פרשת וילך – חובת קריאת התורה, על היחיד או הציבור?

פתיחה

בפרשת השבוע מובאת פרשת הקהל, בה מצווה עם ישראל להתקהל אחת לשבע שנים, לשמוע קריאת התורה מפי המלך. נחלקו הראשונים על מי מוטלת על המצווה להיקהל. מדברי הרמב''ם משמע (חגיגה ג, א, ספר המצוות מ''ע טז), שהמצווה היא על הרשויות להקהיל את העם (הרב הרצוג טען, שלדעת הרמב''ם יש גם מצווה על היחידים, אבל נלענ''ד שלא כך). החינוך (מצווה תריב) חולק על דברי הרמב''ם (שלא כהרגלו), וסובר שיש מצווה על כל אחד מעם ישראל להיקהל, אבל אין מצווה על הרשויות להקהיל את העם.

עיקרון דומה, אנו יכולים למצוא בקריאת התורה. הגמרא במסכת מגילה (כג ע''א) דנה בשאלה מי עולה לקריאת התורה, וכותבת שאפילו אשה וקטן עולים יכולים לעלות לתורה, אלא שפסקו חכמים שאשה לא תעלה לתורה משום כבוד הציבור.

א. המגן אברהם (רפב, ו) העלה מכך שאשה בעיקרון יכולה לעלות לקריאת התורה, שאשה מחוייבת לשמוע קריאת התורה. אמנם אשה לא מחוייבת בלימוד תורה, וקריאת התורה בשבת בבית כנסת היא סעיף בלימוד תורה, מכל מקום כיוון שקריאת התורה היא כמו מצוות הקהל בה נשים חייבות, כך הן חייבות בקריאת התורה. לראיה הוא הביא את מסכת סופרים (פרק יח), שם נאמר שנשים חייבות בקריאת התורה.

ב. ערוך השולחן (רפב, יא) חלק על דברי המגן אברהם שהשווה את קריאת התורה למצוות הקהל, וטען שמדובר על שני דברים שונים, ומעשים בכל יום יוכיחו שנשים לא חייבות בקריאת התורה, שהרי הן לא באות לבית כנסת לשמוע. אם כן כיצד הוא מסביר את המימרא במסכת סופרים? הוא טוען שאין הכוונה שנשים חייבות ממש בקריאת התורה, אלא שכדאי להם לשמוע את קריאת התורה כדי שיקנו אהבת ה' ומוסר (יש לציין שמפשט הלשון משמע כדברי המגן אברהם, שהן חייבות ממש).

בכל אופן רואים, שנחלקו האחרונים בשאלה האם קריאת התורה דומה למעמד הקהל, או שיש חילוק בין הדברים. בעקבות כך נעסוק בשאלה, האם קריאת התורה בשבת בבית הכנסת היא מצווה המוטלת על הציבור, או על כל יחיד ויחיד. נביא מספר השלכות לשאלה זו, וההבדלים יתחדדו.

1. לימוד בשעת קריאת התורה

הגמרא במסכת ברכות (ח ע''א) מביאה, שרב ששת היה לומד בזמן קריאת התורה. התוספות במקום (ד''ה רב ששת) מקשים, שהרי הגמרא במסכת סוטה אומרת (לט ע''א), שכאשר נפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה! נאמרו מספר תירוצים:

א. התוספות (ד''ה תירצו, שהגמרא במסכת סוטה אוסרת ללמוד בקול רם, שלא יפריע לציבור, אבל בלחש, כמו רב ששת – מותר, וכן כתב הרא''ש (א, ז) ''ונראה לי לפרש הא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם לפי שמעכב את אחרים מלשמוע. אבל בלחש שפיר דמי''.

ב. הרי''ף (מגילה יד ע''ב) תירץ, שדווקא לרב ששת מותר ללמוד בזמן קריאת התורה, שתורתו אומנותו. הגמרא בסוטה שאוסרת ללמוד, מדברת על שאר בני אדם, שתורתם לא אומנותם, וכן כתב הרמב''ם (תפילה יב, ט).

ג. רבינו יונה (ברכות ד ע''ב בדה''ר) הביא בשם רבותיו, שהגמרא בסוטה שאוסרת ללמוד בזמן קריאת התורה, מדברת במצב בו שהלומד התחיל ללמוד רק אחרי שהתחילה קריאת התורה, שאז אם ילך ללמוד, ייראה הדבר בעיני הקהל כזלזול בקריאה. אמנם במקרה שהלומד התחיל ללמוד לפני קריאת התורה, מותר לו להמשיך ללמוד, וכך עשה רב ששת.

כל הדעות הובאו בשולחן ערוך (קמו, ב), ובילקוט יוסף (קמו, ב) כתב שלמעשה מותר ללמוד בשקט בזמן קריאת התורה (אם כי נכון שבכל הפרשיות יקשיב לקריאה). המשנה ברורה לעומת זאת פסק, שאין ללמוד בקריאת התורה, וכן כתב ערוך השולחן (שם, ס''ק ו) ''ומימינו לא ראינו ולא שמענו שאפילו היותר גדול בתורה ילמוד בשעת קריאת התורה'' (אמנם אם מישהו לומד בכל זאת, יש לו על מי לסמוך, כך שאין לגעור בו. דיון נוסף יש בשאלה אם מותר לקרוא 'שניים מקרא' בזמן קריאת התורה, ובכך מקילים יותר).

בכל אופן נתמקד בקושיית הביאור הלכה (ד''ה ויש מתירים). הביאור הלכה הקשה על שיטת התוספות והרא''ש, מה זה מועיל שלומדים בלחש? הרי אחרי הכל, הלומד צריך לשמוע קריאת התורה! ונשאר בצריך עיון על שיטתם.

נראה שתוספות והרא''ש נחלקו עם המשנה ברורה (שהסתמך על שיבולי הלקט), בגדר קריאת התורה:                             

א. התוספות והרא''ש הבינו, שקריאת התורה מוגדרת כמצווה המוטלת על הציבור, לכן מספיק שהלומד יהיה בתוך קהל ששומע קריאת התורה, ובכך הוא יוצא ידי חובת קריאת התורה. משום כך, מותר לו ללמוד בזמן קריאת התורה.                                    

ב. הביאור הלכה לעומת זאת הבין, שמצוות קריאת התורה מוטלת על כל יחיד ויחיד, לכן הוא תמה, מה זה מועיל שהוא קורא בלחש ולא מפריע לציבור?! אחרי הכל הוא לא שומע קריאת התורה! לכן לפי שיטתו, אסור ללמוד בזמן קריאת התורה.

2. טלטול מגילות בשבת – דעת הגר''א

נראה שבדעת התוספות והרא''ש שקריאת התורה מוטלת על ציבור, הלך גם הגר''א במעשה רב (הערות פעולת שכיר, הלכות יום טוב). בהגהות פעולות שכיר הביא שהגר''א נשאל, מדוע כאשר חלים פסח, סוכות ושבועות בשבת, התירו לקרוא את המגילות השייכות לאותו חג (שיר השירים, רות וקהלת), ולא חששו חכמים שמא יטלטלו את המגילה ד' אמות ברשות הרבים, כמו שחששו בקריאת מגילה בפורים, ובעקבות כך כאשר פורים יוצא בשבת, לא קוראים את המגילה.

הגר''א השיב, שרק כאשר המצווה מוטלת על היחיד, גזרו שלא לקיים את המצווה בשבת שמא יעברו על איסור הוצאה מרשות לרשות. לכן לולב, קריאת מגילה ושופר, שמוטל על כל יחיד ויחיד לקיים את המצווה, אם החג יוצא בשבת, המצווה נדחית. לעומת זאת קריאת שאר המגילות וגם קריאה בתורה בשבת, נחשבות מצוות שמוטלות על הציבור, במקרים כאלה לא חששו שמא יטלטלו ברשות הרבים. משמע מדבריו, שקריאת התורה מוגדרת כחובת הציבור, ובלשונו:

''והשיב (הגר''א) שהגזירה דרבה (= שמא יטלטל ברשות הרבים) לא שייכא אלא בחיובים המוטלים על כל יחיד ויחיד, כמו שופר, לולב מגלה בזמנה... אבל קריאת מגלות הללו לא הוקבעו כלל על היחיד כי אם על הרבים, כמו קריאת ספר תורה, שאם אין כאן מנין עשרה אין חיוב כלל על היחיד ובדבר שאין חיובם מוטל כי אם על הרבים ליכא למיחש (= אין לחשוש) שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים.''

3. השלמה של קריאת התורה

מחלוקת נוספת התלויה בשאלה, אם חובת קריאת התורה היא על היחיד או על הציבור, מופיעה בדבריהם של הרב משה פיינשטיין באגרות משה והרב ולדנברג בציץ אליעזר.

א. הרב פיינשטיין נשאל (אג''מ או''ח ד, כג), מה דינו של אדם שפספס כמה מילים בקריאת התורה, האם הוא צריך להשלים אותן? הוא פסק, שבמידה ומדובר בקריאת התורה של שני וחמישי, אם הוא שמע בכל עלייה את שלושת הפסוקים הראשונים, הוא יצא ידי חובה, כי מעיקר הדין כך מספיק לשמוע בשני וחמישי. אמנם, אם הוא פספס חלק מקריאת התורה בשבת, אז מעיקר הדין הוא צריך לחזור ולקרוא שוב בציבור את הקטעים שהוא פספס. 

ב. הרב ולדנברג (ציץ אליעזר יח, ה), חלק על דברי הרב פיינשטיין. הוא טען, שמכיוון שקריאת התורה מוטלת על הציבור ולא על היחידים, אז מספיק שהשומע נמצא בתוך ציבור שקורא קריאת התורה, בשביל שהוא ייצא ידי חובת קריאת התורה.                                 לכן גם אם הוא פספס מספר תיבות או פסוקים, אין בכך כלל בעיה, ובלשונו:

''תשובה, לדעתי פשוט הדבר שאיננו מחויב בכך, דקריאת התורה איננה כקריאת המגילה שהיא חובת יחיד... אבל קריאת התורה היא רק חובת ציבור, ורק על יחיד מוטלת חובה ומצוה שיראה שיתקיים מצות הציבור, ולכן כל שנתקיימה המצות בציבור, ועשרה שמעו את הקריאה, אפילו אם יחיד מהיחידים החסיר משמוע איזה כמה תיבות, אזי אליבא דכולי עלמא (= לפי כל השיטות) איננו מחויב לחזר אחר ציבור אחר כדי לשמוע שם מחדש קריאת התורה.''

4. רוב שומעים

הגמרא במסכת מגילה (כג ע''ב) מונה מספר מצוות, שצריך שהם יתקיימו במניין של עשרה אנשים, כאשר אחד מהדברים זה קריאת התורה ''אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה... פחות מעשרה''.

הברכת שמואל (מובא בחידושי הגר''ח שם) שאל את רבו ר' חיים מבריסק, האם אפשר לקרוא בתורה, כאשר רוב האנשים לא שמעו קריאת התורה, והמיעוט שמשלים לעשרה, שמע כבר קריאת התורה. ר' חיים תלה את התשובה, בחקירה אם קריאת התורה היא חובת הציבור בלבד, או שהיא חובה המוטלת על כל אחד ואחד (אלא שהוא צריך מניין, כדי שהוא יוכל לקרוא).

אם חובת הקריאה מוטלת על ציבור, אז לא שייך לומר רובו ככולו, מכיוון שחכמים קבעו שצריך עשרה בדווקא.                             אמנם, אם החובה מוטלת על כל יחיד ויחיד, אלא שצריך עשרה בשביל שיהיה מניין, במקרה כזה יואיל הדין של רובו ככולו, ולא חייבים שכל הקהל יהיה מחוייב לצאת ידי חובה.

אכן הביאור הלכה (או''ח קמג), שלעיל ביארנו בשיטתו, שחובת קריאת התורה רובצת על כל יחיד ויחיד (ומשום כך צריך להקשיב בקריאת התורה, ואסור ללמוד בשקט), פוסק בעקבות החיי אדם, שלא צריך שכל העשרה יהיו מחוייבים בקריאת התורה בשביל לקרוא, אלא מספיק רוב.

5. עניית אמן

הגמרא במסכת ברכות (מז ע''א) כותבת, שאסור לענות 'אמן' יתומה. מסבירים רש''י (ד''ה יתומה) והרא''ש (ז, יז), שאמן יתומה היא אמן, שהמברך לא שמע על מה מברכים, אלא רק שמע את הציבור עונה אמן, ובעקבותיהם השומע ענה גם אמן.

על גמרא זו קשה מגמרא אחרת בסוכה (נב ע''א), שמספרת שבאלכסנדריה של מצרים היה בית כנסת גדול כל כך, שבשביל שאנשים יידעו לענות אמן בסוף הברכות, היו מנפנפים בבדים, וקשה, שהרי הם לא שמעו את הברכה ולמרות זאת ענו אמן, על סמך כך שראו אנשים אחרים שעונים אמן. גם בסוגיה זו נאמרו מספר תירוצים, ונתמקד במה ששייך לעניינו.

א. התוספות בסוכה (ד''ה וכיוון) תירצו, שהאיסור לענות אמן יתומה, הוא רק על ברכות שבו המברך מתכוון להוציא את השומע ידי חובה, כמו קידוש, הברכה על החלות בשבת, אבל על אמן של קריאת התורה – לא צריך לדעת איפה הקורא בתורה נמצא.

ב. הראבי''ה (חלק א, קנט) תמה על שיטת התוספות, שהרי פשיטא שגם בקריאת התורה הקורא מוציא את הרבים ידי חובתם.

ניתן לומר שהם נחלקו בחקירה הנ''ל. התוספות הבינו, שקריאת התורה לא מוטלת על כל יחיד ויחיד, אלא על הציבור. משום כך החזן לא צריך להוציא כל אחד ואחד ידי חובה, ולכן השומע לא צריך לדעת איפה הקורא כדי לענות אמן. לדעת הראבי''ה לעומת זאת, קריאת התורה מוטלת על כל אחד ואחד, לכן בוודאי שצריך לדעת איפה הקורא קורא, כדי לענות אמן.

שבת שלום!