"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (יח, א)

"והעלהו שם לעולה על אחד ההרים". מה הכוונה על אחד ההרים? על אחד משני הרים חשובים: הר סיני, שעליו ניתנה תורה לישראל, והר המוריה, שעליו נעקד בסופו של דבר יצחק. וכשניבנה המקדש, היכן הוא נבנה? על הר המוריה! ומדוע לא נבנה על הר סיני? שבו ניתנה תורה? אלא שאותו מקום שאדם פשט את צוארו לשחיטה מקודש יותר ממקום שניתנה בו תורה (ר' חיים מצאנז זצ"ל).

השמחה בעבודת השם

השמחה, הזריזות וההתלהבות שבהם מילא אברהם אבינו את שליחותו בעולמו של הקב"ה, זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. אפשר להבין איך ישיש בן מאה, שרק לפני יומיים מל את עצמו, והוא עכשיו ביום השלישי למילה, בשעות הכי קשות, מזנק ממקומו ורץ בשמחה ובהתלהבות לעבר אותם שלושה הולכי מדבר שנראים כערביים, שרק יסכימו להיות לו לאורחים? איפה מוצאים יהודים שמקיימים מצוות בכזו חדוות נעורים, בכזו שמחה ואהבה?

אבינו הראשון, קודש קודשים, ראשון למאמינים וראשון לנימולים, יוצא מגדרו כדי לצאת לשלושת אורחיו את התחושה הטובה ביותר. והכל בריצה, בחיות והתלהבות. "וירא וירץ לקראתם"... "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי"... "ואל הבקר רץ אברהם..."

גם כשאומרים לו לשחוט את בנו יחידו הוא מזדרז לקיים את דבר ה' -  "וישכם אברהם בבוקר". גם  כשציווהו הקב"ה על המילה, לא נתעכב אלא "בעצם היום הזה" – באותו היום עצמו עשה את אשר ציווה ה'.

"אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד" כנגד אברהם אבינו נאמר, שהיה ירא חטא ביותר, "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". והיה רץ אחרי מצוותיו של הקב"ה בשמחה ובנפש חפצה, לא כדי לקבל שכר, ולא כדי למנוע פורענות, אלא מאהבה.

יהודי עושה מסירות נפש לכבוד ה', הוא מייד מקבל שמחה. עקידת  יצחק זה תמצית מסירות הנפש היהודית, נכונות למסור את כל היקר והאהוב שיש ליהודי למען האמונה שלו. קשה לעכל את עוצמת מסירות הנפש שהיתה כאן. יהודי הולך בשמחה ובנפש חפצה להעלות לקורבן את בנו יחידו, אהוב לבו, אשר נולד לו אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה. והכל כי כך ציווה לו בוראו. הוא מוכן לבטל את ההמשכיות שלו, הרי יצחק הוא ההמשכיות, אם לא יהיה יצחק לא יהיה עם ישראל ח"ו. זה נסיון כזה גדול שלא יתואר, ולכן הנסיון הזה זו הפתיחה של התפילה שלנו כל בוקר.

אנחנו חיים מן הזכות הזו האחת. כל שנה בראש השנה ה' דן את עם ישראל לחיים לברכה ולשלום בכוח תקיעות השופר שמעלות את זכות העקידה לפני ה' וסותמות את פי המקטרגים. בימים שאומרים סליחות מעלים את עקידת יצחק על נס כדי לבקש מה' רחמים, סליחה וכפרה. כל התפילות של היום מתקבלות בזכות העקידה, בזכות המעשה הנורא של אברהם אבינו שביטל את כל ההרגשות שלו והשליך את כל השכל שלו וכבש את רחמיו כדי להתבטל לרצון ה'.

היום שלנו מלא עקידות. אני עושה מסירות נפש ועוקד את הרצון שלי כדי לעשות את רצון השם, זה יורד עד לרגעים הקטנים של החיים. אני חייב להעיר עכשיו איזה הערה, זה עומד לי על קצה הלשון אבל אני מתאפק. אין לי כוח ואין לי חשק לפגוש את זה שהולך מולי, אני מעדיף לעבור למדרכה ממול אבל אני מכריח את עצמי להאיר לו פנים כמה שאני יכול.

לעבוד את השם עם עיניים טובות זה תענוג אמיתי. זו השמחה הכי גדולה.

העבודה הכי קשה זה המחשבות הרעות, לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה. כשעולה מחשבה רעה, לעצור אותה בכוח ולהחליף אותה במחשבה טובה, בלימוד כף זכות. אם אתה רואה בשני משהו טוב, אפילו אם זה מעט, זה כבר משנה את כל התמונה. אם אתה מתרכז בנקודה הקטנה הזאת ששם הבן אדם צדיק, אז פתאום זה נהפך למציאות שלו, וכל הדברים הרעים כבר לא קיימים , כבר לא רואים אותם.

אתה כבר מיואש, אתה לא מכוון בתפילה, אתה כועס על הילדים, אתה אוכל מה שלא צריך, אתה מבזבז את הכסף, אתה עושה כל מיני שטויות, כולנו הרי עושים שטויות, כי אנחנו בשר ודם, אז בשבילך חיבר רבנו את התורה שאומרת אזמרה לאלוקי בעודי. מה זה בעודי? בעוד מעט טוב שעדיין יש בי, בזה אני מחייה את עצמי.

רבינו נותן לך תקווה. אפילו שאתה כזה מוכה גורל, וה' עשה לך בגורל כאלה צרות, כזאת ילדות קשה, כאלה חיי משפחה חדשים בעייתים, כאלה צרות עם הילדים, תעזוב רגע את כל בצד, רק תחפש את הנקודה הזאת ששמה אתה בטח צדיק, והנקודה זאת תחיה את נפשך. ככה תעשה עם החבר וככה תעשה עם עצמך. במקום לפול ברוחך ולחשוב שאתה לא מסוגל, שאתה לא שווה, או שאתה שווה אבל השני לא שווה, הוא לא מוצלח כמוני, אז התורה הזו אזמרה באה ואומרת תחפש את הנקודה הטובה,  אפילו שהיא קטנה קטנה, וככה תהפוך את המחשבות הרעות למחשבות טובות.

אברהם אבינו מקרב את כל העולם ומתפלל אפילו על אנשי סדום, שהיו רעים וחטאים, שיחזרו בתשובה. העין הטובה שלו זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. הוא מבקש מהקב"ה שימצא בהם, באנשי סדום מעט טוב. ואם אפילו יש רק עשרה צדיקים בעיר, שיהיו צדיקים האלה בחינת הנקודה הטובה של כל רשעי סדום, ובזכותם ינצלו כל אנשי העיר. זה המסר של אברהם אבינו:  גם אם מישהו  מתייחס אלינו בצורה פוגעת, להמשיך להסתכל עליו באופן חיובי, לא מייד להרחיק אותו, לא מייד להתרחק ממנו, וגם אם לפעמים צריך בכל זאת להתרחק ממישהו, זה לא צריך לגרום לנו לחשוב עליו רע, ולדבר עליו רע, להתרחק ממנו בלב, אדרבה צריך לעורר רחמים כלפיו, להתפלל עליו, לא להתייאש ולהמשיך לנסות למצוא בו כף זכות.

כשאתה דן מישהו לכף זכות הוא מרגיש את זה בנשמה שלו גם אם לא אמרת לו מילה. וזה עוזר לו להתגבר על הקשיים שלו כי אם אתה מסתכל עליו בצורה חיובית זה מעודד אותו לראות את הטוב שבו ולהאמין בעצמו, ואם אתה גם אומר לו מילה טובה, זה יכול להיות התחלה של שינוי. כי כשאדם שומע שהוא טוב, הוא יתאמץ להוכיח שזה באמת נכון, שהוא באמת כזה.

אסור לנו לחשוב שאנחנו יותר טובים מאחרים. כל יהודי, יש בו משהו שאין בחברו. לכל אחד יש את המשבצת האישית שלו בתוך פסיפס הענק שכלל ישראל שותפים בו. לכל אחד יש את הנקודה המיוחדת שלו שבה הוא צדיק. זה מתחיל באנשים הכי קרובים אליך. כמו שיודעים להתחבר לילד עם איזה קושי, כך צריך לדעת להתחבר לבן זוג עם איזה קושי. במקום לראות שהוא לא כזה סימפאטי, הוא לא כזה חכם, הוא לא כזה שיודע לתת מחמאות, הוא לא כזה מבין, הוא לא כזה מתחשב, הוא לא כזה מקשיב, תראה מה הוא כן.

התיקון של העולם זה העין הטובה. הגאולה של העולם זה העין הטובה. כשהעיניים טובות אז הכל טוב, אז יש ברכה בחיים, "טוב עין הוא יבורך". כשיש עין טובה ה' נותן שפע בלי סוף. עין טובה היא זאת שתוביל לנו את החיים כך שיהיו לנו חיים טובים ונעימים ושמחים ומאושרים וכל פעם שקורה משהו לא טוב, אז נבין שזה בעצם נובע מהעין הלא טובה שלנו, שהסתכלנו לא טוב על העניינים. וצריך אז ללכת קצת הצידה, ולהרהר, לחשוב, מה בעצם קרה פה, עד שנגיע למסקנה שהכל תלוי בנו, בעיניים שלנו, ונצליח  לעורר את העין הטובה וככה נוכל להתקדם הלאה והלאה עד שיבוא משיח צידקנו שהוא יפה עינים וטוב רואי, והוא בזכות העין הטובה שלו שזה למה שזכה.

הטבע שלנו הוא בלתי סבלני, הוא קצר רוח. זו הסיבה שאנשים מאבדים את השמחה והחיוניות בעבודת השם שהופכת אצלם לנטל. צריך ללמוד מאברהם אבינו. "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב  פתח האוהל כחום היום". אם אתה רוצה שיתראה אליך ה' – עליך להיות מוכן לשבת פתח האוהל. נקודת השבירה שלנו היא תמיד "על פתח האוהל' בהמתנה הארוכה תחת השמש היוקדת של תאוות העולם הזה. הכניסה אל הקודש דורשת זמן. לכל יהודי יש מקום נצחי בפנים, בתוך הקדושה. צריך רק להתחזק ולהתעקש. רבים שכבר עמדו על סף ההצלחה, נשברו וחזרו אחורה פסיעה אחת בטרם זכו להיכנס. מאיתנו דורשים רק להתאזר בסבלנות ולהמתין. כשאדם יושב על פתח האוהל, בחוץ, תחת אש של תאוות ומידות רעות, הוא משלים את תיקון הנפש שלו. ההמתנה הזו זה לא זמן מבוזבז שעדיף שלא היה כלל. זה חלק מהתיקון. בזמן הזה שאתה ממתין אתה בונה כלים, וכשהכלי  יהיה שלם, גם אתה תזכה. רק אל תעזוב את הרצון, את הכיסופים, רק אל תפסיק להלחם עם היצר הרע שמנסה להתגבר עליך. איך? עם אין ספור תפילות ותחנונים.

שמחה זה אמונה. אדם לא מרוצה ממשהו בחיים שלו, זה כבר חוסר אמונה. כי כשאתה זוכר שהכל ה' עושה לך וזה הכל לטובה, אז אתה כבר מפסיק להיות לא מרוצה.

אסור לך לאבד את האמונה והתקוה המונחות בצמד המילים "כל יכול" אברהם אבינו נושא את עיניו ביום השלישי "וירא את המקום מרחוק". איזה מקום הוא ראה מרחוק? מקום בית המקדש, והמוני ישראל, זרעו של יצחק, מקריבים שם קורבנות, איך יכול להיות? הרי הוא מוליך עתה את יצחק בנו לשחיטה?!

אברהם אבינו לא מתבלבל. הוא ממשיך להאמין שבאותו מקום קדוש יעמוד בית מקדש ובו בזמן מושיט ידו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו.  הוא מוותר על ההבנה וממשיך הלאה. הוא לא מהרהר אחרי מידותיו של השם יתברך, הוא מאמין שהקב"ה יקיים את הבטחתו כשאמר לו תסתכל על השמים, כמו שאתה לא יכול לספור את הכוכבים כך לא תוכל לספור את זרעך. ה' יכול לעשות שני הפכים בנושא אחד. כשמוותרים על ההנה ומתחזקים באמונה, בדרך כלל רואים ישועות.

כשחיים חיים של נתינה וחסד ואהבת הבריות, זוכים לחיות בשמחה ובחיבור נפלא עם ה'. אחד הדברים שמאפיינים את אברהם אבינו זה נדיבות לב בלתי מוגבלת, רצון עז לגמול חסד, להכניס אורחים, לעזור לזולת. היהדות אומרת שכספו של אדם אינו שלו, זה פקדון שהקב"ה הפקיד אצלו. אחת הדרכים של בורא עולם לפרנס את בריותיו היא לתת לבני אדם מסויימים יותר כסף, כדי שהם יפרנסו את מי שחסר לו. צדקה מלשון צדק. כשאדם נותן צדקה הוא לא עושה טובה. הוא נוהג ביושר ע"י שמעביר את מה שהופקד בידו למי שזה מיועד. הוא יודע שהכסף ניתן לו כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים  ואת זה הוא עושה. זה הצדק. וכשהקב"ה רואה שהיהודי מתנהג בצדק עם הכסף שהופקד בידו, הוא נותן לו עוד ועוד מידו המלאה והרחבה. יהודי נותן צדקה, הוא שובר בזה את תאוות הממון שהיא כה קשה בדור הזה. הוא ממש עושה עקידה . ובאותו זמן הוא זוכה לשמחה עצומה. שאין דבר שמשמח את הנפש כמו ההרגשה שהכסף שבידינו הולך למקומות טובים, שנעשים בו מעשים טובים.

יהודי צריך להיות מוכן לעשות קצת יותר ממה שנדמה לו שהוא יכול. הקב"ה אוהב את המסירות נפש שלנו. הוא מחזיר לנו פי כמה. אתה מתחיל בטיפת הכוח האחרונה שעוד נותרה לך ומשמים יעזרו לך לסיים. כשאדם עושה למעלה מהכוחות, עוד השתדלות אחת, עוד מזמור אחד, עוד חיוך, עוד איזה כבוד לתת לשני, עוד השתדלות לנצח את העצבות, עוד איזה מאמץ לזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה, עוד טיפהל'ה, קצת יותר ממה שנדמה שיכולים, שמה מתגלה האור הכי גדול, כמו בסיפור הבא:

מנה כפולה ומכופלת

אנחנו מתגוררים בעיר חרדית. לקראת בר המצווה של בננו הבכור, קיבלנו החלטה שלא לערוך בר המצווה באולם, אלא בחצר הבית של הסבא והסבתא מצד בעלי, המתגוררים במושב מתתיהו הסמוך למודיעין עילית. בננו הוא נכדם הראשון. רצינו שמחה שאינה מנקרת עיניים, שאליה יוזמנו רק בני המשפחה, סיפרנו לבן שלנו על הרעיון, והוא ביקש מספר ימים לחשוב עליו. אמנם החצר של סבא וסבתא היא חצר יפה יותר מהרבה אולמות, אך עדיין רוב הילדים חוגגים בר מצווה באולם, ואליו מזמינים לא רק את בני המשפחה. הבהרנו לו שוב ושוב שזה בסדר גמור מצדנו אם יחליט שהוא רוצה לערוך שמחה באולם. כעבור שבוע הוא השיב לנו תשובה: "אני אשמח מאד שבר המצווה שלי תיערך בחצר של סבא וסבתא, ואני סומך עליכם שהיא תהיה יפה ומקסימה". התחלנו לברר על חברות קייטרינג, וגם מצאנו אחת ותיקה ובעלת שם, באחת הערים החרדיות. סגרנו על מאה מנות בתפריט, שהוא בפירוש תפריט מכובד, הקפדנו שיהיו כלים יפים ולא חד פעמיים, כמו כן סגרנו על שלושה מלצרים שיגישו את האוכל. וזה עלה פחות מחצי מכפי שהיה עולה לנו אילו סגרנו באולם שמחות.

מכאן ואילך התנהלנו בעצלתיים. הכנו הזמנות יפות למאה המוזמנים, דאגנו לחליפה לחתן ולבגדים למשפחה, דאגנו לתאורה בחצר ( שהיא די גדולה), וגם לתכנית חינוכית יפה לערב. במקביל התנהלה סאגה נוספת. בשבת שלפני בר המצווה, שיועדה ליום רביעי, היה בני צריך לעלות לתורה. במשפחתנו נהוג שחתן הבר המצווה קורא את ההפטרה ולא רק את הברכות. השבת הלכה והתקרבה, ואז התברר לנו משהו שהעציב אותנו מאד: אבי, שיחיה, חולה במחלה קשה ונמצא בטיפולים מאסיביים. התברר, כי בשבוע הזה הוא נמצא בטיפול ובבידוד מיום חמישי עד יום חמישי, ולא יוכל  להגיע לא לשבת ולא לבר המצווה. בני קשור מאד לאבי, הוא נכדו הראשון. ההבנה שאבי לא יוכל להגיע לעלייה לתורה ולא לחגיגה העכירה מאד את מצב הרוח של שניהם. איכשהו , העניין הזה נודע לגבאי בית הכנסת, והוא הציע משהו שיראה לכל מי ששומע, כרעיון בלתי הגיוני בעליל: "אולי נדחה את העלייה לתורה לשבת שלאחר בר המצווה שלך", הוא אמר לבן שלי. בעלי קלט שהוא כנראה לא מבין במה זה כרוך. "הבן שלי למד את ההפטרה במשך כמה חודשים, הוא לא יכול בתוך שבוע ללמוד פרשה חדשה". "אה, נכון", אמר הגבאי והשתתק. ואז בני הפטיר: "בעצם, למה לא?? כולם הסתכלו עליו בתדהמה. "אני למדתי טעמים ויודע את העיקרון. נכון שזה קצת מלחיץ, אבל יש לי עוד שבועיים ללמוד את ההפטרה של "במדבר'". בעלי שאל אותו בהלם: "אתה מבין צמה אתה לוקח על הגב שלך"? "מבין". "ונראה לך שתעמוד בזה?," בשביל סבא אני אעמוד בכל דבר", אמר בני. הוחלט לדחות את העלייה לתורה בשבוע.

אם אתה חושב שבני לא קרא בכל זאת את הפטרת "בהר בחוקותיי" טעית. הוא התפלל במניין הוותיקין וקרא את כל ההפטרה, ובזה הוא נהיה לדעתי חתן בר המצווה הראשון שקרא שתי הפטרות שבת אחרי שבת... כשחזר מבית הכנסת אמר לי: "זו הייתה חזרה מצוינת לשבת הבאה, אני חושב שסבא יהיה מרוצה מאד". חיבקתי אותו בחום. אם חשבתי שמנת תלאותיו הסתיימה, טעיתי לגמרי. היא אפילו לא התחילה..

ארבעה ימים חלפו. הגיע היום הגדול. יום רביעי. יום חגיגית בר המצווה. החצר התמלאה בשולחנות ובכיסאות, תאורה מדהימה, חיכינו לקיטרינג שיבוא ויכסה את השולחנות במפות, יציב עליהם את הצלחות ואת הכוסות כדי לקבל את פני הבאים. בשעה שש וחצי כבר התחלתי לדאוג, אך בעלי הרגיע אותי עם ארבעה עובדים זה לוקח להם בדיוק חצי שעה לארגן הכל. בשעה שבע כבר הייתי לחוצה והחלטתי להתקשר. הקו היה תפוס.

ניסיתי שוב ושוב, ורק בשעה שבע וחצי ענתה לי מישהי. שלום, אני אומרת , "אתם בדרך אלינו" "איפה" היא שואלת. נקבתי בשם היישוב. "את משפחת כהן" (שם בדוי) היא מבררת." נכון" "אתם רשומים אצלנו למחר", היא מודיעה לי. חשבתי שאני מתעלפת. "מה??? איך מחר? זה היום !!" אני אומרת לה. "מצטערת", היא מבשרת לנו, "זה רשום למחר. אז להתראות..." "רגע, תקשיבי גברת", לא מצאתי מילים, "את לא מנתקת כעת, אני שעה לפני בר המצווה של הבן שלי, אתם לא יכולים לעשות לנו את זה". במקום להרגיע אותי, היא התחילה לצעוק עליי שאין לה זמן ושאפסיק להטריד אותה. וניתקה. התיישבתי על כיסא, ממררת בבכי. בעלי ניגש ושאל מה קרה.. "הם אומרים שרשמו את האירוע למחר". עמדנו אחד מול השני ולא ידענו מה עושים.. איני רוצה לפרט מה עבר לי בראש. המחשבה הראשונה הייתה על הבן שלי, שסמך עלינו שתהיה לו מסיבת בר מצווה יפה ואנחנו הולכים לאכזב אותו, והמחשבה השנייה הייתה על האורחים, על הבושה, על המבוכה, שלהם ושלנו.

בעלי התעשת. ,חייבים לחשוב על פתרון", אמר. הוא הרים טלפון לאחים שלו ואמר להם: "תרימו טלפונים מה ניתן לעשות, מצדי תארגנו פסטרמות, נעשה כאן בשר על האש, נגיד שזו האטרקציה, לא יודע מה, פשוט תארגנו." ככל שחלפו הדקות, אמרתי לעצמי, "אולי אתקשר לאיזה אולם בסביבה, אולי יכולים לארגנן לנו מאה מנות".

התקשרתי למספר אולמות בבני ברק, וכבר באמצע שהסברתי הם  קטעו אותי : "מתי את אומרת? עוד חצי שעה? גברת, אנחנו מצטערים, זה לא הולך ככה, אין לנו מנות, אין לנו מלצרים, אין לנו תחבורה, אין כלום". ואז עלה בראשי להתקשר לאולם הקרוב ביותר אלינו. מדובר באולמי 'נוף עילית'. ענה לי מישהו, הקשיב לי, וכשהבין אמר: "תקשיבי, גברת, תני לי חמש דקות ואברר, אולי אוכל לעשות משהו". האמת, לא סמכתי יותר מדי על זה, התחלתי להרים טלפונים ולהזמין פסטרמות, בשר, מפות מבד וכלים חד פעמיים. ידי רעדו וקולי נע בין היסטריה לבכי. אורח אחד הגיע. סבא של בעלי. הוא תמיד מגיע מוקדם, וממילא אחד שלא שואל שאלות, אך ידעתי שהטפטוף מביא בעקבותיו את הגשם. לפתע צלצול טלפון. אולם 'נוף עילית'. ,גברת, אנחנו מוציאים אליך משאית עם מאה מנות, עם מפות וכלים. מה הכתובת המדוייקת?!"

לא האמנתי שאני שומעת את זה. "תבורכו משמיים" אני אומרת. "אחר כך תברכי אותי", הוא עונה, בינתיים אני צריך כתובת".

הם הגיעו בתוך עשרים וחמש דקות. בחצר היו כבר מניין אורחים. הם  פשוט על החצר כמו נמלים חרוצות, חמישה עובדים ובעל הבית, בתוך שניות כיסו את השולחנות, לאחר מכן חילקו את הצלחות, הכוסות, בד בבד העמידו פלטות במטבח והחלו להזרים סירים ותבניות מלאים בכל טוב. אז נכון שרק בשעה תשע הם סיימו את ההכנות, אבל למזלי, כשמזמינים אנשים לשמונה וחצי, הם רק מתחילים להגיע בתשע ורבע. וכשהגיעו האנשים בתשע ורבע הם התפעלו מהסידור המדהים. המפות וכלי האוכל היו באמת ברמה שאפילו לא התכוונתי אליה.

השמחה החלה בתשע וחצי, כשעל השולחן מנה ראשונה סלמון מתובל, ולאחר מכן הגיעו שלושה סוגי דגים טעימים להפליא. הוא התנצל שלא יוכל להביא בורקס, וההתנצלות הזו חסכה לי התנצלות גדולה יותר בפני חמותי, שמתנגדת אידיאולוגית לפחמימות בכלל ולבורקסים בפרט.

לאחר מכן החלו נאומים וברכות ושירת הילדים בליווי קלידן, עד שבעל האולם סימן לי שהמנה המרכזית מוכנה. האורחים יכלו לבחור בין בקר, עוף ושניצל. כשהגיע הקינוח יכולתי לנשום לרווחה ולהודות לקדוש ברוך הוא על חסדו הגדול. ועדיין לא ידענו עד כמה חסדו היה גדול.

בסיום האירוע ניגשנו לבעל האולם והודינו לו נרגשות, אחד הקרובים איש עסקים שהיה בסוד הענין , במרדף אחרי הפסטרמות, למי שזוכר , לחש לנו: "הוא הולך לערוף אתכם, אבל מגיע לו..., שאלנו בעדינות כמה עולה לנו, ולמרבה ההפתעה הוא נקב במחיר השווה למחיר שעליו  סיכמנו עם הקייטרינג שאכזב אותנו. בקיצור, לא עקץ ולא ניצל, היה הגון וישר עד הסוף. רק אחרי שענייני המחיר סוכמו, העזנו לשאול אותו: "תגיד, איך התארגנת כל כך מהר?" ומה הוא אומר לנו אם לא כך: "אתם לא תאמינו, לפני שלושה שבועות התקשר אלינו מישהו והזמין שבע ברכות למאה איש בתאריך הזה. רשמנו את ההזמנה, כולל תפריט סיכמנו על מחיר והמשכנו הלאה. מכיוון שלא יצר קשר עד היומיים האחרונים, עשינו מה שאנו נוהגים לעשות בדרך כלל הרמנו אליו טלפון אך הטלפון לא היה זמין. בעצם היה מנותק לגמרי. הבנו, כי או שהוא מסר מספר שגוי, או שהפקידה רשמה אותו לא נכון. עבר עוד יום, והאיש אינו יוצר קשר. קיבלתי החלטה ברורה: אני מכין את האירוע הזה, כי אם הוא מתקשר מחר או מגיע בלי להתקשר, אני בבעיה. נכון שאני יכול לומר למה לא התקשרת, אבל אני לא אולם של תירוצים. איני יכול להרשות לעצמי כזו נפילה.  לכן הכנתי אירוע שלם בידיעה ברורה שרוב הסיכויים שהוא לא יתקיים וחלק מהמוצרים פשוט ייזרקו לפח. לקראת הערב החשש הזה הפך לוודאות. אין מצב שבשעה שבע בעל השמחה לא בא ואפילו לא מטלפן. ואז הגיע הטלפון שלך. ברגע הראשון חשבתי אולי את המזמינה האלמונית, אך מהר מאד הבנתי שלא . שמישהו אחר עשה טעות, והטעות שלו היא הפרנסה שלי, והפרנסה שלי היא ההצלה שלך. לקח לי עוד חמש דקות כדי לבדוק שוב, בפעם האחרונה, שאיש לא טלפון ואיש לא בא, ומיד הוצאתי את האוכל לחימום. במקביל, העמסתי על משאית כל הציוד ופשוט באנו לכאן בזמן...,

לחשוב איך בורא עולם סובב את הדברים לטובה, זה להבין את דירכה המופלאות של ההשגחה העליונה.

תפילה

רבונו של עולם

כל פעם שלא טוב לי בנפש, שהכל כבד לי, שאני "במצב רוח" תעזור לי לזכור שבעצם אני לא מחובר. ששכחתי אותך לרגע אבא.

פתאום הכל כל כך כבד, ואני לא יודע מה לעשות, ואני לא מאמין שאני אזכה לחזור לשמחה במציאות הזו שאני נמצא בה.

רבונו של עולם, תעזור לי לזכור טוב טוב שכל פעם שאני מאבד את השמחה, שאני בדכדוכה של נפש, ולא נראה לי שאפשר לצאת מזה כי המציאות לא משתנית, תעזור לי לחזור אליך. להתחבר מחדש. להבין שמי ששם אותי שם הוא אבא שאוהב אותי ולא רוצה לעשות לי שום דבר רע בחיים. וזה כבר התחלה של שנוי כ כשאני מבין שזה לא קרה סתם, שהכל בהשגחה פרטית מדוקדקת, שאתה אבא שמת אותי בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו אני מייד מתהפך. וחוזר לשמחה שלי אפילו שאין עוד פתרון.

בעצם זה עצמו הפתרון. הידיעה שצריך לעבור את הנסיון הזה ולזכור שאני לא לבד. שאתה איתו. שאתה יודע שקשה לי ושאם שמתה אותי שם, זה סימן שיש לי את הכוחות לעמוד בנסיון הזה. כי עצם העובדה שאני לא לבד זה כבר חצי פתרון. ועצם העובדה שזה לא קורה סתם זה החצי השני של הפתרון. ואם עדיין קשה, לזכור שאתה אבא כל יכול ועם תפילות מעומקא דליבא הכל יכול להשתנות, וכהרף עין. רבונו של עולם, אל תתן לי לעולם לשכוח אותך, אף לא לרגע.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי