מעשה שבא מין (כופר) ושאל את רבי עקיבא: העולם הזה מי בראו? אמר לו : הקדוש ברוך הוא. אמר לו הכופר: הראני דבר ברור (ראייה חותכת לזה) אמר לו: למחר תבוא אלי. למחר בא אצלו. אמר לו רבי עקיבא: מה אתה לובש? אמר לו: בגד. ומי עשהו? אמר לו: האורג. אמר לו איני מאמינך. הראני דבר ברור! אמר לו: ומה אראה לך, וכי אין אתה יודע שהאורג עשאו? אמר לו רבי עקיבא: ואתה האם אינך יודע שהקב"ה ברא את עולמו? נפטר ועזב אותו המין (את רבי עקיבא). פנה רבי עקיבא לתלמידיו ואמר להם: בני! כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקב"ה שהא בראו שנאמר : "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, (ישעיהו מ).

אמת

משקר צריך לברוח. יהודי צריך להתחזק מכל צל של שקר, של העמדת פנים, של צביעות, רק אמת. אתה רוצה להיות קרוב אל ה'? תהיה אמיתי. "קרוב ה', לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמה). ה' אל רוצה מפורסמים של שקר, כאלה שמנסים להראות שהם קצת יותר ממה שהם באמת. "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהילים קכ). לכן יש צדיקים של ימיהם עבדו על הקדוש בספר המידות "מי שרוצה לדבק את עצמו בה' יתברך, ישמור את עצמו מלומר שקר אפילו בטעות".

בראשית ברא אלוקים, סופי תיבות אמת. אין דבר יותר יפה מן האמת. אדם הולך עם האמת, הוא יראה סייעתא דשמיא על כל צעד ושעל . למה? כי הקב"ה משתוקק לאמת וכלל שהאדם יותר אמיתי כך הוא זוכה שאור ה' מאיר בו יותר. אתה קוצה קירבת ה'? תהיה איש אמת. תתרחק מהשקר עד הקצה האחרון.

כל אדם יש לו חלק אחר בבריאה שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול. ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו. רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות. והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול שלו, את זה הוא צריך לתקן.

רק אל תנסה להיות מישהו שזה לא אתה ... תהיה אתה עצמך. רבי אלימלך מליזענסק זצ"ל שאל את תלמידיו כמו מי כל אחד מהם היה רוצה להיות. אחד אמר שהיה שמח להיות כאברהם אבינו, אחד אחר בחר דווקא במשה רבינו, אחד בדוד המלך, כך כל אחד השיב מה שהשיב, אחר כך שאלו את רבי אלימלך: וכמו מי הרבי היה רוצה להיות? אמר להם רבי אלימלך: אני הייתי רוצה להיות רבי אלימלך, כי אברהם אבינו כבר יש לקב"ה, הוא לא צריך עוד חאד, גם משה רבנו כבר יש לו, אותי הוא צריך רק בשביל שיהיה לו גם רבי אלימלך. וכך זה אצל כל יהודי! כל יהודי הוא, בן יחיד" אצל הקב"ה, יש לקב"ה בן מיוחד שכזה רק אחד, אין מושג כזה להיות "עוד איזה יהודי", וכך הקב"ה רוצה אותו בדיוק, עם ההצלחות שלו, עם הנסיונות שלו, ועם הקשיים שלו.

אנחנו רוצים את האמת לאמיתה. מחפשים את האמת לאמיתה ששייכת אלינו, ברגע הזה ובכל רגע ובכל שעה. רוצים לדעת כל רגע מה ה' רוצה מאיתנו בהקשר למשימה שלנו כלפי עצמנו וכלפי אלה שסובבים אותנו. מה מפריע לנו? מה מבלבל אותנו? מה מרחיק אותנו מהאמת? היישות שלנו, האגו, הכבוד, כל הדברים שהופכים אותנו לכעסנים, ללא מרוצים, למקפידים, למקופחים. כשאנחנו נאבקים איתם, מנטרלים אותם, מצליחים להשליך אותם מנגד, זוכים אז לגעת באמת.

הרצון האמיתי של הבורא הוא לקרב כל אדם מישראל, לעזור לכל אחד לגלות את נקודת האמת שחבויה בו, נקודה שבה הוא רוצה את ה', רוצה לחיות כמו יהודי. הקב"ה לא חפץ באמת שמרחיקה את בניו ממנו. אמת כזו הוא משליך אצרה. הוא רוצה רק לקרב. בני ישראל חטאו בעגל ועל פי האמת של התורה הקדושה הם נתחייבו כליה חס ושלום. אבל משה רבינו ידע שהשם יתברך לא חפץ בכזאת אמת. הוא השליך את הלוחות ארצה, התפלל אל ה' ובזכות זה מחל הקב"ה וזכינו ללוחות שניים.

התפקיד שלנו הוא לעזור לכל יהודי להתחבר לנקודה הזו שנמצאת בתוכו. ואי אפשר לקרב בני אדם אלא עם עובדים כל החיים על מצוות האהבה של איש לרעהו. הרצון הראשון של ה', שנאהב את החברים שלנו. אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רוצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. יש לך פה חבר, ופה אח, ופה בן משפחה, ופה בן זוג, ופה שכן, ופה זה וזה וזה וכולם הם אלוקות, כולם הם חלק אלוק ממעל, תתחיל לאהוב אותו. לא הצלחת לאהוב אותו, תבקש, תתפלל, אנא ה' תעזור לי שאני אוהב כל יהודי, שאני תמיד אזכור שכולם הם ילדים שלך. תקבל אתה שני כמו שהוא לא  כמו שאתה רוצה שהוא יהיה. תלמד לכבד את המסלול שהוא עובר בחיים. הקב"ה ברא אותנו שונים אחד מהשני. תלמד לכבד את המסלול שהוא עובר בחיים. הקב"ה ברא אותנו שונים אחד מהשני. כל אדם הוא יצירה יחודית והוא שונה לחלוטין מזולתו. "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעתם  שווה זה לזה" (במדבר רבה כא). כשם שלא מפריע לך כלל שפרצופו של הזולת שונה מפרצופך, כך אין סיבה שדעתו השונה של חברך תפריע לך. בורא עולם רוצה שנעבוד אותו כל אחד עם היחודיות שלו, עם הנקודה הטובה המיוחדת שלו. כשם שאתה אוהב את עצמך למרות חסרונותיך, כך תאהב את חברך למרות חסרונותיו. זה לא קל. צדיקים מעידים על עצמם שעבדו שנים רבות להשיג את הנקודה הזו. מסרו נפש על העין הטובה. זאת המשימה של החיים שלנו, לסגל לעצמנו עין טובה. למצוא משהו טוב בכל אדם. אין דבר כזה שאי אפשר למצוא משהו טוב.

עיקר העבודה שיאהב האדם את חברו השווה לו. מפני שקל לו לאדם לאהוב את מי שגדול ממנו כי הוא מקבל ממנו, כי הגדול ממנו משפיע לו. וכן קל לאהוב את הקטן ממנו כי הוא, הקטן, משפיל, ומכניע עצמו לפני הגדול ומקבל את השפעתו.

בשני המקרים האדם לא מרגיש שמפריעים לו אם מאיימים עליו בתחרות. אבל לאהוב אהבה אמיתית אדם כערכו אדם השווה לו, זה מאד קשה. ובפרט להיות שמח בהצלחה של השני למרות שבאותה נקודה שהשני מצליח, הוא עצמו מאד מתקשה.

אין לנו הפריוילגיה הזו להיכנס לתוך הקונכיה של עצמנו. צריך לזכור שכל יהודי הוא עולם מלא, נשמה יהודית החצובה מכסא הכבוד שירדה לעולם הזה לצורך תיקונה המושלם לי אדמות ואיפה שאני רק יכול, אני חייב להושיט לו יד ולעזור לו. זה הרצון האמיתי של הבורא.

אמת זה היסוד שעליו כל הבניין. הקב"ה משתוקק לאמת. שלא נגזים, שלא ננפח, שנהיה מדוייקים עד הקצה האחרון. שנחנך את הילדים להגיד את האמת. שלא יפחדו מהתגובה שלנו, ההורים. כי אם מפחדים, מגיעים לשקר כמו שאומר רבנו בספר המידות "השקר בא על ידי שמקבל על עצמו פחד מבני אדם". זה נכון בין הורים וילדים, זה נכון גם בני זוג. כשחוששים מהתגובה של השני, מתרגלים לשקר. רק כשמרגישים שאפשר לספר הכל שלני, כשגם את הטעויות שלנו מקבלים בהבנה, ובסלחנות, אז מתרגלים להגיד רק אמת.

לפעמים האדם מקטרג על עצמו. כי על פי האמת שלו הוא פגום ומרוחק מאד ועל ידי זה הוא מתייאש ומתרחק עד יותר. זה אמת? אם זה מרחיק אותך מה' זה לא אמת! על ידי האמת אי אפשר להתרחק. האמת רק מקרבת. במקום להאשים את עצמך, תתחזק!! אתה שייך לתורה הקדושה, אתה שייך ליהדות הלימוד לא הולך לך, להתפלל בכוונה כמו שצריך לא הולך לך, אבל אתה שייך לתורה הקדושה! יש לך המון מצוות קדושות! אפילו אם אתה לא כזה מיוחד, אפילו אם אתה יהודי הכי פשוט, שרק חי לפי התורה, יש לך כל כך הרבה מצוות. בדברים הכי פשוטים. גם אתה שייך לעבודת ה'. גם על עצמך אתה צריך להסתכל בעיניים טובות.

תאיר פנים, תגיד מילה טובה, אדם מסתובב עם מצב רוח קודר ומישהו שפוגש אותו אומר לו איזה מילה טובה, משבח את הבן שלו, האדם הזה, שעד לפני רגע היה שבור ומדוכא, הופך להיות הכי מאושר בעולם. תאיר פנים לבני אדם, העולם כולו יאיר פנים אליך. זאת האמת.

בתוך הרשע הכי גדול מתחבא צדיק גדול. בתוך חומת החושך שמפרידה ביני ובין השני, יש שם בערה של נשמה יהודי אמיתית שמחפשת את ה'. אפילו אם המעטה החיצוני הוא של מילים בוטות, או של מחלוקות קשות, או זרות נוראה. אנחנו צריכים להתחבר אל הנקודה הייחודית של הזולת הזה שקשה לי להבין אותו, ושהוא הפוך ממני, ושכל תפיסת החיים לשו שונה משלי לגמרי, אני לעולם לא יהיה פטור מזה. לא כדי שנעשה טובה לשני, אלא כדי להרגיש טוב עם עצמנו, כדי שנוכל להתחבר לנקודה האלוקית שבתוכנו. החבור הזה אל הזולת הוא אור גדול. וכשיש אור, כבר לא מסתכלים על כל אחד ואחד, כשיש חושך אז זה אמר ככה וזה אמר ככה אבל כשיש אור אז אפשר להתחבר לדברים כאלה נפלאים, שבשביל ההתחברות הזאת באנו לעולם.

אמת, זה לעשות הכל לכבוד ה'. כשאתה עושה את המצוות לכבוד ה', באמת לכבוד ה', אז אתה שמח בהצלחה של השני, אתה לא מקנא בו כי כל המטרה שלך היא לעשות נחת רוח לבורא ומה זה חשוב אם זה בא ממך או מיהודי אחר? העיקר שיש נחת רוח לה'. אם אתה מקנא בשני, אם אתה סובל  כשטוב לו והוא מצליח, זה כאילו אתה רוצה למנוע תענוג מה' וזה מראה שבעצם אתה עושה את המצוות לכבוד עצמך, לא לכבוד ה'. צריך לשמוח  בהצלחה של כולם כי ההצלחה של כולם זה השמחה של ה'.

אדם זוכה להפנים את מידת האמת, הוא אדם שאפשר לסמוך עליו. מילה שלו זה מילה, אתה לא צריך לחשוש שמעשיו ודיבוריו נובעים מ"נגיעות". אדם כזה יכול לקרב אליו הרבה בני אדם שיבחינו מיד אצל מי האמת נמצאת.

הכי מסוכן? מה כי מרחיק מה'? המחלוקת! כשאתה חולק על החבר, כי נדמה לך על פי האמת שלך שהוא סוטה מדרך באמת, אתה מתרחק מה'. כל המחלוקות בעולם באות בדיוק מהמקום הזה. כשהמחלוקת בוערת בלב, בעלי המחלוקת לא יכולים לראות לנגד עיניהם את ה'. הם רואים רק את עצמם. אדם מתעקש לאחוז במחלוקת כי מידת הנצחון בוערת בו ורבנו אומר: (תורה קכ"ה) שמית הנצחון אינה סובלת את האמת.

ואי אפשר לדבר עלה אמת בלי להזכיר את ההתחזקות. כל הזמן ללכת עם התחזקות. השם אוהב אותך! אין יאושר בעולם כלל! ירידה לצורך עליה! השם חי את הצער שלך! מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם נמצא איתך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו! הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו! אם אדם לא מפסיק להילחם, והוא מתחזק ברצונות, ומרבה בתפילות, אם הוא לא מוכן לוותר, אפילו שעובר עליו מה שעובר, הוא בסוף יזכה. כמו בסיפור הבא:

להתענות בתענוגים

הסיפור מתחיל בסמינר שנמצא בעיר קטנה, ושעצם הקמתו הוא סיפור ניסי בפני עצמו, כנגד כל הסיכויים ובהתנגדות פעילה של ראשי היישוב. מובן שהסמינר לא שכן בבניין, כי אם בקרוואנים ישנים בתנאים קשים ביותר. בחורף, הבנות נאלצו להתמודד עם דליפות וקור, אך האמונה והאווירה הפנימית בין הבנות פיצו על הכל. בחורף האחרון החליטה ההנהלה לפצות את הבנות על סבלן המתמשך, וארגנה שבת גיבוש בבית הארחה בצפון הארץ. הן יצאו באוטובוסים לחרמון, 200 בנות בארבע אוטובוסים, ומכיוון שהשבת נכנסה מוקדם התקבלו בשעה אחת ליד האוטובוסים לאכול ארוחת צהריים.

הן היו רעבות מאד, כי משש בבוקר לא אכלו. כשאני אומר "ארוחת צהריים", הכוונה היא לכריכים שהוכנו מראש, שלא תבנה על יותר מזה. כאן פנתה המנהלת לבת האחראית על הארוחה ושאלה: "את צריכה עזרה להביא את השקיות של הכריכים?" רק הוציאה את המילים מפיה, ופני הנערה חפו. "מה קרה?" שאלה המנהלת. הנערה הביטה בה ורק לאחר דקה ארוכה: "אני לא מאמינה. אני פשוט בהלם. שכחתי לקחת את הכריכים מהכיתה". המנהלת לא האמינה למשמע אוזניה. האינסטינקט הראשוני היה לגעור בנערה, אך היא כבש את מידותיה ואמרה: "אנחנו צריכים לחשוב מה לעשות".

בינתיים החל הדבר להתפרסם. הבנות היו רעבות. כמה מהן כבר עשו דרכן לעבר הנערה המסכנה כדי לצעוק עליה, אולם מספר בנות צדיקות עצרו בעדן: "עזבו אותה, היא לא עשתה את זה בכוונה, גם כך היא אומללה, בואו נניח לה". ואכן, באצילות יוצאת דופן החליטו הבנות לא רק שלא להביע כעס על אותה נערה, אלא לנחמה ולעודדה כל אחת בדרכה שלה. אחת אמרה: "אני לא רעבה, השניה הודיעה: "הבאתי אוכל מהבית, השלישית קראה: "אני שבעה עוד מהבוקר, בקיצור אין שום בעיה. האוטובוס עשה דרכו אל בית ההארחה. בדרך הן חיפשו בית עסק כשר לרכוש בו דברי מאכל, אך למרבה הצער גילו שלחלק ההוא של הארץ הנושא ששמו "הכשר מהודר" לא בדיוק הגיע... היה הכשר, אבל לא כזה שהבנות סומכות עליו, לפיכך העדיפו להגיע לבית ההארחה ולחכות לסעודת ליל שבת, שלמרבה המזל בחודשי החורף באה במהרה. תפילת השבת עברה. הבנות היו ממש רעבות, אך כמו ברגעים האחרונים של יום צום, הן שאבו כוח מהסעודה הטובה שממתינה להן. והסעודה הזו טרחה לשלוח את ריחותיה עד למרום התפילה. ריח דגים חריפים ומתובלים ריח של בשר המבושל לעילא, ואולי בעצם היה זה הרעב שהפך הכל לטעים יותר...

התפילה הסתיימה והבנות הלכו לחדר האוכל, כשעיניהן "בולעות" את הלחמניות הטריות, את הסלטים הרבים - שמונה בכל שולחן - ואת הדגים והבר הממתינים להם. הדמות הרוחנית שליוותה את השבת הזו הייתה הרב חיים זאיד, הרב של פרדס כץ, עם משפחתו. הוא ידע היטב את תלאותיהן של הבנות ולפיכך העדיף לשיר במהירות יחסית את "שלום עליכם" ל"נשות החיל", כדי לגשת לסעודה בהקדם האפשרי. ואז מגיע הקידוש...

הוא מוזג את היין, מרים את הגביע ומתחיל: "סבני מרנן..." ואז ניגשת אליו אחת הבנות ואומרת: "רגע, כבוד הרב..." הוא תמה על ההפרעה ועדיין לא דיבר, כי רצה להמשיך. היא התקרבה לשולחן משפחתו ואמרה: ,כבוד הרב, אל תעשה קידוש, יש לי משהו חשוב מאד לומר". הוא החלט שלא להמשיך את הקידוש, ומכיון שלא אמר מעבר ל"סברני מרנן", שאל: "מה רצית?" "אם כבוד הרב יכול לבוא למטבח רגע", אמרה הנערה, "זה חייב להיות לפני הקידוש". מנהלת הסמינר לא הבינה מה קורה. היא ביקשה מהבחורה: "תסבירי מה קרה..." והבחורה ענתה: "אני מבקשת שתבואו למטבח הרגע". הרב, רעייתו ומנהלת הסמינר עזבו את חדר האוכל, משאירים מאתיים בנות, שאם שכחתם, רעבות מהבוקר ומתוסכלות עד כלות. הם הגיעו אל המטבח והמנהלת אמרה: "אני מאד מקווה בשבילך שזה מוצדק". "אני ממש מתנצלת,, אמרה הנערה, ,אני האחראית על המטבח ומשהו כאן לא מריח לי טוב". דווקא לי מריח מצוין,  אמר הרב זאיד בחיוך. ,לקראת שבת ראיתי כמה עובדים ערבים נכנסים למטבח, הם הכניסו אוכל מהרכב שלהם לתנורים, וסלטים בקופסאות שקופות. משהו כאן בכלל לא נראה לי, הסתכלתי בארגזים על הסלטים וראיתי הכשר בלתי ידוע. אני פוחדת שהרב יעשה קידוש, הבנות יאכלו מיד את הסלטים ואיני בטוחה שהם בהכשר טוב". הרב זאיד מתחיל לבדוק, שאל שני פועלים ערבים מספר שאלות, ואלה  התחילו להסתבך בתשובות. כבר בדקה הראשונה הבין שהבחורה צודקת. הכול מריח מצוין , אבל ממש לא נראה טוב. "מי האחראי כאן?, הוא שואל. "מוטי", אומרים לו כולם. ואיפה מוטי?" "נקרא לו". מוטי, בחור חילוני האחראי על המטבח . מגיע.

הרב שואל : ,תגיד, איפה האוכל של הקייטרינג שהזמנו?" מוטי ענה:" איזה קייטרינג ? ביטלתם את הקייטרינג. את האוכל אנחנו בישלנו. המנהלת אומרת לו: "אבל אנחנו הזמנו אצלכם קייטרינג". "נכון", אומר מוטי, "כי בהתחלה הזמנתם גם עם מוצאי שבת, ואז משתלם לנו להביא קייטרינג מהדרין, אבל אחר כך ביטלתם את הלילה השני, אז לא משתלם לנו". הוא עצר בדבריו, כי הבין שהנשים מולו והרב עומדים להתעלף.  "אני לא מאמינה" אמרה המנהלת,

"אתה לא מבין איזה נזק נעשה כאן". "עזבי, שום נזק, זה כשר, תאמיני לי, קניתי את זה בשוק, יש הרבה אנשים עם כיפות שם,. הוא נשמע עוד יותר רע מכפי שהיה נשמע אילו שתק... "מאיפה הירקות?" שואל הרב. "מהשוק", אומר מוטי, "לא גוש קטיף , אבל טעים". "ומה עם הבשר?, "לא יודע", אומר מוטי, "אל תבוא אלי עם שאלות כאלו, זה כשר. כבוד הרב, נדמה לי בהכשר הרב שליכטא". "הרב שליכטע?, לא יודע , משהו כזה". הם לא ידעו אם לבכות או לבכות.

הרב זאיד עצם את עיניו והבין שכעת הכל על כתפיו, הוא חייב להפוך האת האסון הזה למשהו חיובי. בעבר כבר הפך לימון ללימונדה, אבל כאן הלימון היה בהכשר הרב שליכטא,... איך יוצאים מהעניין הזה? ולפתע אורו עיניו. "הנסיון הזה לא הגיע סתם כך, אנחנו הולכים להפוך את השבת הזו לשבת שהבנות לא תשכחנה כל חייהן".

הרב זאיד חוזר לחדר האוכל, אחריו שלוש נשים שמאמינות לו שהבשת הזו לא תישכח, רק לא מהסיבה שהוא חושב. ובינתיים מהומה, הבנות אינן יודעות מה קורה. כבר נפוצו שמועות על חדירת מחבלים, על הרעלה ומה לא... הרב זאיד המתין עד שהושלך הס, ואז אמר: "תקשיבו טוב- אני רוצה לומר לכן מספר מילים לפני הקידוש. בנות, הקדוש ברוך הוא זימן לכן כאן הזדמנות פז. ניסיון קשה מאד שבני אדם לא נתקלים בו כל ימי חייהם, ואני מבקש מכן שתגייסו את כל כוחות הנפש שלכן כדי לעמוד בניסיון". הבנות עצרו את נשימתן. "החלטנו לשנות את התפריט", אמר הרב זאיד. "התברר לנו, כי האוכל כול אינו מספיק כשר, וחלקו בכלל לא". אמר הרב זאיד והוסף , "אי לכך, בליל שבת אתן תאכלנה לחמיות, מלח ושתייה. שבת בבוקר: "לחמניות מלח ושתייה. בסעודה שלישית אתם תאכלה מה שנשאר משלושתם, לא חשוב הסדר..." אף לא אחת צחקה. הבנות היו רעבות, הריח מהמטבח והסלטים על השולחן גרמו להן לאכול עם העיניים את המנות. ופתאום כזו בשורה.

באותו רגע, מאתיים בנות הפגינו את כל סוגי תגובות הטראומה הרשומים בספרי הפסיכולוגיה. רובן בכו, חלקו צרחו, כמה נכנסו להיסטריה, כמה נחנקו מצחוק כאילו זו הבדיחה הכי מצחיקה ששמעו בימיהן, חלקן ניחמו זו את זו וחלק חיבקו זו את זו. ושתיים התעלפו.

אני לא צוחק. התעלפו. בלאגן כזה איני מאחל לאיש. אך כמו כל בלאגן, גם הוא הסתיים. הבנות עיכלו מה שקרה, הן אספו את כל הסלטים ושמו במטבח, נטלו ידיים והחלו לאכול את הלחמניות...  ואז הוא החל לדבר אתן על הקרבה ועל מסירות, על עמידה בנסיון ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקן. הוא שלהב את הבנות להבין, שאולי אין להן אוכל, אבל הולך להיות כאן משהו הרבה יותר גדול שאיתו ילכו כל חייהן. היה זה ליל שבת של התעלות.

לאחר מכן יצא הרב, והבנות נתנו קולן בשיר, המנהלת אמרה שמעולם לא הייתה שירה בדבקות כזו, והבנות אמרו שחשו מעין עולם הבא, בין השאר מפני שעולם הזה בטוח לא היה שם... גם למחרת חזר המחזה, הבנות התפללו בדבקות ולאחר מכן עשו קידוש, נטלו ידיים ואכלו לחמניות. לא היו ברבורים ולא שליו ולא דגים, במקום זה היה אוכל רוחני, הרב שוחח אתם על נסיונות, מה אדם יכול לקחת מהם וכמה זה נותן לאדם. "מאתיים בנות יש כאן", אמר הרב, "לכל אחת ישנן הנסיונות שלה. אתם עמדתן בנסיון ביום שישי ולא פגעתן בחברתכן, ואפילו עודדתן אותה, וכעת אתן עומדות בפני נסיון קשה לא פחות, כל הצוות המום איך אתן עומדות בו באהבה ובשמחה. אתן אומרות לקדוש ברוך הוא: אנחנו שומעות בקולך', ואני בטוח שהקדוש ברוך הוא אומר: "אני אשמע בקולכם'. כעת מהרו ובקשו ממנו דברים. עוד תראו שהוא ישלם לכן בכפל כפליים. זה היה מרגש. בנות בכו וביקשו בקשות ואיחלו זו לזו דברים, היתה אווירה מחשמלת שקשה לתארה במילים. השבת הסתיימה, והרב עשה הבדלה הבנות המתינו לבוא האוטובוסים ושוב שרו שירי נשמה. הרב ומשפחתו יצאו לכיוון הרכב לחזור לבני ברק. הם נכנסים לרכב, ופתאום מישהו ליד החלון. מוטי. מנהל המטבח.

"כבוד הרב, הוא אומר, אני רוצה לומר לך שלא חלמתי שהאוכל הזה יישאר. הייתי בטוח שבנות יבואו בשקט ויאכלו פה ושם. באים לכאן כל מיני בני נוער, אני לא מדבר על איזה נזקים שהם עושים כאן, על המריבות ועל הרעש מול העדינות של הבנות כאן, אבל הרב הן פשוט לא אכלו! התקשרתי לאשתי, אמרתי לה: "את לא מבינה מה זה. הבנות הללו לא נגעו בכלום, צמו כל השבת רק בגלל האמונה שלהן". ואז הוסיף מוטי: "אני מתגורר בבית דגן. אני לא דתי ואין ביישוב שלי בית ספר דתי. אני רוצה שכבוד הרב יסדר בית ספר דתי. זה מה שהחלטתי עם אשתי, אני לא חושב שאני יכול כך כך מהר להיות דתי, אבל את הבן שלי החלטתי שאני רוצה לשלוח לחינוך דתי אחרי כל מה שראיתי". הרב זאיד קישר אותו מיידית עם רשם של לב לאחים. הילד של מוטי עבר לבית ספר דתי ברמלה. זו התוצאה המיידית של השבת המופלאה הזו. נפש בישראל. אבל הסיפור עדיין לא נגמר.

עברו שבועיים. הרב זאיד מקבל טלפון מפתיע: "כבוד הרב, מדברת מנהלת הסמינר. אתה חייב לשמוע מה קרה. אנחנו נמצאים במועצה שראשה התנכל אלינו מהיום הראשון והצר את צעדינו. והנה, קיבלתי אתמול טלפון שיש לי פגישה אתו. התמלאתי פחד מה הוא רוצה עכשיו מאתנו, אלו גזירות חדשות יפיל עלינו. הגענו לפגישה אחרי אמירת ספר התהילים, אך הבנאדם מחייך מאוזן לאוזן ואומר: "אני רוצה לספר לכם משהו: לפני שבוע התקשר אדם שאני מכיר היטיב, בשם מוטי, ואמר לי: "אני רוצה שתשמע סיפור ותדע מה אתה מחזיק במועצה שלך'.

הוא מספר לי את הסיפור על השבת ההיא, והאמת שגם אני התרגשתי, ובסוף הוא אומר לי: 'אני הולך כבר שבוע סהרורי, לא מאמין שדבר כזה יכול להיות. אני מבקש ממך לעשות כל מה שאתה יכול כדי לעזור לאנשים הללו' ואז מוסיף ראש המועצה: 'אולי אני מחדש לכם, אבל מוטי הזה הוא בחור מקושר, חבר במרכז הליכוד, שרים וחכי"ם משחרים לפתחו, ואני אומר שאדרבא, בוא נראה אותו עוזר עם זה '. חשבתי שהוא ירד ממני, אבל אחרי מספר ימים הוא מביא לי אישור מטעם מפעל הפיס לתקציב לסמינר. תוך שנתיים תעברו למבנה קבע של כמה קומות" מקראוונים דולפים למבנה מפואר. ואם חשבת שנגמר הסיפור. אז לא.

את כל הסיפור הזה סיפר הרב זאיד בהרצאה בארגון הידברות. איכשהוא ההרצאה הזו ששודרה בחו"ל, ויום אחד  מתקשר אליו מישהו מארצות הברית: "שלום הרב זאיד", הוא אומר במבטא אמריקני עמוק, "שמעתי אותך מספר על בנות שלא אכלו נאט כושר. אני פרזידנט של בית כנסת  מאד עשיר בלוס אנג'לס, והרב שלנו מספר הסיפור שלך בערב שבת, ותיכף כולנו מתארגנים ואוספים מאה אלף דולר לריהוט לסמינר, ואם צריך יותר אז יותר. זה בינתיים". הרב זאיד תרגש ומודה לו, ואז האיש אומר לו: "חכה זה עוד לא הכל. גם אני אישית רוצה לתרום משהו לזכות משפחתי, אז חשבתי, אז חשבתי עם אשתי, והיא הבריקה רעיון שאף אחד לא חשב עליו. הרי הבנות הללו נהרסה להן השבת, אז אני ומשפחתי תורמים לכל בנות הסמינר שבת מתקנת במקום מפואר, והכל על חשבוננו..." וב'שבת שירה' האחרונה התארחו מאתיים בנות הסמינר במלון 'כינר'. האריקני העשיר לא החסיר דבר ונתן להן שבת כיד המלך, פיצוי אדיר לשבת ההיא ולניסיון שעברו. הן הבינו שלא מפסידים שום דבר מעמידה בעקרונות. ומסתבר שהצימאון לדבר השם... מכריע כל רעב... ואני, שהתוודעתי לסיפור הזה בדרך מקרה, הייתי אורח באותה שבת במלון 'כינר'. הסיפור התפשט במלון כמו אש בשדה קוצים וגרם להתרגשות רבה ולרוממות הרוח, במיוחד בגלל ילד קטן שהסתובב שם עם פיאות... הבן של מוטי.

תפילה

רבונו של עולם

אני מבקש ממך כבר די הרבה זמן 500 מליון דולר רק כדי לתת. כי לתת זה התענוג הכי גדול שאני מכיר. כי זה להיות דומה לך אבא. נותן ומשפיע בלי סוף.

אני מאמין שאתה תתן לי גם אם זה נשמע דמיוני לגמרי, גם אם זה נשמע שלא בדרך הטבע כי אצלך אבא אין טבע, כי אתה בראת את הטבע ואם אתה רוצה, אתה מקמט את הטבע כמו שמקמטים דף נייר.

תעזור לי אבא להתחזק בבטחון שאתה כל יכול, ששום דבר לא קשה לך, שאתה יכול למלא את משאלותינו בדרך כזו מפתיעה שבכלל לא חלמנו עליה. כי ככל שמתחזקים בבטחון, ככה הישועה מגיעה יותר מהר.

רבונו של עולם, כמה שזה  נשמע דמיוני אני מאמין שזה בוא יבוא, ואז לא יהיה קץ לאושר שלי, שאוכל לתת כמעט בלי הגבלה, כי 500 מליון דולר זה סכום ענק.

רבונו של עולם, רוצה לסיים את התפילה הזו במשהו אחר, שלא קשור ל- 500 מליון דולר. משהו אישי.

רוצה להכיר אותך, לא רק לדעת שאתה קיים, להכיר אותך באמת, לאהוב אותך, לחיות אותך, לנשום אותך, לרצות לחבק אותך, לרצות לעשות לך טוב, רבונו של עולם רוצה לעבוד אותך מאהבה.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי