטבע.

נאמר בשיר השירים: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ (שה"ש ח' ז'). אכן אדם שמרעיף על חניכו אהבה ונועם, גם במצבים הכי קשים ובנתונים הכי כואבים - האהבה הזו תחזיק מעמד ותצמיח פירות, ומעשה שהיה כך היה:

   היה פעם נער בן טובים שזנח את עולם התורה וירד מהדרך הישרה. הוא מצא לעצמו עבודה בחברת ריקים ופוחזים, ושינה את אורחות חייו. והנה לא עבר זמן קצר, והנער נטש את דרכו הנלוזה - ושב לעולמה של תורה.

   היה לי קשר טוב עם הנער הזה, ופעם אחת תוך כדי שיחה שאלתי אותו: הרי החלטת לעזוב את עולם התורה ופתחת בדרך חדשה. כבר הייתה לך עבודה והתחלת להתברג ולהתמקם בתוך חֶברה אחרת. אם כן כיצד פתאום עשית תפנית חדה ומהירה - וחזרת לעולמה של תורה? מה גרם לך לכך?

   והנער השיב: הקשר ביני לבן הורי היה תמיד "חזק ויציב". עם רגש, אהבה, כאשר היינו מדברים, לא "הפיות" שלנו דיברו - אלא "הלבבות". משום כך, היה לי מאוד קשה לנטוש את עולם התורה ולשנות סגנון חיים. אך בכל זאת יצר הרע הצליח עלי, ויום אחד עשיתי את הצעד - ופתחתי בדרך אחרת.

   יום אחד אני נמצא בעבודה, ואבי נכנס. הוא לוקח אותי הצידה, ואומר לי בקול שבור וכאוב: בני היקר! בטח יש לך איזה מחסור בכסף ולכן נטשת את הישיבה ויצאת לעבוד, כנראה אתה זקוק לדבר מסוים ובישיבה לא יכולת להשיגו... באתי כעת עם פנקס הצ'קים, ואני מבקש ממך להגיד לי מהו הסכום שאתה צריך - והרגע אני נותן לך אותו. דע לך שאני מוכן לעשות למענך "הכל", רק כדי שתחזור לעולם התורה. אבי פרץ בבכי חרישי והמשיך לדבר איתי מתוך הלב ועם הרבה רגש, לא בקנטורים ולא בדורסנות, הוא הביע בפני את כאבו וצערו על דרכי החדשה.

   סיים הנער ואמר: הלשון הרכה והרגשית שאבי הפגין כלפי, "הדמעות השקטות", חלחלו לתוך נשמתי וסחפו אותה, זה ניקב את מצפוני יותר מהפטיש הכי כבד, זה גזל את שלוות חיי, ותוך זמן קצר החלטתי לחזור לדרך הנכונה - בגלל סיבה אחת! לא יכולתי לגרום לאבי הטוב להמשיך ולהתייסר.

   זכה הנער הזה והתקיים בו הפסוק "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ", והאהבה העזה והרגש הגבוה שהיה לו כלפי הוריו - עזרו לו לשוב לדרך הישרה.

   שני הסיפורים הללו ממחישים לנו כהוגן את ההוראה החד משמעית שלימדונו חז"ל: רבי שמעון בן אלעזר אומר "יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מ"ז ע"א).

   חובתנו להשלים את המאמר עם דברי "המאור ושמש" כאן על המקום - אשר מוסיפים לנו ידיעה מאוד קריטית בנושא החינוך, וכדלהלן:

   הפרשה מתחילה עם תוכחה שמשה הוכיח את ישראל, תוכחה סמויה ועדינה, לא בלשון קשה ונוקבת - אלא בלשון רמז והבלעה (רש"י א' א').

   שואל המאור ושמש, מה בכלל היה צורך להוכיח כעת את ישראל, הרי בעבר כבר משה הוכיחם "בזמן אמת" - כאשר קרה המקרה?

   עונה המאור ושמש תשובה מאוד מרעישה, תשובה שהיא א' ב' בחינוך, והיא באמת "מאור ושמש" לאדם היהודי. ונעתיק את לשונו הטהורה:

   המאור ושמש מודיענו שמשה רבנו הוכיחם כעת "בדרך מיוחדת" - בצורת רמז - תוך כדי שמירה על כבודם, משום שרק תוכחה כזו חודרת ללבבות ונוקבת עד לעצמות. מה שאין כן תוכחה ישירה וגלויה - אינה משפיעה ברמה כזו, ולא משיגה את התכלית האמיתית.

   האור החיים כאן על המקום מחכימנו בעוד פרט, ומודיע לנו הודעה חגיגית: אי אפשר להוכיח כאשר הזמן דחוק, ולא כאשר החניך או המחנך לא מיושבים בדעתם, ולא בזמן של טִרדה (אור החיים א' א').

   אכן "להוכיח" את הזולת, לעדן ולעצב ולהנהיג את הקהילה, לנווט את האישה והילדים, זו אומנות שלימה - אשר חובה ללמוד אותה, משום שיש לה חוקים וכללים ויסודות ונתונים, ולא מועילים כאן "האינטואיציה" והחוש השישי, מה גם שמדובר בתורה שלימה המשתנה מאדם לאדם, וכפי שנאמר חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ (משלי כ"ב ו'), ולכל נער צריך להתאים את הדרך שלו - כפי מיזגו ותכונותיו.

   בדיוק כמו שקונים לילד בגדים ונעלים לפי מידה - כך גם את החינוך צריך להתאים לפי מידותיו ואופיו ומקומו בהר ה'.

   נו, אם העסק כל כך סבוך ורגיש, כיצד ניתן לעמוד בו מבלי למעוד? מי אמר לנו שאנו לא טועים ושוגים? מי הבטיח לנו שאנו בכלל יודעים את המקצוע?

   אין ספק שלא מספיק להיזהר ממעידות וכישלונות, וחובה ללמוד את הנושא כהוגן וללכת לשיעורים בנושאי חינוך הילדים ושלום בית ולעשות השתלמות בעניין. (ומחמת שיש על כך ספרים רבים ומגוונים, מומלץ להתייעץ עם רב מוּכַּר איזה ספר "מבוקר" מומלץ לרכוש). כמובן גם שבכל שאלה או משבר שצץ בית צריך להתייעץ עם אדם גדול כיצד לנהוג, שהרי מדובר בדיני נפשות.

   טיפ לסיום: סגולה גדולה להצליח בחינוך הילדים, להתפלל הרבה על חינוכם מתוך קדושה וטהרה, ולהראות להם "דוגמא אישית מושלמת". וכפי שאמר הרב פינקוס זצ"ל שההצלחה בחינוך הילדים מורכבת משתי חלקים: 50% תפילה ודמעות, ו50% דוגמא אישית.

   אבא יקר, בעל נחמד, האם אתה מושלם בנקודה הזו?