בס"ד

איתא בגמרא: "אין אדם נתפס בשעת צערו" (בבא בתרא טז:), וחשבתי בעה"י לפרש את דבריו של רבא בצורה הבאה, שהרי אין השכינה שורה על מי שנמצא בעצבות שאין לה שום מקור בקדושה אלא רק מתוך שמחה, כשם שהשכינה הסתלקה מיעקב אע"ה במשך 22 השנים בהם חשב בטעות שיוסף מת כפי שאמרו לו בניו והיה אבל בשל כך, ורק לאחר שראה אותו שוב והפעם כמשנה למלך מצרים חזרה השכינה לשרות בו, וגם כשם שאמר אלישע הנביא: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ד'" (מלכים ב, ג, טו) וע"פ הפירוש של המצודת דוד נסתלקה ממנו השכינה מאחר וכעס על יהורם ולכן לא יכול היה להתנבא שהרי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה והכעס בא עם העצבון, וכאשר המנגן התחיל לנגן שרתה עליו רוח הנבואה מאחר והניגון מילא אותו בשמחה. ע"כ.

המקבילה של המילה "נתפס" היא "נדבק" כמו מגנט שנתפס במתכת כלשהי ואדם שנתפס בגזע עץ כלשהו כדי להציל את עצמו מן הסכנה. ומכאן ניתן להבין מחדש את דברי רבא: "אין אדם נתפס בשעת צערו", שבשעה שהאדם נמצא בעצבות אין הוא יכול להידבק בבוראו מאחר והשכינה מסתלקת ממנו אלא אם יתגבר על יצרו ויחזור למצב של שמחה שהוא המצב הטבעי של כל אדם שמאפשר לו להידבק במלך אל חי העולמים, ועל המעלה העליונה שבכך כתוב: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּ-ד' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). אם כן, רוצה להיתפס, היינו להידבק בבורא עולם? תעבוד אותו בשמחה ואז תרגיש שיש לך הכל ולא חסר לך דבר וחצי דבר בכל זמן, מקום ומצב בכל תחומי החיים.

חשבתי להוסיף ולבאר בעה"י מדוע השמחה היא תנאי הכרחי להשראת השכינה, שלא יתכן שהאדם יהיה מחובר וקשור ל-ד' יתברך כשהוא מלא באהבה, אמונה ובטחון כלפיו יתברך ולא יהיה מלא בשמחה טהורה ועילאית, מאחר וגם אם יהפוך את כל העולם כולו לא ימצא דבר יותר משמח מכך, ואם האדם בכל זאת אינו שמח זה סימן מובהק לכך שהוא לא באמת מחובר ל-ד' ולא עובד אותו יתברך ישירות, אלא איזושהי ישות דמיונית שהוא בדה במוחו הפרטי שמהוה הכלאה בין הדעות הפרטיות שלו שלא מיושרות לדעת תורה בצירוף אוסף עובדות שקריות ודעות פסולות ששמע במהלך שנות חייו כאשר אין כל קשר בינה לבין הבורא ב"ה, והוא למעשה עובד אלוהים אחרים מבלי לשים לב גם אם הוא בטוח שהוא בכיוון הנכון.

אם כל אדם נזהר לשתות מים רק ממקורות טהורים והוא לעולם לא ישתה ממקום שקיים לגביו ולו הספק הקטן ביותר כדי לא לסכן את בריאותו ואף את חייו גם אם יצטרך להימנע משתית מים במשך כמה ימים, כל שכן כשמדובר בדברי חכמה ותורה שנמשלה למים שעליו להיות זהיר כפלים ולהקפיד על כך שכל הצינורות שמחברים אותו אל ד' יתברך ותורתו הקדושה יהיו קדושים וטהורים ומכוונים לדעת ד' והאמת האלוקית, וכך ללמוד רק מרבנים וספרים שהוא סומך עליהם ואין כל ספק לגביהם, ולא כאלה שמציגים שיטות מודרניות למיניהן שמנסות להמציא את הגלגל מחדש ולקרוא בכך תיגר על משה רבינו וכל חכמי ישראל בכל הזמנים, לעקם את התורה ולשנות את כל המשמעות והאמת שלה.

בנוסף ישנם זרמים או תת זרמים, קבוצות סגורות בתוך זרמים מסוימים שאמנם מתימרים ליצג את דעת האמת האלוקית כמו כולם אך בפועל הם רחוקים ממנה מרחק שמים וארץ, מחטיאים את הציבור, מהוים עבודה זרה לכל דבר וגם מהם צריך להיזהר מאוד, שהרי כל העובד עבודה זרה אין לו חלק לעוה"ב אז איך אפשר לצפות מנשמתו הטהורה להיות בשמחה אם היא יודעת שזה הולך להיות סופה?

יתכן שהאדם אמנם עובד את ד' יתברך אך לא בהתאם לדרגה הרוחנית האמיתית שלו כמו אדם שקיבל על עצמו חסידויות וחומרות שונות בשלב מוקדם מדי בהתקדמות הרוחנית שלו וזה גורם לו להילחץ ועלול להביא אותו במצבים קיצוניים למה שנקרא בשפת המקובלים "שבירת הכלים", או להבדיל אדם שנמצא בשלב מתקדם מאוד ואעפ"כ אינו מוציא מהכח אל הפועל את כל היכולות, החכמה, הבינה והדעת בהם חנן אותו ד' ואמנם הוא לומד תורה אך לא בעמל "עד שיצא לו עשן מהראש", גמרא עם רש"י, תוספות, רשב"א, ריטב"א וכל אותם מפרשים שלא הכי קל להבין אותם, ללמוד הלכה החל מהטור והבית יוסף ולעבור דרך המ"א והט"ז על הש"ע ושאר נושאי הכלים בהתאם לצורך ורק אז להגיע למ"ב על הש"ע וכל הפוסקים האחרונים, להבין דבר מתוך דבר, לסכם, להקשות קושיות, לחשוב על תירוצים או למצוא אותם בספרות התורנית העשירה, לסכם את הדברים, לחדש חידושים ולהפיץ אותם ברבים, ולהיות כל הזמן במגמה של עליה ברמת העמל וה"לשמה", ובטח שלא להסתפק רק ברמת הלימוד שהיתה מתאימה לו לפני שנתיים.

דבר נוסף, אף אדם לא יכול לצפות להיות קשור ודבוק באינסוף ב"ה שהוא בלתי מוגבל, מעל הטבע, קדוש, אינסופי ואין לו גוף ולא דמות הגוף, בזמן שהוא בעצמו מחובר לעניני החומר של העוה"ז שהוא מוגבל, טבעי, שפל, סופי, כשהוא מרוכז בעיקר בגופו הגשמי, ומשועבד לתאוות אסורות והנאות בזויות. לאדם שרגיל לאכול מעדנים ולשתות משמנים בכל ימות השבוע קשה להידבק בבורא עולם הרבה יותר ממי שכל אכילתו נועדה כדי לשבוע ולצבור כח לעבודת הבורא ב"ה והיא מורכבת ממאכלים כשרים ובריאים ואת המעדנים הוא שומר לשבתות וחגים, כדכתיב: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג, כה). האדם צריך לבחור אם מקור העונג שלו יהיה מהנפש הבהמית או מהנשמה האינסופית, וככל שהאדם מצליח להתנתק מהשעבוד לעוה"ז כך הוא יכול להגיע להתעלות והתרוממות הרוח בצורה הרבה יותר נעלה ולפנות את לבו ומוחו לבורא עולם ולתורה הקדושה, שהרי לא יכולים להימצא במיכל אחד שמן ואויר בו זמנית, וככל שמצליחים לרוקן מהמיכל יותר שמן כך נוצר בתוכו יותר מקום לאויר.

יוצא שהשמחה הטהורה מהוה מדד לכך שהאדם מחובר באמת ל-ד' יתברך ועובד אותו בצורה ראויה ונכונה ולא עובד אל זר, ובדיוק לזה מתיחס הדיבר הראשון בעשרת הדיברות אותו אמר אלוקים לעם ישראל באופן ישיר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ" (שמות כ, ב), כדכתיב: "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר" (תהלים פא, י). וככל שהאדם ממלא את עצמו בעוד ועוד תורת אמת, חכמת ד', דברי מוסר והשקפה טהורה, מקיים מצוות, מתקן את מידותיו ומקדש את עצמו, כך הוא מכיר יותר ויותר את בוראו ודבק בו יתברך, ומגיע כל פעם לרמות גבוהות יותר ויותר של אושר ושמחה. וזאת למעשה דרכה של הנשמה לגרום לאדם בו היא נמצאת להבין שהוא נמצא בדרך הנכונה המובילה בית אל, שימשיך ויתמיד בה מבלי לנוח על זרי דפנה, שימשיך להתחזק מיום ליום וילך מחיל אל חיל בעה"י, שהרי אם גם לאדם העשיר ביותר בעולם מבחינה גשמית יש תאבון לצבור עוד ועוד הון ונכסים חומריים כל שכן שלעובדי ד' ויראי צריך להיות יותר חשק להתקרב עוד ועוד לבוראם ולא להסתפק במדרגה אליה הגיעו גם אם היא גבוהה מאוד.

ועל כך שמעתי מרבי מיכאל חידוש נפלא על הפסוק: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ, יח) שאמר שמחיבור שתי האותיות האחרונות במילה "השמים" מתקבל נ' וביחד "נשמה". עכ"ד. והרי הנשמה היא חלק אלוקה ממעל וחצובה היא מתחת כיסא הכבוד, וככל שהאדם מזכך אותה ומסיר את המחיצות בינה לבין בוראה הוא מצליח לשמוע את הדיבור האלוקי ומבין את רצונו יתברך בצורה הרבה יותר טובה וברורה, ומתוך כך כל מציאות חייו הן בעוה"ז והן בעוה"ב תהיה הרבה יותר מפוארת ואדירה, שהרי לא דומה אדם שאינו יודע מהו רצון קונו בכלל וממנו בפרט לאדם שיודע.