"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל. והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכה [שפכו] את הדם הזה ועינינו לא ראו" וגו' (דברים כא,א-ז). '"וכל זקני העיר ההוא" אפילו הם מאה. לפי שאמרנו למעלה ג' וחמשה, יכול אף כאן כן? ת"ל "וכל זקני העיר ההוא" ואפילו הם מאה' (ספרי). ('וכל זקני העיר ההוא. כי הזקנים המוזכרים למעלה, בין מ"ש זקניך ושופטיך הם ה' לר"י וג' לר"ש, ובין מ"ש והורידו זקני העיר ההיא, הם רק ב"ד של שלשה. אבל ברחיצה, אמר כל זקני העיר, אפילו הם מאה'. מלבי"ם). בפשטות מה שנאמר מאה הכוונה בלי גבול מספרי, שכך סתם הכוונה כשנאמר בחז"ל מאה. אולם אפשר שכאן יש גם רמז לחכמים בקשר למספר מאה: 'א"ל בר הי הי להלל: מאי דכתיב (מלאכי ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו" היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו? א"ל: עבדו ולא עבדו, תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד. א"ל: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? א"ל: אין, צא ולמד משוק של חמרין, עשרה פרסי בזוזא, חד עשר פרסי בתרי זוזי' (חגיגה ט,ב). ההבדל בין מאה ולמאה ואחת זה היחס לתורה, שבא לרמז שלא מפסיק ללמוד גם כשיודע היטב את החומר (כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, ב'לזמן הזה' ימי בין המיצרים 'בין עובד אלקים לאשר לא עבדו'). אולם נראה גם שיש כאן רמז שזה לא רק חיבור לתורה, שלומד ללא הפסקה, אלא יש כאן עניין של דבקות בתורה. שמאה מסמן שלמות, ומאה ואחת זה מעבר לכך, כרמז שלא רק שלומד ויודע את החומר, שהוא אמנם ת"ח אולם הוא אינו "עובד אלקים" אין לו את החיבור השלם בדבקות שלמה בה', שהתורה לא ספוגה בו כראוי, על אף ידיעותיו והליכתו בדרכיה. שהתורה שורשה הוא החסד: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). רבי שמלאי (שיש בו אותיות 'שלמ') מלמד אותנו שהתורה שלמות מעלתה היא בעומק של חיבור עם החסד הספוג בכולה, שכל התורה כולה מלאה חסד. לכן 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). כאשר דנים דין תורה ללא לפנים משורת הדין, חסר חלק החסד, ולכן זה אינו דין תורה של אמת, כי חסר החלק היסודי של התורה. כמו שמופיע אצלנו בפרשה: “צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (דברים טז,כ) 'כדתניא: "צדק צדק תרדף" אחד לדין ואחד לפשרה' וכו' (סנהדרין לב,ב) שזה חלק מהצדק האמיתי. לכן גם אותו ת"ח שלומד המון תורה-מאה פעמים, אבל לא התחבר לשורשה, שכעין ממשיך גם אחרי שכולו מלא בתורה שזהו שדבק בחסד שמופיע מהדבקות בה, הוא אינו "עובד אלקים". (שמאה הכוונה כעין בלי הגבלה, כך כעין שלא מפסיק ללמוד, ולכן מאה ואחת זה יותר מהלימוד, שזהו דבקות שלמה בתורה מעבר ללמוד). לכן כאן בעגלה ערופה מרמזים על מאה שהם דיני העיר, שכרמז שלא היה להם את החיבור השלם לתורה, ולכן לא פעלו בחסד, לא גרמו שכל האזור יהיה דבוק בחסד, ולכן לא יבואו לרצוח אדם באזורם. ולכן יש בהם דין עגלה ערופה, שאומרים "ידנו לא שפכו את הדם הזה", 'זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים, "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”. וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה)' (משנה סוטה ט,ו). שהם אומרים שלא בא לפניהם, שקצת משמע שאמנם לא בא אליהם, אבל הם לא דאגו שיהיה בעיר מי שידאג לחסד, ולכן הם אשמים קצת. לכן הם יוצאים מחוץ לעיר, כעין רוצח בשגגה הגולה לעיר מקלט. בנוסף יש כרמז שבשל אי החסד יש גלות, שזהו כמו שאמר ר"י שבשל חוסר בלפנים משורת הדין גלו מהארץ. זהו גם "צדק צדק תרדוף" המרמז על פשרה מעניין החסד, שהמשכו: “למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" שתירש את הארץ שה' נותן לך, ולא תגלה ממנה (שכעין תנתן לאחר).