chiddush logo

האם מותר לתת אוכל למי שלא יברך

נכתב על ידי גל גל, 30/8/2018

בס''ד   פרשת כי תבוא: האם מותר לתת אוכל לאדם שלא יברך

פתיחה

בפרשת השבוע מספרת התורה על עמידתם של בני ישראל למרגלות הר גריזים ועיבל, ועל כך שקיללו או ברכו את מי שיעבור או יקיים את דברי התורה, כאשר אחת מהקללות היא - לפני עיוור לא תתן מכשול. למרות שמפשט פסוקי התורה משמע שאסור להכשיל אדם בצורה פיזית, חז''ל למדו מכאן שהכוונה להכשלה רוחנית, כפי שמבאר הרמב''ם בספר המצוות (רצט):

''והמצוה הרצ"ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול... ולאו זה אמרו, שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה.'' 

כפי שכותב הרמב''ם, הלאו כולל גם איסור להכשיל אדם בעבירה. בעקבות כך פסק השולחן ערוך (או''ח קסט, ב), שאסור לתת לאכול ולשתות לאדם שלא יברך, משום שמכשילים אותו בעבירה. אך כפי שכבר העיר הגאון מלובלין (שו''ת תורת חסד, או''ח סי' ה), שלמעשה לא מקפידים על כך ''ויש לצדד להתיר, וללמד זכות מה שהעולם אין נזהרין'', ובכך נעסוק הפעם.

לפני עיור

הגמרא במסכת עבודה זרה (ו ע''א – ע''ב) מביאה מחלוקת בשאלה, מדוע אסור למכור בהמה לגוי, ומביאה שתי אפשרויות:

א. משום הרווחה: ליהודי אסור לגרום שישמע שם אלהים אחרים בעולם, כאשר הגוי עושה עסק טוב בקניית הבהמה, הוא הולך ומודה לאלהיו, והיהודי גורם לכך. ב. לפני עיוור: בעבר, כאשר הייתה לגוי בהמה הוא היה גם רובע אותה (מעשה שאסור לו על פי שבע מצוות בני נח). בכך שהיהודי מוכר לו את הבהמה, הוא גורם לכך שהגוי ייכשל בעבירות.

נפקא מינה בין הפירושים תהיה במקרה שכבר הייתה לגוי בהמה נוספת ברשותו: האיסור הראשון (הרווחה) עדיין קיים, משום שגם אם כבר יש ברשות גוי בהמה, עדיין הוא יודה לאלוהיו על העסקה הטובה שעשה. על איסור של לפני עיוור לעומת זאת, היהודי שימכור לו את הבהמה לא יעבור, משום שרק כאשר הגוי לא יכול היה לחטוא לפני כן, ובעקבות היהודי נתנה לו האפשרות לחטוא, עוברים על לאו של לפני עיוור, אך כאן כבר הייתה לו בהמה ואפשרות לחטוא לפני כן.

אין אפשרות לחטוא

אם כן כפי שראינו, כאשר יש אפשרות לגוי לחטוא גם ללא עזרת היהודי, אין בכך איסור של לפני עיוור. נחלקו הראשונים בשאלה, מתי זה נחשב 'שאין לו אפשרות לחטוא'. למשל, אדם שעובד עבודה זרה, שקיימת רק במקום מסויים בארץ, ומכרו לו אותה סמוך לבית, המוכרים עברו על לפני עיוור? הוא יכול היה להגיע לאיסור בעצמו, מצד שני הוא היה צריך להתאמץ בשביל להשיג אותה:

א. רש''י (ו ע''ב ד''ה דקיימא) מפרש, שרק כאשר אין לחוטא סיכוי כלל להגיע אל החטא, יש איסור של לפני עיוור על המחטיא אותו, וכן כתבו הר''ן (ב ע''א בדה''ר), האור זרוע (ע''ז סי' ק) והתוספות (ע''ז ו ע''ב ד''ה מניין) ''ומיירי דווקא במקום שלא יוכל ליקח''. לכן בדוגמה שהבאנו, המוכרים לא יעברו על לפני עיוור, כי יש לקונה אפשרות להשיג את העבודה הזרה.

ב. המאירי (ו ע''א ד''ה כל מה) חולק על דברי רש''י, וכתב שרק כאשר הקונה מוצא בקלות את האיסור, אין בכך איסור של לפני עיוור, אבל כאשר ''אינו מוצא אלא בטורח'', יש לאו לפני עיוור לתת לו את האיסור (ועיין חוות יאיר סי' קפה, וכתב סופר יו''ד פג).

סיוג ההיתר

א. אמנם, לחלק מהשיטות יש לסייג את ההיתר. לדעת המשנה למלך (מלוה ולוה ד, ב), אם החוטא יוכל להשיג את דבר האיסור אצל יהודי, זה לא נחשב כאילו יש באפשרותו להשיג את האוכל במקום אחר, כיוון שאחרי הכל יהודי יחטא, ולכן מי שייתן לו אוכל יעבור על איסור דאורייתא של לפני עיוור, וכן כתב המנחת חינוך (רלב, ג).

ראייה לדבריו הביא המשנה למלך מדברי התוספות במסכת חגיגה (יג ע''א ד''ה אין). הגמרא כותבת, שאסור למסור דברי תורה לגוי, מכיוון שנאמר 'לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעו'. התוספות מקשים, מדוע לא כותבת הגמרא שאסור למסור תורה לגוי, בגלל שמכשילים אותו בעבירה, ויש בכך איסור של לפני עיוור! הם תירצו, שמדובר במקרה שיש גוי אחר שיכול ללמדו.

מקשה המשנה למלך, מדוע התוספות ציינו שיש גוי אחר שיכול ללמדו, ולא יהודי אחר? אומר המשנה למלך, מוכח, שגם אם יהיה יהודי אחר שיוכל ללמד את הגוי תורה, עדיין זה לא פוטר את המלמד מאיסור דאורייתא של לפני עיוור, ובלשונו:

''ויש להביא ראיה לדין זה ממה שכתבו התוספות בפרק אין דורשין (יג ע''א) בד"ה אין מוסרים דברי תורה לעכו"ם, דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא (= שכאן מדובר אפילו איפה שיש) עכו"ם אחר שרוצה ללמדו וכו,' ומדלא קאמרי דאיכא (= שיש) ישראל שרוצה ללמדו, שמע מינה דאינו נפטר משום ולפני עיוור בשביל שיש ישראל אחר שעובר.''

ב. הפני משה (יו''ד קח) והכתב סופר (יו''ד סי' פג) חלקו על המשנה למלך וסברו, שאם אפשר להשיג את האיסור אפילו באמצעות יהודי, אין בכך איסור של לפני עיוור. הם דחו את ראייתו וכתבו, שהתוספות נקטו שאם יהיה גוי שילמדו לא יעבור המלמד על לפני עיור, כיוון שבמציאות יותר שכיח שגוי אחר ילמדו, אבל אין הכי נמי, גם אם יש יהודי אחר שילמדו אין בכך איסור.

לכן בפשטות, אם מגיע אורח שאינו מברך, אין איסור דאורייתא לתת לו לאכול ולשתות, שהרי גם אם המארח לא היה נותן לו לאכול ולשתות, עדיין הוא היה יכול להשיג את האוכל והשתייה במקום אחר, וודאי לפי החתם סופר שגם אם הוא ישיג אצל יהודי אין בכך איסור, אבל נראה שגם לדעת המשנה למלך יהיה מותר, מכיוון שאפשר להשיג אוכל אצל גוי במקום אחר[1].  

מסייע לדבר עבירה         

למרות שכפי שהבאנו לעיל, במקום בו החוטא יכול להשיג את האיסור גם בלעדי העוזר, אין בכך איסור דאורייתא לפני עיוור, בכל זאת יש שכתבו שיש בכך איסור דרבנן:

הגמרא במסכת שבת (ג ע''א) דנה בדיני הוצאה מרשות לרשות וכותבת, שאם ובעל הבית מחזיק חפץ בידו בתוך הבית, והעני שלח את ידו לתוך הבית ולקח את החפץ, העני עבר על איסור דאורייתא (כי הוא גם לקח וגם הניח), ואילו בעל הבית שהיה פסיבי לחלוטין ורק החזיק את החפץ, לא עבר על שום איסור.

א. הקשו התוספות במקום (ד''ה בבא), מדוע הגמרא אומרת שבעל הבית פטור לגמרי, הרי גם אם נאמר שהעני יכול היה לחטוא במקום אחר, כך שאין איסור של לפני עיוור, אחרי הכל בעל הבית מסייע לעני, ועובר על איסור דרבנן! מבלי להכנס לתירוץ התוספות נציין רק שעולה מדבריהם, שיש איסור מדרבנן לסייע לעובר עבירה, וכן כתב הרא''ש (א, א).

ב. בניגוד לתוספות במסכת שבת שכתבו שיש איסור דרבנן לסייע לעובר עבירה, מהתוספות בעבודה זרה משמע, שכאשר נותנים כוס יין לנזיר, אם אין בכך איסור של לפני עיוור, אין בכך איסור כלל, וכן כתבו המרדכי (רמז תשצה) והרדב''ז (ג, תקלה).

להלכה הרמ''א (יו''ד קנא, א) הביא את שתי הדעות, ופסק כדעה המקילה, אם כי כתב שבעל נפש יחמיר לעצמו. לכן בפשטות לפי דברי הרמ''א, אם אדם מארח יהודי שאינו מברך, מותר להגיש לו אוכל ושתייה, כי ככל הנראה הוא יוכל להשיג אוכל גם ללא המארח, וגם איסור דרבנן של מסייע לדבר עבירה אין (אך ראוי להחמיר), ובלשון הרמ''א:

''יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר"ן שם ובת*וספות ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב).''

חילוקים שונים

הרמ''א הבין שיש מחלוקת בין בעלי התוספות, אך יש שחלקו על דברי וביארו אחרת את היחס ביניהם, ומדוע התוספות בשבת נקטו שיש בכך איסור דרבנן, ואילו התוספות בעבודה זרה נקטו שאין בכך איסור כלל:

ג. הש''ך (שם) כתב, שיש לחלק בין מומר לבין יהודי רגיל. אם מדובר במומר, אז מותר לסייע לו באיסור, ואין זה נחשב כלל עבירה (ועל כך דיברו התוספות בעבודה זרה). לעומת זאת כאשר מדובר ביהודי שלא מוגדר כמומר, אזי יש איסור דרבנן לסייע לו בדבר עבירה (ועל כך דיברו התוספות בשבת) (ועיין בדגול מרבבה, שתמה על שיטת הש''ך, ולכן פירש אותו בצורה שונה).

ד. הכתב סופר (שם, ד''ה וליישב) חילק בין מצב שבו הסיוע לעבירה נעשה לפני רגע העבירה, לבין מקרה שבו הסיוע נעשה בזמן העבירה ממש. בגמרא בשבת, ברגע נוטל את החפץ מבעל הבית, הוא עובר איסור של הוצאה מרשות לרשות, לכן יש בכך איסור דרבנן. בעבודה זרה לעומת זאת, הנזיר יעבור על איסור רק כאשר ישתה את היין ולא ברגע הגשת הכוס יין, לכן אין איסור.

באופן דומה פסק הנצי''ב (משיב דבר ח''ב סי' לב), שמותר למי שפרנסתו בכך, לשדך בין בני זוג שלא ישמרו טהרת המשפחה. איסור 'לפני עיוור' אין, כי בכל מקרה הם לא ישמרו טהרת המשפחה גם בלי השידוך, וגם איסור מסייע לדבר עבירה אין, בגלל שבעצם יצירת הקשר בינהם אין בכך בעיה, ואם הם יחטאו זה רק לאחר מכן.

הגשת אוכל לאדם שלא יברך – הלכה למעשה

נחזור לשאלה בה פתחנו. השולחן ערוך (או''ח קסט,ב) פסק, שיש איסור לתת אוכל לאדם שלא יברך, האם לאחר הדיון שנערך לעיל יש מקום להקל? לפי דברי הרמ''א שראינו, וודאי שיש מקום להקל, כיוון שמקסימום יש בכך איסור דרבנן של 'מסייע לדבר עבירה', שבמקרה של פגיעה בבן אדם יש מקום להקל. הרב וואזנר בשבט הלוי (ד, יז) הביא מספר סיבות נוספות להקל:

אם באדם שלא שומר מצוות כלל, יש מקום לומר שהוא נחשב מומר, ולכן לדעת הש''ך שראינו לעיל, אין בעיה לסייע לו בדבר עבירה. חשש נוסף שמעלה הרב וואזנר, שאם לא ייתנו לו לאכול, ייתכן והוא ילך למקום אחר ושם יאכל נבילות וטריפות, כך שמצילים אותו מעוון בכך שמביאים לו אוכל כשר, ובלשונו:

''מי שיש אצלו אורח חשוב יש לצדד להקל לתת לו מאכל ומשתה, אם הוא באופן שאם יבקש ממנו ליטול ידיו ולברך ירגיז לו מאד, וכיון שהוא איסור דרבנן, דאדרבה אם הוא לא יתן אזי ילך למקום אחר ויאכל נבילות וטריפות, ומדין מסייע לעוברי עבירה עיין בפרי מגדים הכא דאיכא דיעות דבאיסור דרבנן ליכא דין מסייע כשאינו בתרי עברא דנהרא, ועוד על פי המבואר ביורה דעה סי' קנ"א בש"ך ובמפרשים שם, דאדם העובר על כל המצוות במזיד ליכא כלל דין דמסייע".

סברא נוספת להקל הביא הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ח''א סי' לה) שפסק, שבמקום שמדובר באדם שאוהב תורה ומצוות, ובמידה ולא יתנהגו אליו בצורה יפה זה יגרום לכך שהוא ישנא את הדת ושומריה, מותר להקל ולתת לו. כמו כן, לצורך קירוב רחוקים או במקום של הפסד ממון (עסקה שתתבטל בעקבות כך), התיר הרב משה פיינשטיין (או''ח ה, יג), לתת אוכל לאדם שלא יברך.

אמנם, החכם עיניו בראשו, ולכן כאשר אין פגיעה בכך שלא יביאו כיבוד לשולחן, עדיף שלא להביא, ובכך לא לגרום לכך שהם יחטאו. כמו כן, במידה ואפשר יש לברך בקול רם, ולהגיד לנוכחים שיתכוונו לצאת ידי חובה בברכה. כמו כן, התורת חסד (או''ח סי' ה) הוסיף, שכאשר האדם שלא מברך קונה את האוכל ולא מקבל אותו במתנה - אין בכך איסור כלל, ובלשונו:

''ומעתה מבואר, דמה שכתב הרמ"א דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עיוור, היינו רק כשנותן לו משלו במתנה דאז הוי כמו תרי עיברי דנהרא דאינו יכול ליטלו מעצמו, אבל כשקונה ממנו במחיר כסף שבידו לקנות לו פת בכל מקום אם כן ליכא איסורא כלל.''

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] גם אם לא הייתה אפשרות לאורח להשיג אוכל בלי המארח, יש מקום לומר שאין בכך איסור דאורייתא ע''פ הרמב''ן (ע''ז כב ע''ב) שנקט, שאין איסור 'לפני עיוור' באיסורי דרבנן (וברכה זה מדרבנן), אמנם התוספות שם נקטו שיש איסור לפני עיוור גם באיסורי דרבנן, ועיי''ש בר''ן.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה