פרשת כי תבוא - פרשת המקדש

הביכורים הארץ והמקדש

הרב ישראל אריאל שליט"א

מצות הבאת הביכורים מאחדת בתוכה שני תכנים מרכזיים: הארץ והמקדש.

האדם בא אל הכהן במקדש, כשפרי הביכורים בסלו. הוא נושא על כתפיו משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. פירות אלה הם עדות חיה על כל הטוב שהאדם זכה לו בכרמו ובשדהו.

ראה מדרש תנחומא בפרשתנו, עד היכן מגיעה תשומת הלב והכבוד שהאדם זוכה לו בהגיעו לבית המקדש:

'בא וראה כמה מתחטאין עושי מצות: אדם יש לו עסק אצל מלכות בשר ודם, הוא נותן ממון רב עד שמגיעין אותו אצל המלך, והמלך, ספק עושה שאלתו ספק לא עושה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן:  יורד אדם לתוך שדהו: ראה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רימון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים. ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל… ולא עוד אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה!… יצתה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה… כאדם   שהוא נותן פרי חדש לחברו, ואומר לו: יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת'.

            המחשה הזו מלמדת: כביכול אין לפני הקב"ה אלא רצון אחד, הוא מחפש את קרבתו של אדם מישראל! מעמד הביכורים במקדש – ביתו של הקב"ה - נותן אפשרות לאדם הפשוט ביותר לעמוד לפני ה' כאחד הגדולים.

מכאן מובן מדוע נאמר: 'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם'. בתרגום יונתן מתרגם: ובאת אל הכהן הגדול שבימיך! ורצתה התורה ללמדנו, שאפילו הכהן הגדול עם כל קדושתו, עומד לפני מביא הביכורים ונותן לו את מלוא תשומת הלב.

לא רק על ברכת השדה מודה האדם, אלא האדם מצווה להודות גם על הטובה הכלל ישראלית. שכך אומר האדם לפני הכהן הגדול: 'הגדתי היום לה' אלוקיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו!' במילים אחרות: לפני מאות ואלפים בשנים נשבע ה' לאברהם העברי לתת לו ולזרעו את ארץ ישראל. אברהם היה אז יחיד בעולם בטרם נולד יצחק, והשבועה היתה לתת לו ארץ גדולה ורחבה, הארץ שמנהר מצרים עד נהר פרת. היה זה חלום רחוק, שכן, אברהם באותם ימים בקושי מצליח לקנות את שדה עפרון לקבורת שרה אמנו. יתירה מזו! עוד נכונו תלאות לבניו היורדים מצרימה לגלות ארוכה. והנה אחרי מאות רבות בשנים, עומד אחד מצאצאי אברהם יצחק ויעקב ומכריז: 'באתי אל הארץ!' השבועה נתקיימה! עובדה! פירות חיים ורעננים שהובאו מהרריה ועמקיה של ארץ ישראל!

יתירה מזו! האדם מודה לאלוקיו באותו מעמד: ויביאנו אל המקום הזה!' – 'זה בית המקדש' – כלשון חז"ל.

אף זו הודיה רבת משמעות, שכן, כשעלה אברהם להר המוריה עם יצחק בנו והכריז במעמד העקידה: 'בהר ה' ייראה!' התכוון לומר: כאן בהר הזה ייראו בני וצאצאי לפני ה'! וכאן במקדש יתגלה לפניהם כבוד השכינה! בעת שהכריז היה זה חזון רחוק, שכן, היה זה עולם של עובדי אלילים. והנה קם החזון והפך למציאות! ונושא הביכורים מכריז: לא אני בלבד מתייצב פה היום אלא המונים המונים העולים אל בית המקדש כשסליהם על כתפיהם מכל ארץ ישראל לעבוד את ה' במקדשו - היש מראה נפלא מזה? עם קדוש! פירות קדושים! ארץ קדושה! עיר הקודש! ומקדש הקודש!

חזון זה התגשם בעבר למרות מלחמות, וחורבנות, כך בימי בית ראשון וכך בימי בית שני. לא ירחק היום ונזכה כולנו לעלות ולהיראות במקדש, כשסלי גוש קטיף על כתיפינו, וכשאנו מודים לה' שהביא אותנו אל הארץ הזאת, ואל המקום הזה – זה בית המקדש, שנבנה כולנו במהרה - אמן.

שבת שלום