פרשת ואתחנן - פרשת המקדש

שבת 'נחמו' – מי ינחם את מי?

הרב ישראל אריאל שליט"א

עברה תקופת 'שלשת השבועות' והגיעה שעת הנחמות - הכל על פי ה'טכס' הקבוע. במהלך שבועות החורבן אכן היתה הקפדה בבית, שלא לשמוע שירה וניגון, נמנעו מלאכול בשר, צמו ואמרו קינות. עתה – 'שבת נחמו' - המשפחה נמצאת כבר במקום הנופש - בגליל, או אולי גם במלון בחוץ לארץ, שהרי 'יצאנו ידי חובת אבילות השנה!'

נתאר לעצמנו שתבוא הודעה פתאומית מטעם הרבנות הראשית, לארוז את המזוודות, והכל נקראים לעלות לירושלים ולהקדיש את 'שבע דנחמתא' להכנות לבניין הבית. דומה, שתבוא אכזבה, ואולי אף תקום צעקה: הרי הוזמנו חדרים במלונות! היתכן להודיע פתאומית על ביטול החופשה?!

אם חשים אנו משהו מתחושה זו, סימן שאכן, האבלות והבכייה על המקדש, הכל מן השפה ולחוץ! משחק! ואפילו זיוף!

טוב שנודה כולנו: במדינת ישראל העצמאית, כש'הר הבית בידינו', אך למעשה, השלטונות והרבנות מכריזים שאין פניהם לחדש את העבודה במקדש, הווה אומר, שה"אבלות" - מדומה, ואין זה אלא טכס חיצוני.

לפיכך, הבה נקדיש מעט מחשבה לפסוקים בהפטרות שנקרא ב'שבע דנחמתא', שכן  באו לעורר את ישראל לבניין המקדש.

 כהקדמה יש לשאול: מי המנחם ומי המתנחם? הפרשנים מסבירים, שהנחמה מכוונת לישראל. אולם יש שפירשו שהקב"ה, הוא שמבקש להתנחם! שכן מאז החורבן, כביכול, שרוי הקב"ה באבלות, ובכל לילה שואג הקב"ה כארי, ואומר: "אוי לבנים! שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם!" (ברכות ג, א). עוד אמרו חז"ל (חגיגה ה, ב): "מקום יש לו להקדוש ברוך הוא, ו'מסתרים' שמו", ושם הוא בוכה על חורבן המקדש.

זו, אפוא, בקשת ה' מישראל: "נחמו! נחמו! [אותי] עמי!" זאת כיצד? – קומו ועשו מעשה ובנו את המקדש! "פנו דרך ה'! ישרו בערבה מסילה לאלהינו!" אם תעשו כך – מובטח לכם: ש"כל גיא – ינשא! וכל הר וגבעה – ישפלו!"

וכשהנביא נוכח, שישראל עדיין מתמהמהים, קורא ישעיהו נ, ב: "מדוע באתי - ואין איש! קראתי - ואין עונה!" – הרי באתי להשרות את שכינתי בירושלים, וההנהגה חסרת אונים, ואין איש ניגש לבנות מקדש!

הנביא רואה עם בתרדמתו, וכדברי חז"ל (שיה"ש רבה ה, א): "'אני ישנה' - מבית המקדש!" לפיכך קורא ישעיהו ומזרז (נא, יז): "התעוררי! התעוררי! קומי ירושלים!" והנה קמים חלוצים בעם, מתאוששים ומתחילים לשקם את המקדש שחרב. אזי מעודד הנביא להמשיך (נד ב): "הרחיבי מקום אהלך... האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי! כי ימין ושמאל תפרוצי!"

כתלי המקדש הולכים ומתרוממים, וישעיהו רואה לנגד עיניו את ישראל פועלים בקדחתנות לפאר את המקדש, באומרו (שם ס, יג): "כבוד הלבנון אליך יבוא! [עצי ארז] ברוש, תדהר ותאשור יחדיו! לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד!"

המטרה הושגה, והעבודה מתחדשת על המזבח, אזי רואה ישעיהו לנגד עיניו (שם ס, ז): "כל צאן קדר יקבצו לך! אילי נביות ישרתונך! יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר!"

כך מהפטרה להפטרה הולך ומתגלה הסוד, מהו הכוח המניע את העושים לבניין הבית, וכיצד "יתנחם" הקב"ה: ישעיהו מתנבא (ס, כב): "הקטון - יהיה לאלף! והצעיר - לגוי עצום! אני ה' בעיתה – אחישנה!" פסוק זה היה נר לרגליו של הגאון מוילנא, אשר דחק בתלמידיו: כאשר תאמינו, שגם מעשה קטון מביא אחריו אלף פעולות אחרות, ותאמינו כי גם צעירים יכולים לעשות מעשה עצום – תווכחו בתוצאה. כיצד? "אני ה' בעיתה" ובזמנה – "אחישנה". ההתחלה חייבת להיעשות על ידכם, ומובטח לכם כי הישועה בוא תבוא, בזריזות וכהרף עין, בבחינת "היינו כחולמים".

שבת שלום