"גַּם כֵּן זאת הַתַּכְלִית, כְּפִי הֲפָרַת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת הַיְנוּ כְּשֶׁבָּא אָדָם לִכְלַל כַּעַס לא יִפְעל בְּכַעְסוֹ שׁוּם אַכְזָרִיּוּת וְאַדְּרַבָּא, יַמְתִּיק הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, יח, ב)

האינטואיציה הראשונה שלנו היא להוכיח את האחרים. כך נראית לנו דרך הישר. אך עלינו לעצור את תוכחתנו בכדי לפנות מקום לדרכים אחרות, המחלחלות באופן אחר על מנת להגיע אל לבו של השני.

אדם שפגע בנו מצפה לכעס, לתוכחה. והנה אנו מצליחים לעצור את הכעס, להבין את השני, לרחם עליו ואפילו לאהוב אותו. כשרואה זאת האדם שפגע בנו, הוא מתמלא הרהורי חרטה ותשובה. הוא לא ציפה לתגובה כזו, ואפשר שיעשה הכל כדי לתקן את מה שקילקל.

הרחמים, החסד והטוב שיוצא מאיתנו, מחבר אותנו מחדש. כשכועסים – נפרדים, וכשמוחלים – מתחברים.

כמה פעמים אנו חושבים שאנו פועלים טוב ובעצם אנו פועלים רע? כמה רגילים אנו להוכיח את אחרים ואת עצמנו, ובשם הטוב והישר אנו בעצם רק ממוטטים ומחלישים אותם ואת עצמנו. הגוף אולי שומע אבל לא הנשמה. על ידי שנהפוך כעס לרחמים אנו משיגים אפשרות להוכיח ללא מילים, בלי לפגוע.

צריך להתחבר לעולם הנפלא הזה של רחמנות במקום כעס, משום שזוהי התכלית. הכעס הוא השקר של החיים. אדם שכועס רוצה לכלות את כל מי שלא מתבטל אליו ומפריע לו. כשהוא מפר את הכעס ברחמים הוא מושך את השכינה לתוכו.

במקום אחר רומז לנו רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קיט): "כִּי כְּשֶׁאָדָם צָרִיך לְרַחֲמִים, הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹלֵחַ לוֹ רַחֲמָנוּת שֶׁהוּא יְרַחֵם עַל אַחֵר, וְעַל יְדֵי זֶה מְרַחֲמִין עָלָיו".

ברגע שאדם מרחם ומוחל, אזי מוחלים לו מן השמים על עוונותיו - מידה כנגד מידה.

הרב דן האוזר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home

מתוך האתר: https://www.breslev.co.il