פרשת תולדות - פרשת המקדש

מזבחותיו של יצחק בהר המוריה ובעיר באר שבע

הרב ישראל אריאל שליט"א

הרמב"ן על טעמי מצות הקרבנות, כתב כי מעשי האדם נעשים אחר מחשבה דיבור ומעשה, ולכן צוה ה' כי כאשר יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה – כנגד הדבור. וישרוף באש את הקרב והכליות שהם כנגד כלי המחשבה והתאוה, ויזרוק הדם כנגד דמי נפשו, שיחשוב שהוא חטא לאלהיו בגוף ובנפש (ויקרא פרק א,ט). כעין זה מובא במדרש שאברהם הקריב את האיל תחת בנו ואמר אברהם: "רבון העולמים תהא רואה כאלו דם יצחק זרוק לפניך נטל האיל והפשיטו ואמר כך תהא רואה כאלו עורו של יצחק הפשטתי לפניך נטלו והספיגו אמר כך תהא רואה כאלו יצחק מסתפג לפניך שרפו ואמר כך תהא רואה כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח ד"א מהו תחת בנו אמר לו הקב"ה חייך בנך נתקרב ראשון האיל הזה תחתיו" (במדבר רבה יז,ב).

הרמב"ם מתאר את המזבח כמקום מכוון ביותר שאין משנים אותו לעולם, שהרי בו במקום נעקד יצחק וכן בנה דוד את המזבח בגורן ארונה והוא המקום שהקריב אדם הראשון את קרבנו ואמרו חז"ל 'אדם ממקום כפרתו נברא" (רמב"ם בית הבחירה ב,א-ב). נמצא שהמקריב קרבן מכוון למקום העקדה כדי שיחשוב שהוא ראוי להעקד כיצחק. וכעין זה מזכירים בכל יום זכות אבות שבחברון – אברהם יצחק ויעקב שהיו מניחי היסוד למזבח ולמקדש , שכן הרואה אומר 'ברקאי' 'האיר פני כל המזרח עד שבחברון?' (יומא כח,א) ובירושלמי נאמר שעניין שאלה זאת, כדי להזכיר זכות אבות, מזכירין את חברון.

שבת שלום