"אלה תולדות נוח נוח איש  צדיק תמים היה בדורותיו " (ו, ט)

הלב של עבודת השם

התפילה היא הלב של עבודת השם. היא משפיעה חיות לאדם, היא מרפא לנפש. אין אחד שהכל הולך לו כסדר, בגשמיות או ברוחניות, כל אחד עובר עליו, מכל הכיוונים, ומה יעשה אדם בעת צרה? למי יפנה? מי יעזור לו? מי יכול להושיע אותו? רק ה' ! רק תפילה!

לאחר המבול, כשנוח יוצא מהתיבה, מה הוא רואה? חורבן! כל העולם חרב! הוא מתחיל לבכות "רבונו של עולם, נקראת רחום, היה עליך לרחם על בריותיך " (זוהר פ,נח), והקב"ה עונה לו: עכשיו בוכים? עכשיו אתה נזכר? למה לא בכית קודם? בשביל מה הודעתי לך 120 שנה קודם למבול שעומד להיות מבול? בשביל שיהיה לך זמן לצעוק אלי, להתחנן שתתבטל הגזירה!

אם היית אז מתפלל, היית מבטל את הגזירה. רבנו אומר שהשלמות של הרצונות כשמוציאים אותם בפה. אתה רוצה משהו, אתה מאד רוצה להשיג אותו, זה נפלא, זה חשוב, אך זה לא מספיק, השלמות זה שאתה מוציא את הרצונות בפה. רבונו של עולם תרחם עלי! תזכה אותי לדבר הזה! תקרב אותי לדבר הזה! אם אדם יחליט שהוא רוצה משהו, שהוא חייב להשיג אותו, שאין לו חיים בלי זה, שהוא לא יעזוב את בורא עולם עד שיקבל את זה, הוא יקבל הכל. הוא יעלה מעלה מעלה.

כשאדם יש לו רצון הוא יגיע לכל מה שצריך להגיע! כי הוא יתפלל על זה בחשק ובהתלהבות עד שהוא ישיג את זה. הוא יעמוד, יתפלל, יבקש, יצעק לה' כאילו כל החיים שלו תלויים בזה, כאילו הוא ממש לא יכול לחיות בלי הדבר הזה, זה נכון גם לגבי התפילה האישית וזה נכון גם לגבי תפילת שמונה עשרה שתיקנו אנשי כנסת גדולה. אם אדם יזכה להגיד את התפילה מילה מילה, עם רצונות, עם כיסופים לא במהירות, באריכות, אז הוא יזכה לכל מה שיש בתפילה קדושה ונוראה זו, דעת, גאולה, רפואה, פרנסה, הכל. הן בגשמיות ובעיקר ברוחניות. רבנו אומר בתורה ק"ב: "ובמה יכולים להוריד השפע, על ידי התפילות, התיבות הם כלים לקבל השפע".

"בוא אל התיבה" אומר הקב"ה לנוח ומפרש הבעש"ט הקדוש שאדם צריך להיכנס לכל תיבה מתיבות  התורה והתפילה  בכל כוחותיו ובכל אבריו, במסירות נפש, ואף רבינו הקדוש מקשר את כל פרטי התיבה לעבודת התפילה ואומר שאת עיקר החיות מקבלים מהתפילה וכשאדם בחושך והוא לא יכול לפתוח את הפה, העצה שנותן רבינו היא לדבר דבור של אמת והאמת תאיר לך את הנשמה ותחזיר אותך אל השם, תחזיר אותך לחיים.

צריך כל הזמן להתחזק בעבודת התפילה כי ההסתרה שיש על עבודה זו היא הכי גדולה. הגמרא אומרת (ברכות לב) שכל המאריך בתפילתו , אין תפילתו חוזרת ריקם. אדם שיאריך בתפילה בכל נושא, הוא יוושע בודאי. במקום לבלות בקופת חולים, תאריך כל יום בתפילת שמונה עשרה בבקשת "רפאנו" ותמשיך לך ולמשפחתך ולכל עם ישראל שפע של בריאות. וככה בעל עניין. צריך להתחזק בעבודת התפילה, לא לתת לתפילות לברוח לנו בין הידיים. ואם קשה לך להאריך בכל התפילות, לפחות תפילה אחת ביום תתפלל באריכות עם רצונות וכיסופים, עם הלב. אין שום עצה אחרת בעולם לפתור לאדם את הבעיות בחיים, אין שום עצה אחרת בעולם להביא לשנוי אמיתי בחיים, אין שום עצה לצאת מתאוות וממידות רעות, אלא הכל תלוי בתפילה ובתחנונים. ובלשון רבינו הקדוש: כי עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב לה' יתברך, הוא רק אמירת תהילים ושארי תחינות ובקשות והתבודדות, ורק על יד זה זוכים לנצח המלחמה, אם יהיה חזק ואמיץ מאד להעתיר ולהתפלל  ולהתחנן תמיד, יהיה איך שיהיה, אז בוודאי ינצח המלחמה, אשרי לו".

ה' רוצה לתת לך הכל, להביא אותך לתכלית שלך,  אם רק תתפלל לאט, מתון, מילה מילה, אות אות , אל תמהר, אל תרוץ, שתהיה לך סבלנות. ה' אומר לנוח: בוא אל התיבה. אדם צריך להיכנס לתוך התיבה, לתוך המילה, אדם לא נכנס לתוך השמונה עשרה, אדם אומר את המילים מהר, הוא בולע אותם. מספרים על  הצדיק אורי מסטארליסק כשהוא היה בן 10 נכנס עם אביו לבית הכנסת, פתאום הוא קיבל כזה אור, כזה אור אדיר, הוא נעמד שמונה עשרה, והוא היה כזה נמוך, יותר נמוך מהשולחן. אבא שלו סיים את התפילה והוא לא רואה את הילד, אז הוא חשב שהילד יצר לשחק, יצאו כולם, סגרו את בית הכנסת, והילד איננו. כל הלילה חיפשו אותו, חשבו שחטפו אותו, הגיעו למחרת ב 6 בבוקר ראו אותו עומד בשמונה עשרה. ילד בן 10. 

הורים צריכים לפתוח קופת חסכון לילדים שלהם, לא לשים בה כסף, לשים בה תפילות, שישמרו את הילדים, שיעטפו אותם ויגנו עליהם מכל הרע שיש בעולם הזה, שיתנו להם רצון לחיות את החיים האמיתיים, לא את השקר של העולם הזה.

יש כזה יצר הרע על התפילה. דבר שהכי קשה לאדם זה התפילה, הוא רק נעמד להתפלל, הוא ישר מרגיש שהוא צריך לגמור את התפילה. הוא ממהר. איפה שהכי קשה לאדם, שם זה התיקון שלו והמצווה שהכי קשה לנו לקיים זו תפילה! לא מצליחים לקשר את המחשבה אל הדבור. לא מצליחים להשמיע לאוזנינו את מה שפינו מדבר. חושבים על הכל, חוץ מהמילים של התפילה. לכן חשובה כל כך התפילה האישית, כל אחד יכול להתפלל אותה בכוונה כי זה יוצא לך מהלב. יש בעל הבית לעולם, שאוהב אותך, שרוצה להיטיב לך, הוא ברא אותך בשביל לתת לך, תעמוד, תדבר, תבקש ממנו, אל תפסיק לדבר עד שהשם יתן לך. הקב"ה כל יכול, שום דבר לא דבר לא קשה לו, ועם תפילה יכולים להשיג הכל. צריכים רק להתפלל, ועוד פעם להתפלל, ועוד פעם להתפלל. במלוא ההכנעה, לא כי מגיע לי, רק הכל במתנת חינם. לבקש ולבקש ולא להרים ידיים. הקב"ה יכול להפוך מצבו של אדם בגשמיות וברוחניות מן הקצה אל הקצה , אלא שהאדם חייב להאמין. גם כשזה בניגוד לכל התחזיות. זה מה שנדרש מאתנו גם בעת נסיון ארוך, לאמץ את לבבנו באמונה ובטחון, להתבונן ברחמיו וחסדיו הגדולים והנפלאים, בכוחו הגדול להושיע את הישועות היותר רחוקות מן השכל.

כל אדם מחובר עם הקב"ה ממש לבד. הוא מגיע לעולם לבד ועוזב את העולם לבד. ואפילו שיש בני זוג, ויש ילדים, ויש הורים, ויש משפחה, אדם דנים אותו למעלה כשהוא יחידי. האדם הוא השתלשלות מהבורא יתברך ושיש לו איזה בעיה, הוא צריך להגיע לבורא יתברך בעצמו, לחזור אליו בדיבורים, בשיחות, בבקשות, זה דבר קשה כי בני אדם לא כל כך מדברים, לא כל כך מאמינים בזה, קשה להם, אבל זה לא צריך להיות קשה. האלוקות היא דבר כל כך פשוט, האלוקים נמצא כל כך, בכל פינה וסדק הוא נמצא, הוא בתוך הלב שלנו.

תפילה שמונה עשרה היא  אחד מהדברים שצריכים חיזוק כל הזמן. כי יש כאן הסתרה גדולה מאד. אם היינו מתחזקים בתפילה זו, לא היה דבר שלא היינו משיגים אותו ומתגברים עליו, היינו זוכים להמשיך שפע רב הן בגשמיות והעיקר ברוחניות.

אף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו. איפה זה נאמר? במסכת ברכות עמוד לב . תתפלל עם לב, תוריד דמעות, תזכה לברכות, תזכה לישועות. "שמעה תפילתי ה' ושווועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (תהילים לט). הפתח אשר דרכו נכנסות התפילות שנאמרות בדמעות הוא לא נפתח על ידי שום מלאך או ממונה כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו פותח אותו. כמו בית שדלתותיו נעולות על מנעול ובריח ואי אפשר להכניס לשם כלום, אבל המים יכולים לעבור תחת הדלת ולחדור פנימיה, כך עם הדמעות.

כשאדם מבין שמתוך כל הדברים שאפשר לעשות, הדבר הכי חשוב זה להרים את הראש למעלה, לפנות אל ה', אז הוא יכול לגלות פה אור הכי גדול שיש. כשמשה רבנו נפרד מבני ישראל לפני הסתלקותו, הוא אומר להם: "דעו כי אנוכי, כל מה שזכיתי בזה העולם, הכל היה על ידי שקראתי תמיד אל ה' בחינת – "כי שם ה' אקרא הבו גדול לאלוקינו". כי כשאדם קורא אל ה', מתפלל אל ה', מבין שרק ה' יכול להושיע אותו, זהו עיקר גדולתו וכבודו של ה' יתברך.

כל אחד עם הבעיות שלו ואין טעם להסתכל מה קורה אצל השני, למה אצלו ככה ואצלי ככה, הכל זה מבורא עולם שיודע בדיוק מה אתה צריך לעבור כדי שתזכה להתקרב אליו יתברך.

לא שייך לקנא באף אחד! אין שני בני אדם שווים בעולם הזה! כל אחד בא לתקן דברים אחרים!

לא שייך להתגאות על השני. במה אתה יותר טוב ממנו? מאיפה אתה יודע? השני אומנם הולך לו קשה אבל הוא מתאמץ, הוא נלחם על כל דבר דבר קטן עד שהוא מצליח, אתה יודע מה זה עושה בשמים?

גם לא שייך שאדם ירדוף את עצמו ויכניס את עצמו לעצבות כשהוא רואה שלא הולך לו, הוא צריך לחזק את עצמו: נכון, אני לא מצליח, כי קיבלתי גוף מגושם, גוף מלא תאוות, שמתגבר עלי כל פעם מחדש אבל אני רוצה, רבונו של עם תראה  את הרצון שלי.

הכל אפשר לפעול עם תפילה. "עצה לכל בר ישראל שלא יחסר לו מאומה, ושיהיה תמיד דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש ממנו יתברך על כל דבר, מקטון ועד גדול. ואל יחשוב אדם שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין, רק בכל מקום שעומד אז, אפילו בשוק, יראה אם הוא מקום נקי, כמו שכתוב והיה מחניך קדוש, ויבקש מה' יתברך כל משאלות לבו ועל ידי זה יהיה תמיד דבוק בה'. (הרב הקדוש מפשיסחא).

זה כוחה של תפילה איישת, אמיתית, משתפכת, תפילה שפותחת לאדם את הסתימות, משחררת לו את המועקות. זה כוחן של מילים כנות, מעומק הלב, דיבורים כאלה המשתפים את הקב"ה בכל העובר עלינו. מניחים על השולחן את כל הצדדים, הלבטים, הנגיעות, תפילה כזו, היוצאת מלב מאמין וטהור, גורמת לקירבת אלוקים נפלאה, גדולה מעלתה עד למאד, חן רב נסוך על פניה, לא פלא כי גדולי ישראל הרבו לדבר במעלתה. כמו הסיפור שמספרים בשם הצמח צדק על יהודי פשוט שלא ידע לקרוא וגם לא ידע מה מתפללים כל יום, ופעם בשבוע נהג לבוא לרבו בירושלים שרשם לו מה להתפלל כל יום ויום במשך השבוע הקרוב. פעם הגיע וראה את כל החנויות נעולות... ניבהל כי חשב אולי טעה בחשבונו ושבת היום אך כשראה מולו יהודי פוסע עם טלית ותפילין תחת זרועו נירגע ולשאלתו מה יום ויומיים נענה שהיום תענית ציבור, לכן הכל סגור. הלך לרבו ופרץ בבכי, איך לא אמר לו, אך הרב הסביר שלא מדובר בצום קבוע אלא תענית שגזרו עקב עצירת גשמים. בשביל זה גוזרים תענית? ומה עושים לפי דעתך שאל הרב. אני, כשהגשם נעצר, יוצא לשדה וקורא לה' הטוב: אבא רחום, לגשם אני זקוק, אנא בטובך... ומתחיל לרדת גשם. אולי תנסה גם פה לעשות כפי שאמרת... יצא הכפרי החוצה, געה בבכיה, קרא מעומק הלב: אבינו שבשמים, כלום אפשר שיהודי ירושלים בניך יגועו חלילה ברעב, הלא הם זקוקים למטר ותוך שהוא גועה בבכי התחילו לרדת גשמי ברכה וליהודי ירושלים היתה הרווחה.

אין בדברים האלה לתת חשיבות לתפילה האישית על פני שלושת התפילות הסדורות. אין ספק כי תיקונים נפלאים נפעלים ע"י מלותיהם של אנשי כנסת הגדולה שכללו בלשונם את הסיבות והצרופים היותר גדולים בבריאה. ה-ג' תפילות סדורות הם עת רצון עצום ונורא. רק שיש יצר הרע על התפילות האלה וצריך להתגבר עליו.

העולם הזה הוא מבול. מבול של נסיונות, של פיתויים ובלבולים, של מחשבות זרות ויצרים רעים. צריך לבנות לעצמנו תיבה שנוכל לברוח אליה, שתציל אותנו ממי המבול השוטפים את העולם. יהודי פותח את הספר וצולל לתוך התיבות, לתוך האותיות, הוא לא בעולם הזה. הוא בתיבת נוח.

כשיש אמונה ובטחון בה', מה גדול אז כוחה של תפילה. כמו בסיפור הבא:

דמעות בדמעות נגעו

אני רוצה לספר את סיפור הנס הפרטי שלי, ובעצם גם של אשתי. זהו סיפור שידבר אל לבם של עשרות אלפי רווקים ורווקות שמחכים כבר זמן רב להתחתן. גדלתי בבית שקולע בדיוק להגדרה "מסורתי". מקפידים מאד על קידוש וסעודות שבת משותפות, אבל לא מקפידים על שמירת שבת כהלכה, הולכים לבית הכנסת בשבת, אך בעיקר בשביל האווירה והחברים.

התחלתי להתחזק בגיל 20, ואני חייב לציין את הרב זמיר כהן וארגון 'הידברות', שלהם זכות גדולה בכך.

שמעתי הרצאה של הרב זמיר על מידת הכעס, הוקסמתי מהדרך הנפלאה של התורה ומההדרכה שלו, ומאז התחלתי לשמוע אותו באופן קבוע ולהתחזק יותר ויותר. לאט ובזהירות הפסקתי עם ההרגלים שנוגדים את התורה והתחלתי להתפלל בבית הכנסת. התפילות התחילו מכך שהחלטתי שאני קורא פסוק ראשון של קריאת שמע לפני השינה, אחר כך אמרתי: "מה הבעיה לקרוא את כל קריאת שמע?" ואז חשבתי "אולי אתפלל ערבית..."

כך התחזקתי יותר ויותר, ובכל מקום שבא האור הוא גירש הרבה חושך.

בגיל 23, אחרי שלמדתי הרבה גמרא והלכה והכרתי מספר תלמידי חכמים, ביניהם את הרב שלי, החלטתי לחפש כלה ולהתחתן. וכמו שחז"ל אמרו: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף".

ביקשתי להינשא לאישה שרוצה לחיות חיים של תורה בלי פשרות, אבל מסתבר שנשים כאלה רוצות להתחתן עם אברך, ואני בשלב זה הייתי סטודנט להנדסה באוניברסיטה, כלומר הייתי "פשרה", וכך מצאתי את עצמי רץ אחרי הזנב של עצמי, מחפש מישהי שאינה רוצה פשרות ומוכנה לקחת פשרה כמוני...

מתוך ניסיון להתפשר, נפגשתי עם אקדמאיות, שלא ראו בדת דרך חיים יחידה אלא סוג של "גם וגם" – בדיוק מה שלא רציתי. הפגישות האלו היו מועדות לכישלון. בערך שנתיים במצב זה, למוד אכזבות, נתנו לי טלפון של שדכנית בשם אסתר פיניש, אישה מדהימה שכל כולה חסד ורצון לעזור. הדיבור שלה היה תמיד מלא אמונה, הייתה בה אופטימיות שהצליחה להעביר לכל מי שהיה אתה בקשר. אפשר היה לראות שכל מעשיה לשם שמיים. במשך שלוש שנים הייתה מתקשרת אליי ללא הרף עם הצעות, בשבע בבוקר, במוצאי שבתות, באמצע עבודתה תוך כדי רעש עצום כל זה כשהיא סבתא להמון נכדים. ואני... הייתי דוחה עוד  הצעה ועוד הצעה מסיבות שונות, אך היא לא התייאשה.

בכל פעם שהייתי מתקשר לאסתר לאחר פגישה לא מוצלחת, בדרך כלל כבר במהלך הנסיעה חזור באוטובוס, ומספר לה שזה לא מתאים לי, היא לא הייתה מתאכזבת וודאי לא כועסת, כמו שקורה אצל שדכנים רבים ואני יכול להבין אותם, זוהי עבודה סיזיפית וכפויות טובה. אבל היא מיד הייתה מציעה לי במאור פנים הצעה אחרת, שלא אתייאש.

היא דאגה לעודד ולתמוך ללא הרף, ותמיד הייתה אומרת: "כל זוג שמתחתן מוסיף אבן לבניית בית המקדש, ואתה בקרוב תוסיף אבן". היא תמיד אמרה שהיא מעריכה את ההחלטיות שלי לגבי מה שאני מחפש, היא הייתה אומרת לי שאני צדיק ובאמת מגיע לי להינשא לבחורה מיוחדת כמו שאני מחפש.

כיום , במרחק של שנים, אני יודע שמה שחיפשתי היה דבר די מופרך. חיפשתי בחורה צדיקה ותמימה ללא כל פשרות, אף שעדיין לא החלפתי את הלבוש שלי ללבוש חרדי, ואפילו הכיפה שעל ראשי לא הייתה שחורה. היו שדכנים שאמרו לי בפירוש, כי הם אפילו לא יציעו לי בחורה מהסוג שאני מחפש, אך אני התעקשתי. אסתר פיניש הייתה היחידה שחיזקה אותי. היא הציגה אותי בפני כל מועמדת כיהלום של ממש, כאדם המושלם עלי אדמות.

בגלל השיחות המקדימות שלה, הנשים היו מגיעות לפגישות אתי, מוקסמות, ואני הייתי מגיע עם ביטחון עצמי רב בעקבות זאת, אך כידוע, בסוף רק הקב"ה יודע מתי הרגע המדויק של הגאולה.

כשהייתי אומר לה שאני רוצה הפסקה של חודש מכל הפגישות הללו, הייתה אומרת לי "בסדר", ואחרי שבוע מתקשרת ומודיעה: "נתתי לך שבוע, דיברתי עם מישהי והיא מתאימה מאד, בוא ננסה, אולי זאת אשתך?" היא התייחסה אליי כאל בנה ודאגה להגיד לי זאת כל הזמן.

לאחר אחת הפגישות הלכתי לביתי על סף יאוש, ולמחרת לא שמעתי מאסתר משום מה. עברו כשבועיים, ועדיין הטלפון לא הגיע. הייתי עסוק מאד וחשבתי שגם אצלה יש אישזהו עניין שמעסיק אותה. לא רציתי להפריע.

ולפתע שמעתי את הבשורה המרה ממישהו ממשפחתה: גילו אצלה את המחלה. התקשרתי מספר פעמים ושלחתי הודעות שהכלי יסתדר בעזרת השם. היא לא ענתה, ואני בטוח שבגלל שלא רצתה להדאיג אותי. המצב הדרדר במהירות עצומה, ותוך כחודשיים בלבד היא החזירה את נשמתה לבורא. אין לתאר את ההלם שהייתי שרוי בו. זה שבר אותי לחלוטין. חשבתי לעצמי איך אישה כל כך גדולה, שנראה שבאה מהדור של פעם, הלכה מהעולם בגיל מוקדם יחסית. בנוסף, תמיד חשבתי שהיא תהיה השליחה לחתן אותי אחרי כל המאמצים שלה במהלך השנים. כעת הכל קרס מול פניי.

הלכתי להלוויה ול'שבעה', חפוי ראש. בהלם מוחלט. על קברה אמרתי בדמעות תודה על הכל, והשהייתה לי זכות עצומה לכל החיים להכיר אותה. באזכרה של ה'שבעה' הגעתי שוב לנחם, כשאני בעצמי מנסה להתנחם. היו שם רבנים שנשאו דרשות יפות וגם דיברו בשבחה, אבל אני חשתי לחץ בתוכי. הרגשתי שהם עדיין לא הצליחו לתאר את דמותה, ושכולם חייבים לשמוע את מה שיש לי להגיד.

לחשתי לאחד מבני המשפחה שגם אני רוצה לומר כמה מילים. הוא הופתע, אבל הסכים מיד. האמת שכם אני הייתי מופתע מעצמי. לא איש דברים אנוכי, וכאן היה לי דחף עצום לזעוק מי האישה הגדולה הזו, כדי לכבדה ואולי להחזיר לה משהו ממה שנתנה לי כל השנים. לקחתי את המיקרופון. הקהל היה סקרן מה יש לי לומר. ואני פתחתי במילים: "אני בחור רווק וזכיתי להכיר..." זהו. בשלב הזה התחלתי לבכות בכי שסחף את כל הקהל. ניסיתי לומר עוד מילה, ושוב התחלתי לבכות. זה הוביל לעוד פרץ של בכי. גם מכיוון עזרת הנשים עלה קול בכי. לאחר חצי דקה הבנתי שאני פשוט לא אוכל לדבר, אז פשוט הנחתי את המיקרופון והתיישבתי.

האזכרה המשיכה אחרי שהקהל נרגע קצת ואז ננעלה בקדיש. פניתי לצאת, וביציאה ממתינות לי שלוש נשים. "יש לנו הצעת שידוך בשבילך". "בבקשה", אמרתי מתוך נימוס, "אך איך אתן מכירות אותי"? "אנחנו לא מכירות אותך, אבל כאשר דיברת כולנו בכינו, והייתה בחורה אחת לא מוכרת שבכתה יותר מכולם, חיבקנו אותה והרגענו אותה. שאלנו אותה מדוע היא בוכה, והיא אמרה שאסתר ז"ל הייתה מציעה לה הרבה שידוכים, ואם היא הייתה לוקחת את המיקרופון גם היא לא הייתה מצליחה לדבר, והייתה מתפרצת בבכי, כמוך. חשבנו שזה יכול היות שידוך מאד מתאים בשבילך".

האמת, שמעתי הרבה הצעות שידוכים מופרכות, אבל עוד היה בהן שמץ של היגיון, למשל: "שניכם מרמת גן", "אתם מאותה עדה", אבל הצעת שידוך מופרכת כזו עוד לא שמעתי. "בכיין ובכיינית, אה?" חשבתי לעצמי, אך דווקא בשל כך היא קסמה לי, כי הרי ראיתי מה יצא מכל ההצעות ההגיוניות. הן מסרו את הפרטים שנטלו ממנה ולקחו ממני את פרטיי. בירתתי. הייתה זו בחורה מהסוג שאסתר כבר לא טרחה להציע לי, מפני שאמנם היא הייתה במגמה של חיזוק, אך עדיין לא חרדית. אמרתי זאת לאישה שהציעה, והיא ענתה: "מה איפכת לך? תיפגש, אולי היא מוכנה לעשות את כל הצעדים הדרושים ולהיות כמוך?" היא נתנה לי את המספר שלה ולמחרת כבר התקשרתי.

נפגשנו אחרי יומיים בלובי של בית מלון, ומיד הרגשנו שיש פה משהו מיוחד מאד, אף שעדיין היה מרחק רב בינינו מבחינה דתית, הבחנתי שיש בה אש פנימית של עלייה ושיש לה אישיות נוחה. הרגשתי שאנחנו פשוט נוכל להסתדר. אני חייב לציין שבאמצע הפגישה התנגן פתאום השיר "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והיה זה במלון שאינו חרדי כלל. זה רמז לי משהו. היא סיפרה לי שגם היא שמעה השידוכים רבים מאסתר ולא מצאה את האחד שמתאים לה. היא התפלאה מדוע לא הציעה לה אותי, ואני הסברתי לה מדוע... "זה בגללי, לא בגללה", הגנתי עליה. "היא חשבה שלא אסכים לשמוע. כנראה שאחרי שהגיעה לשמיים החליטה שהשידוך הזה יקום ויהיה..." ברוך השם, לאחר מספר פגישות החלטנו להתארס, ולאחר מספר חודשיים התחתנו.

זכיתי להתחתן עם אישה מדהימה וצדיקה, שכל כולה חסד ונתינה למשפחתה ולזולת. אני בטוח שאת הכול היא שואבת מאסתר ז"ל, שהרי הכרנו ב'שבעה' שלה.

אסתר ז"ל לא ויתרה עד שסיימה את מלאכת הקודש לחתן אותי. אפילו לאחר פטירתה לא אמרה נואש ודאגה לכך שב'שבעה' שלה אכיר את אשתי, דווקא במעמד הקשה והעצוב הזה, כשאני מרוסק לחלוטין, הריסוק הזה והדמעות שבאו בעקבותיו התערבבו בדמעות שהזילה רעייתי לעתיד, והדמעות האלה בנו את הבית הנפלא שיש לנו היום. וזהו מסר לכל הרווקים והרווקות. ישועת ה' כהרף עין. מתוך האבלות והצער, הקב"ה מביא גאולה ושמחות. אל לנו להתייאש, כי יש לנו על מי להישען ויש מי שיגאל אותנו ויוציאנו מיגון לשמחה, מאפלה לאורה ומאבל ליום טוב.

אני מברך את כל מעוכבי השידוך שהקב"ה יאסוף את דמעותיהם ויבא להם את השידוך במהרה.

ואני רוצה להקדיש את הסיפור הזה לאישה הנפלאה, אסתר בת לואיזה פיניש עליה השלום, שהלכה לעולמה בכ"א בשבט תשע"ג. תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לשמור על חיבור מתמיד איתך, וכל פעם שאני מגלה שאבדתי את השמחה, לעצור, לדבר איתך, לנסות להתחבר מחדש.

כשאני דואג למשל מאיזה עניין בריאותי, אני מזכיר לעצמי שמי ששלח לי את ה"ספור" הזה זה אבא שאוהב אותי אהבה גדולה ונוראה, שהוא רוצה רק טוב בשבילי, שכל מה שהוא שולח לי, זה הכל מתוך הרחמים האינסופיים שלו. אז מה לי לדאוג?

ואם אני מקנא למשל במישהו שמצליח יותר ממני בלימוד, או שהתפילה שלו כל כך בדבקות וכל כך באריכות, או שהעיניים שלו כל כך טובות, תמיד מחייך ומאיר פנים לכולם, ואני, השם ירחם עלי, מה יש לי לקנא, הרי אתה אבא נתת לי את המסלול שלי ולו את המסלול שלו ומה שאני עובר זה בדיוק מה שאני  צריך לעבור, ומה שאין לי, וקשה לי, ולא מצליח לי, זה גם נקרא "חלקי" ואני צריך הרי לשמוח בחלקי, אז מה לי לקנא באחרים?

או אם אני עצוב, הכל כבד לי, מרגיש כזו מועקה ולא מוצא שום טעם במה שאני עושה, אני מנסה בכל הכוח להזכיר לי שיש לי אותך אבא,  בעצם כלום כי כשיש אותך, כשמרגישים אותך בלב, כשמבינים שהטעם האמיתי של החיים זה הקדושה, אז הכל מתגמד והכל נכנס לפרופורציות מתאימות ואז מבינים מחדש שלא חסר כלום, שיש לנו הכל, שיש לנו את כל הסיבות בעולם להיות שמחים.

רבונו של עולם תעזור לי להתחבר כל הזמן מחדש וכך לנצח את כל העצבויות, והמועקות, והדאגות, והחרדות, לזכור שיש לי אותך.

 שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי