בס"ד

מספר אברך שהיה שותף לשמחת בית השואבה בכולל בו הוא לומד במוצאי יו"ט של סוכות ה'תשעט, שרמת השמחה שם הגיע לרמות גבוהות במיוחד כפי שהורגש בקרב הנוכחים הרבים שגדשו את המקום.

בבוקר שלאחר מכן הבחין בכתמים הלבנים הגדולים שהיו על המקטורן שלו כתוצאה מהריקודים הסוערים שגרמו לזיעה מרובה רק לאחר שיצא מביתו לתפילת שחרית באותו מקום.

הוא מכיר את חומרת ההלכה בנושא ויודע כמה חשוב שבני תורה יקפידו שלא ימצא כל כתם על בגדיהם, ובמצב רגיל הוא בהחלט היה מצטער על כך מאוד, אך מעבר לזה שהוא היה בגדר אנוס מאחר ולא היה מודע לכך, היה כאן משהו שונה. הוא הרגיש שאלו כתמים של אהבה שמהוים תולדה ועדות של כל השמחה, ההתלהבות והדבקות הגדולות שזכה לחוש כלפי בוראו במהלך שמחת בית השואבה שהתקימה במוצאי החג שמסמל את החתונה בין הקב"ה לעם ישראל.

כמובן שהוא ניקה את הכתמים כמה וכמה פעמים כדי שלא תהיה בעיה של מראית עין, שהרי ישנם לא מעט דברים שהם מותרים מצד עצמם, וכל מה שהש"ע אסר זה רק משום מראית עין, ואסור לזלזל בזה כמו בכל פרט אחר בהלכה, מאחר וזה עלול לגרום לאנשים ללמוד מזה, לחשוב שכך היא ההלכה ולהגיע למסקנות שגויות ולתקלות חמורות ח"ו.

אע"פ שהוא לא שתה, אכל או עישן שם דבר הוא לא יכול היה להפסיק לחייך, לרקוד, לקפוץ ולשמוח, ומכאן אפשר אולי להבין מדוע הקפידו משמים עם נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין אל הקודש. איך היתה מרגישה האישה הכי יפה בעולם אם בעלה היה מבקש ממנה להתאפר? כל שכן שמגיעים בזמן כה קדוש למקום כה קדוש, כשאז אין כל צורך בעזרים חיצוניים משלימים כדי להגיע לתחושה עילאית של התרוממות הרוח ושכרון חושים מעצם המעמד הרם והנשגב. אם בחתונה הן החתן והן הכלה מתרגשים ומרגישים על גג העולם ללא מאמץ מיוחד, כל שכן בחג שמבטא את החיבור העליון ביותר בין בורא עולם לבניו ובנותיו היקרים והאהובים מעמו הנבחר.