"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" (דברים כט,יח). 'אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) "למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו" (סהדרין עו,ב). 'למען ספות - לחבור כמו "ספו שנה על שנה" (ישעיהו כט); רוה את הצמאה - שבע בדבר עם צמא לדבר, זקן וילדה זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע, וכן גדולה לקטן; והמחזיר אבידה לכותי - השווה וחבר כותי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם; רוה - עובדי כוכבים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו' (רש"י). רש"י מסביר כיצד למד רב את הפס' על נישואי צעירה וזקן והמחזיר אבידה לגוי. אולם כמובן שפשט הפס' כלל לא מדבר בכך אלא על עובד ע"ז, שזהו פשט הפס': “כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם. ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם. פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה. והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים" וגו' (טו-יט). כך שרב הביא זאת כאסמכתא לדבריו, ולא שזהו פשט הפס'. אולם נראה שאולי יש בזה לא סתם אסמכתא בעלמא, אלא גם עומק שקשור לפס' אלו המדברים בע"ז. שהנה מדוע כ"ך חמור מה שמביא רב? אלא כמו שמסביר רש"י על אבידה שזה מראה שעושה את מצוות ה' כאינם חשובות. אותו דבר נראה גם בנישואי זקן וצעירה, וצעיר וזקנה שאינם יכולים להביא ילדים ויוצא שכעין מראה שמצוות פריה ורביה אינה חשובה בעיניו (וכן "לא תהו בראה לשבת יצרה". ישעיהו מה,יח) שלכן הוא מעוות את הישרות של הנישואין, כך שלא יוולד להם ואולי אף תנאף בגללו. יוצא שהוא מבזה את המצוות, והרי כל התורה כולה שקולה כנגד ע"ז ('איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות הוי אומר זו עבודת כוכבים'. הוריות ח,א) יוצא שהמצוות הם מול ע"ז. לכן האזהרה של משה שלא לעבוד ע"ז כוללת בתוכה גם שלא לזלזל במצוות. אולי רב ראה רמז במה נאמר: “טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך" (פס' י) שלכאורה כל איש ישראל היה משמע כולם, מדוע לפרט את אלו במיוחד? לכן דרש שהזכיר במפורש "טפכם" כנגד המשיא ביתו לזקן, “נשיכם" כנגד זקנה שלקחה צעיר, "וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" כנגד המחזיר אבידה לגוי, שהכנענים שבאו ברמאות אצל משה נעשו חוטבי עצים ושואבי מים (רש"י), שעובדים לנו, להיפך ממה שנותן חזרה לגוי את אבידתו, שבמקום לקחת הוא מחזיר. אולי אפשר יותר מזה, רב הביא רמז לאלו בפס', כיון שהפס' מדברים על ע"ז, לכן ראה בזה רב שבא גם לרמז גם על שאר העברות החמורות, לכן בנוסף לע"ז הוסיף גם נישואין של זקן וצעירה (ולהיפך) שזה מביא לניאוף - גילוי עריות. וכן הוסיף מחזיר אבידה לגוי, שהדבר הזה מביא לקירבה ביניהם, וקירבה לגוי מביאה לסכנת נפשות, שהם חשודים להרוג (ראה ע"ז כה,ב) לכן זה קשור לשפיכות דמים. אולי גם אפשר שרב ראה בדברים אלו קשורים לע"ז, ולכן חיבר ביניהם. שאולי בא לעקור את החיבור בין זקן לצעירה, כיון שאדם שירצה כך ולא ימצא, הוא ילך אל הגוים, כעין מה שקורה היום שיש ההולכים להתחתן עם צעירות בחו"ל, שאולי פעם גם היה ככה. או לחילופין שהצעיר או הצעירה ילכו לזנות, וכך הם יזנו אצל הגוים, והגוים יתנו זאת בעבודת הע"ז שלהם, מעין חטא בנות מואב. אולי גם מרצונם לזנות הם מראש ילכו לעבוד ע"ז כדי שיוכלו לזנות אח"כ, כדברי רב: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג,ב) [גם הלימוד על המשיא בתו לזקן וכו' זה דברי ר"י בשם רב]. לכן זה קשור לע"ז, ולכן רב חיבר בניהם. ואותו דבר מי שמחזיר אבידת גוי הוא עושה קירוב לגוי, וסופו שמהקירוב ביניהם יבוא בסוף לעבוד ע"ז, או שכאשר מחזיר את האבידה לגוי יש סיכוי שהגוי ילך להודות לע"ז שלו על שנמצאה אבידתו, וכך יגרום לע"ז. ואולי אפילו הגוי ישתף אותו בשמחה ויצא שיעשה ע”ז בשוגג ואח”כ ימשך לגמרי אחרי הע”ז, ואז '"למען ספות הרוה" - לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד, ואפרע ממנו הכל' (רש”י על הפס'). ואותו דבר כשיזנה עם גויה יעשה ע”ז בטעות ואח”כ ימשך במזיד.