"וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם... וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" (בראשית יח, ה-ז)

אנו נמצאים בפרשות גדולות ועצומות, פרשיות המלמדות אותנו את דרכם של אבות האומה, פרשות שאין בהן מצוות ואיסורים, אבל הן ההקדמה הגדולה והיסודית של כל המצוות שנקבל בהמשך התורה.

היסוד הראשון שבולט בהנהגתו של אברהם אבינו הוא החסד, וננסה לעמוד במעט נקודות על גודל ואופן החסד של אברהם אבינו:

א. הגמרא (בבא מציעא פו, ב) מביאה מאמר הנלמד ממעשה הכנסת האורחים של אברהם אבינו ע"ה:

"כתיב: 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם', וכתיב 'וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם'! אמר רבי אלעזר: מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים".

כאשר הגיעו אל אברהם אבינו שלושת המלאכים, אמר להם אברהם: "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם", אך בפועל הגיש לפניהם בשר: "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב"! מה פשר הדברים?

אומר רבי אלעזר: מכאן למדנו דרכם של צדיקים, אומרים מעט ועושים הרבה, לעומת רשעים, המבטיחים הרבה ואפילו מעט אינם עושים.

רבנו יונה כותב: "כשתבטיח את חברך לעשות בעבורו דבר, אמור לו מעט ועשה הרבה, והוא מדרך המוסר והחסידות, והיא מידה עליונית".

ב. מהרש"א מפרש את כוונת רבי אלעזר, שאברהם אבינו הציע לפניהם לחם בלבד כדי שלא יסרבו להצעתו מחשש להטריחו, אך בליבו התכוון להאכילם סעודה דשנה.

ג. "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" – אברהם אבינו יכול היה לשלוח אל הבקר אחד מאנשיו, שהרי היו בביתו של אברהם שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, ולא רצה לשלחם, אלא הלך הוא בעצמו ובכבודו במרוצה לכבוד האנשים, אף על פי שהיה זקן וחלוש במצוות במילה.

אברהם אבינו לא מסתפק בלתת, אלא חשובה לו גם התחושה של האורחים וההרגשה שלהם.

ד. רבי יהודה החסיד מדגיש שלא יאמר אדם לחברו "אתן לך מעט בלבד", ובסופו של דבר ייתן הרבה, כי נמצא שהוא משקר. אלא ימעיט בדיבורו, כאברהם אבינו שאמר שייתן להם לחם והוסיף להם גם בשר, אך לא אמר שייתן להם רק לחם.

ה. שואלים חכמינו: מדוע אומר אברהם לאורחיו "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם", ואינו אומר "ואתנה פַת לֶחֶם"?

אלא, אומרים חכמינו, הכתוב מלמדנו כאן, שיותר ממה שבעל הבית נותן לאורח הבא אל ביתו, מעניק האורח לבעל הבית. כי הגשת עזרה וסעד לזולת מנחילה אושר וסיפוק נפשי לנותן, בצד הרווחה הגשמית שזוכה לה המקבל.

נקודה זו של הרצון להטיב ניטעה בישראל ומהווה את היסוד הגדול של חיינו, היא הירושה הגדולה מאבותינו, כפי שכתב הראי"ה קוק זצ"ל (אורות ישראל א,ד):

"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה".

זוהי מידת החסד ודמותו העצומה של אברהם אבינו - יהי רצון שנזכה לחיות את מידותיו המופלאות של אברהם אבינו.

הרב גור גלון, מתוך האתר: "ישיבת הר ברכה" - http://yhb.org.il/?p=219

"פרפראות לתורה" – מנחם בקר , "ותן חלקנו"