בס''ד           פרשת כי תבוא: האם מותר לתת מאכל לאדם שלא יברך עליו

פתיחה

בפרשת השבוע מספרת התורה, על עמידתם של בני ישראל למרגלות הר גריזים ועיבל, ועל כך שקיללו או ברכו את מי שיעבור או יקיים את דברי התורה. אחת הקללות היא - לפני עיוור לא תתן מכשול, ולמרות שמפשט פסוקי התורה משמע שאסור להכשיל אדם בצורה פיזית, חז''ל למדו מכאן שהכוונה דווקא להכשלה רוחנית, כפי שמבאר הרמב''ם בספר המצוות (רצט):

''והמצוה הרצ"ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול. ולאו זה אמרו, שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה.'' 

בעקבות דברי הרמב''ם האוסר להכשיל אדם מבחינה רוחנית, פסק השולחן ערוך (או''ח קסט, ב) שאסור לתת לאכול ולשתות לאדם שלא יברך. כפי שכבר העיר הגאון מלובלין (שו''ת תורת חסד, או''ח סי' ה), למעשה לא מקפידים על כך ונותנים אוכל לאדם שלא מברך ''ויש לצדד להתיר, וללמד זכות מה שהעולם אין נזהרין'', ובסוגיה זו נעסוק הפעם.

לפני עיור

הגמרא במסכת עבודה זרה (ו ע''א – ע''ב) מביאה מחלוקת בשאלה מדוע אסור למכור בהמה לגוי, ומביאה שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה - משום הרווחה: ליהודי אסור לגרום שישמע שם אלהים אחרים בעולם, וכאשר הגוי עושה עסק טוב בקניית בהמה, הוא הולך ומודה לאלוהיו - והיהודי הוא הגורם לכך. אפשרות שניה - לפני עיוור: בעבר, כאשר הייתה לגוי בהמה הוא היה גם רובע אותה (מעשה אסור לו על פי שבע מצוות בני נח). בכך שהיהודי מוכר לו את הבהמה - הוא גורם לכך שהגוי ייכשל בעבירות.

נפקא מינה בין הפירושים תהיה, במקרה שכבר הייתה לגוי בהמה נוספת ברשותו: האיסור הראשון (הרווחה) עדיין קיים, משום שגם אם כבר יש ברשות גוי בהמה, עדיין יודה לאלוהיו על העסקה. על "לפני עיוור" לעומת זאת היהודי לא יעבור, משום שרק כאשר הגוי לא יכול היה לחטוא לפני כן קיים לאו, אך במקרה שכבר היתה לגוי בהמה אין היהודי עובר על האיסור.

אין אפשרות לחטוא

כאשר יש אפשרות לגוי לחטוא גם ללא עזרת היהודי, אין בכך איסור של לפני עיוור. נחלקו הראשונים בשאלה, מהו הגדר 'שאין לו אפשרות לחטוא'. למשל, כאשר מכרו לאדם עבודה זרה שקיימת רק במקום מסויים בעולם, האם המוכרים עוברים על לפני עיוור או לא, שהרי יש לגוי את האפשרות להגיע לעבודה זרה, אך זה ידרוש ממנו מאמץ:

א. רש''י (ו ע''ב ד''ה דקיימא) מפרש, שרק כאשר אין לחוטא סיכוי כלל להגיע אל החטא יש איסור של לפני עיוור על המחטיא אותו, וכן כתבו הר''ן (ב ע''א בדה''ר), האור זרוע (ע''ז סי' ק) והתוספות (ע''ז ו ע''ב ד''ה מניין) ''ומיירי דווקא במקום שלא יוכל ליקח''. לכן בדוגמה שהבאנו המוכרים לא יעברו על לפני עיוור, כי יש לקונה אפשרות להשיג את העבודה זרה.

ב. המאירי (ו ע''א ד''ה כל מה) חלק על דברי רש''י, וכתב שרק כאשר הקונה מוצא בקלות את העבודה זרה אין בכך איסור של לפני עיוור, אבל כאשר ''אינו מוצא אלא בטורח'', יש בכך איסור. (ועיין חוות יאיר סי' קפה, וכתב סופר יו''ד פג). הסברא בשיטתו היא, שכמעט תמיד יהיה אפשר להשיג את האיסור במקום אחר, כך שלשיטת רש''י יוצא שהלאו של לפני עיוור לא קיים.

סיוג ההיתר

לפי מה שראינו עד כה, לכאורה הנותן אוכל לאדם שאינו מברך לעולם לא יעבור על איסור דאורייתא של לפני עיוור, שהרי יש באפשרותו לקנות אוכל במכולת הסמוכה. אמנם, חלק מהפוסקים סייגו את ההיתר, וכתבו שיש מקום שגם במקרים מעין אלו יעברו על לאו, לפחות לדעת המאירי המחמיר בעניין זה:

א. המשנה למלך (מלווה ולווה ד, ב) סבר, שכאשר האפשרות הנוספת לחוטא להשיג את דבר האיסור קיימת רק אצל יהודי - אין זה נחשב כאילו יש באפשרותו להשיג את האוכל במקום אחר, מכיוון שאחרי הכל יהודי יחטא, וכן כתב המנחת חינוך (רלב, ג).

ראייה לדבריהם הביאו מדברי התוספות במסכת חגיגה (יג ע''א ד''ה אין). הגמרא כותבת, שאסור ליהודי למסור דברי תורה לגוי, מכיוון שנאמר 'לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום'. מקשים התוספות, מדוע הגמרא לא מוסיפה וכותבת שאסור ליהודי ללמד גם בגלל שהוא מכשיל את הגוי בעבירה, ויש בכך איסור של לפני עיוור! ותירצו, שמדובר במקרה שיש גוי אחר שיכול ללמדו.

מקשה המשנה למלך, מדוע התוספות ציינו שיש גוי אחר שיכול ללמדו, ולא שיש יהודי שיכול? והרי זה מצוי יותר! מכאן מוכח, שגם אם יהיה יהודי אחר שיוכל ללמד את הגוי תורה, עדיין זה לא פוטר את המלמד מאיסור דאורייתא של לפני עיוור, ובלשונו:

''ויש להביא ראיה לדין זה ממה שכתבו התוספות בפרק אין דורשין (יג ע''א) בד"ה אין מוסרים דברי תורה לעכו"ם, דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא (= שכאן מדובר אפילו איפה שיש) עכו"ם אחר שרוצה ללמדו וכו,' ומדלא קאמרי דאיכא (= שיש) ישראל שרוצה ללמדו, שמע מינה דאינו נפטר משום ולפני עיוור בשביל שיש ישראל אחר שעובר.''

ב. הפני משה (יו''ד קח) והכתב סופר (יו''ד סי' פג) חלקו על המשנה למלך וסברו, שאם אפשר להשיג את האיסור אפילו באמצעות יהודי, אין בכך איסור של לפני עיוור. הם דחו את ראייתו וכתבו, שהתוספות נקטו שאם יהיה גוי שילמדו לא יעבור המלמד על לפני עיור, כיוון שבמציאות שכיח יותר שגוי ילמד גוי, אבל באמת גם אם יש יהודי אחר שילמדו אין בכך איסור[1]. 

מסייע לדבר עבירה         

למעשה יוצא שכאשר יש באפשרות לחוטא להשיג את האוכל במקום אחר, אין בנתינה לו איסור דאורייתא. בעקבות הגמרא

במסכת שבת דנו הפוסקים בשאלה, האם יש בכך איסור דרבנן. הגמרא במסכת שבת (ג ע''א) דנה בדיני הוצאה מרשות לרשות וכותבת, שאם בעל הבית מחזיק חפץ בידו בתוך הבית, והעני שלח את ידו לתוך הבית לקחתו, העני עבר על איסור דאורייתא (כי הוא גם לקח וגם הניח), ואילו בעל הבית שהיה פסיבי לחלוטין ורק החזיק את החפץ, לא עבר על שום איסור.

מחלוקת הפוסקים

א. הקשו התוספות במקום (ד''ה בבא), מדוע הגמרא אומרת שבעל הבית פטור לגמרי, הרי גם אם נאמר שהעני יכול היה לחטוא במקום אחר, כך שאין איסור דאורייתא של לפני עיוור, אחרי הכל בעל הבית מסייע לעני, ועובר על איסור דרבנן! התוספות תירצו את הקושי בתירוץ צדדי, ומכל מקום יוצא מדבריהם שיש איסור מדרבנן לסייע לעובר עבירה, וכן כתב הרא''ש (א, א).

ב. בניגוד לתוספות במסכת שבת שכתבו שיש איסור דרבנן לסייע לעובר עבירה, מהתוספות בעבודה זרה משמע, שכאשר נותנים כוס יין לנזיר, אם אין בכך איסור דאורייתא של לפני עיוור בגלל שהוא יכול להשיג את השתייה לבד - אין בכך איסור כלל, וכן נקטו להלכה גם המרדכי (רמז תשצה) והרדב''ז (ג, תקלה)..

להלכה: מדברי השולחן ערוך משמע שהחמיר, ושיש בכך איסור דרבנן וכדעת התוספות במסכת שבת. הרמ''א (יו''ד קנא, א) לעומת זאת הביא את שתי הדעות ופסק להלכה כדעה המקילה, אם כי כתב שבעל נפש יחמיר לעצמו, ובלשונו:

''יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (ר"ן שם ובתוספות ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב).''

לפי דברי הרמ''א יוצא, שלמעשה רק כאשר האורח יאכל בגלל שהוצע לו לאכול, יש בכך איסור, אך אם הוא היה בכל מקרה אוכל במקום אחר - אין איסור להגיש לו. חלק מהאחרונים חלקו על הרמ''א, וכתבו שלמעשה אין מחלוקת בין דברי התוספות בשבת ובעבודה זרה, וכתבו מספר אפשרויות לחלק ביניהם:

חילוקי האחרונים

א. הש''ך (שם) כתב, שיש לחלק בין מומר לבין יהודי רגיל. אם מדובר במומר, מכיוון שהוא כבר חוטא תמיד בכל עניין, מותר אפילו לסייע לו באיסור, ואין זה נחשב כלל עבירה (ועל כך דיברו התוספות בעבודה זרה). לעומת זאת כאשר מדובר ביהודי שלא מוגדר כמומר, אזי קיים איסור דרבנן לסייע לו בדבר עבירה (ועל כך דיברו התוספות בשבת) (ועיין בדגול מרבבה שם).

ב. הכתב סופר (שם, ד''ה וליישב) חילק בין מצב שבו הסיוע לעבירה נעשה לפני רגע העבירה, לבין מקרה שבו הסיוע נעשה בזמן העבירה ממש. בגמרא בשבת, ברגע שנוטל את החפץ מבעל הבית, הוא עובר איסור של הוצאה מרשות לרשות, לכן יש בכך איסור דרבנן. בעבודה זרה לעומת זאת, הנזיר יעבור על איסור רק כאשר ישתה את היין ולא ברגע הגשת הכוס ולכן אין איסור.

באופן דומה פסק הנצי''ב (משיב דבר ב, לב), שמותר למי שפרנסתו בכך, לשדך בין בני זוג שלא ישמרו טהרת המשפחה. אין הוא עובר על איסור 'לפני עיוור' כי בכל מקרה לא ישמרו טהרת המשפחה בהמשך. גם איסור מסייע לדבר עבירה אין, שהרי שבעצם יצירת הקשר ביניהם אין בכך בעיה, ואם הם יחטאו זה יהיה רק לאחר מכן.

הגשת אוכל לאדם שלא יברך

כנזכר השולחן ערוך (או''ח קסט,ב) אסר לתת אוכל לאדם שלא יברך, ולפי מה שראינו יש לראות האם יש מקום להקל. כאשר כוונתו לאכול במקום אחר, יש מקום להקל לפי דברי הרמ''א שראינו לעיל, שפסק כדעת התוספות בעבודה זרה. גם כאשר אין כוונתו לאכול במקום אחר (או שמגישים לו מים ועוגיות שמסתמא יאכל רק כי מגישים לו), נקט הרב וואזנר (שבט הלוי ד, יז) שיש מספר סברות להקל:

צירוף ראשון: ייתכן שאותו אורח נחשב מומר, ואם כך אפשר לצרף את דעת הש''ך שאין בעיה לסייע לו בדבר עבירה (ועיין הערה[2]). צירוף שני: מכיוון שאותו אורח אינו מברך, ייתכן שגם אינו שומר כשרות, וייתכן שכאשר מביאים לו כעת לאכול מונעים ממנו לאכול נבילות וטריפות, כך שלמעשה מצילים אותו מעוון ולא מכשילים אותו, ובלשונו:

''מי שיש אצלו אורח חשוב יש לצדד להקל לתת לו מאכל ומשתה, אם הוא באופן שאם יבקש ממנו ליטול ידיו ולברך ירגיז לו מאוד, וכיון שהוא איסור דרבנן, דאדרבה אם הוא לא יתן אזי ילך למקום אחר ויאכל נבילות וטריפות, ומדין מסייע לעוברי עבירה עיין בפרי מגדים הכא דאיכא דיעות דבאיסור דרבנן ליכא דין מסייע כשאינו בתרי עברא דנהרא, ועוד על פי המבואר ביורה דעה סי' קנ"א בש"ך ובמפרשים שם, דאדם העובר על כל המצוות במזיד ליכא כלל דין דמסייע".

צירוף שלישי: סברא נוספת שבעקבותיה ניתן להקל הביא הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה א, לה), אם מדובר באדם שאוהב תורה ומצוות, וכאשר לא יתנהגו אליו בצורה יפה זה עלול יגרום לכך שישנא את הדת ושומריה - אי נתינת האוכל וביזויו מהווה מכשול גדול יותר ממצב בו ייתנו לו אוכל ולא יברך. כמו כן, לצורך קירוב רחוקים או במקום של הפסד ממון (עסקה שתתבטל בעקבות כך), התיר הרב משה פיינשטיין (או''ח ה, יג), לתת אוכל לאדם שלא יברך.

למרות כל ההיתרים, החכם עיניו בראשו, ולכן כאשר אין פגיעה בכך שלא יביאו כיבוד לשולחן, עדיף לא להביא. חלק מהאחרונים כתבו שבמקומות בהם יש מגע רציף עם הצבא, מותר לכבד את החיילים באוכל, מכיוון שיש חשיבות גדולה לקשר הטוב בינם למתיישבים. כמו כן, וודאי שבמידת האפשר יש לברך בקול רם, ולבקש מהנוכחים שיתכוונו לצאת ידי חובה בברכה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...