בס''ד        פרשת דברים: האם צריך להוכיח עובר עבירה

פתיחה

בפרשת השבוע מוכיח משה את בני ישראל, על חטאיהם ומרדנותם במהלך שנות הנדודים במדבר. המרא במסכת בבא מציעא (לא ע''א) כותבת, שלא רק על משה היה חובה להוכיח את עם ישראל על חטאיהם, אלא כל אחד ואחד ערב לחברו וצריך להוכיחו, ואין הוא יכול לטעון שהחטא מוטל על חברו ולא עליו, ולכן זה שיקול שלו, וכפי שכתב הרמב''ם (ספר המצוות עשה רה):

''והמצוה הר"ה (205) היא שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא ואם יחטא זולתי מה לי, דינו עם א-להיו. זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה ואם השתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו.''

בעקבות כך נעסוק השבוע במצוות התוכחה, ובעיקר בשאלות: האם על חטא יש להוכיח, האם בכל עניין צריך להוכיח, או שיש שלב בו רואים שההוכחה לא משרתת את מטרתה, ואז יש להפסיק בכך, והאם כל אדם שעובר עבירה יש להוכיחו, או שאדם שגם ככה לא מקיים מצוות אין עניין להוכיחו.

על אלו מצוות מוכיחים

הגמרא במסכת ביצה (ל ע''א) מביאה את דבריו של בר חנין ששאל את אביי, מדוע לא מוכיחים את אותם האנשים המוחאים כפיים בשבת, שהרי יש בכך איסור (וכפי שראינו בדף לשמחת תורה שנה א'). השיב לו אביי, שבמקרה כזה בו החוטאים לא יקשיבו לדברי המוכיח 'הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים'.

בתחילה הדין סברא הגמרא, שרק כאשר רואים אדם עובר על איסור דרבנן אין להוכיח אותו אם לא יקשיב, אך כאשר מדובר באיסור דאורייתא, וכבוד התורה ייפגע בעקבות כך וכדומה צריך להוכיחו בכל עניין. אמנם, למסקנה הגמרא חוזרת בה, וסוברת שמוטב לא להוכיח גם באיסורי דאורייתא, ובלשונה:

''והני מילי (שלא מוכיחים זה רק באיסורי) בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא. ולא היא, לא שנא (לא משנה ובין) בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי (= לא מוכיחים), דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי (= שהרי אסור לאכול בזמן תוספות יום כיפור מדאורייתא, ולא מוכיחים מי שאוכל בזמן הזה)''.

כמובן שהגמרא דנה במצב בו ברור שלא ישמעו למוכיח, אבל במקום בו יש סיכוי שיקשיבו לדברי התוכחה, חובה להוכיח בין באיסורי דאורייתא ובין באיסורי דרבנן, וכן פסקו התוספות (שבת נה ד''ה ואע''ג) ובעקבותיהם השולחן ערוך והרמ''א (או''ח תרח).

טעם הדבר

אם כן כפי שראינו, אביי סובר שבמקום שבו אנשים חוטאים וידוע שלא יקבלו את דברי התוכחה 'הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים'. מדוע עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידים? נאמרו בראשונים בספר אפשרויות:

א. רש''י (ד''ה הנח להם) כתב שמטרת התוכחה להחזיר את החוטא בתשובה, לכן במקום שידוע שהחוטא לא יחזור בתשובה וימשיך במעשיו, עדיף שלא להתרות בו על מעשיו והוא ימשיך להיות חוטא בשגגה, מאשר יוכיחו אותו ואז כאשר יבצע שוב את העבירה ייבצע אותה במזיד. כדבריו פסק גם הסמ''ג (מצווה יא), וכך משמע מלשון השולחן ערוך (או''ח תרח, ב).

ב. מדברי הריטב''א במקום (מובא בשטמ''ק) עולה סיבה אחרת. לפי שיטתו מטרת המחאה היא, שעם ישראל לא ייענש בחטאו של החוטא. כאשר החוטא חוטא בשוגג עם ישראל לא נענש בגלל חטאו, אבל כאשר הוא חוטא במזיד עם ישראל נענש. לכן עדיף שלא למחות בחוטא בשגגה ולהפוך אותו למזיד.

אם כן, בעוד שלפי שיטת רש''י כאשר הגמרא אומרת 'הנח להם לישראל', כוונתה לחוטא עצמו, שעדיף לו שיחטא בשוגג ולא במזיד. לפי שיטת הריטב''א כוונת הגמרא באומרה 'הנח להם ישראל', הנח לעם ישראל, עדיף להם שהחוטא יחטא בשוגג ולא במזיד כדי שלא ייענשו על מעשיו. כדבריו פסקו להלכה גם רבנו יונה (שערי תשובה ג, עב) ושולחן ערוך הרב (או''ח תרח), ובלשונו:

''דבר שאיסורו מפורש בתורה אף על פי שידוע לנו שהחוטא הזה לא יקבל ממנו אם נודיע לו האיסור, אף על פי כן צריך למחות בידו, לפי שכל ישראל ערבין זה בזה ועל ידי זה שמוחה בידו הוא מוציא את עצמו מהערבות.''

ג. שיטה נוספת מופיעה ביראים (דפוס חדש סי' רכג). גם הוא מפרש כרש''י, שהמטרה היא להתרות בחוטא כדי שיחזור בתשובה. אך הוא מוסיף, שגם במקום שידוע למוכיח שהחוטא עושה זאת במזיד ולא יחזור בתשובה, עדיין יש עניין להוכיח אותו בשביל לקיים מצוות תוכחה, וכן פסק בעקבותיו הביאור הלכה (או''ח תרח ד''ה אבל אם). 

ראייה לדבריו הביא הביאור הלכה מהגמרא בשבת (נה ע''א). הגמרא מביאה סיפור, שמידת הדין ביקשה להעניש גם את הצדיקים, בגלל שלא מחו ברשעים על מעשיהם. הקב''ה דחה דבריה ואמר, שהיה ידוע להם שהרשעים לא יקבלו את תוכחתם, לכן אין להענישם. אומר הביאור הלכה, אמנם למעשה לא מענישים אותם, אבל אין זה סותר שבכל זאת היו צריכים להוכיח.  

נפקא מינות בין הפירושים

נראה אפשר להביא לפחות שתי נפקא מינות בין הפירושים. נפקא מינה ראשונה כאשר ידוע שהאדם חוטא במזיד, ונפקא מינה שניה כאשר הוחטא פרק עול לגמרי:

כאשר הוא חוטא במזיד: א. לדעת רש''י אין מטרה להוכיחו, משום שמטרת ההוכחה להחזיר בתשובה, ואותו חוטא לא יחזור בתשובה. ב. לעומת זאת לדעת היראים יש עניין להוכיחו, כדי לקיים מצוות תוכחה וכן לדעת הריטב''א יש עניין להוכיח אותו, כי כאשר מוחים באדם החוטא במזיד עם ישראל לא ייענש בגללו.

חטא שפרק עול לגמרי: א. לדעת רש''י בוודאי שאין להוכיח אותו, משום שלא יחזור בתשובה. הביאור הלכה (שם) כתב, שגם לדעת היראים לא צריך להוכיח, כי מצוות תוכחה נוהגת רק בשומרי מצוות, ולא במי שפרק עול. ב. לדעת הריטב''א לעומת זאת יש מקום לומר, שגם במקרה כזה יש עניין להוכיח, כי גם אם אדם פרק עול לגמרי מסתבר שנענשים בחטאיו.

צמצום דברי הגמרא

כפי שראינו לעיל, לפחות על פי חלק מהשיטות, במקום החוטא לא יקשיב אין עניין להוכיח. למרות זאת, הראשונים צמצמו את דברי הגמרא, ופסקו שלכולי עלמא יש עניין למחות במקרים מסויימים:

א. הריטב''א (שם) הביא בשם המהר''ם מרוטנבורג, שהחילוק בין חטא בשגגה בו אין להוכיח, לחטא במזיד בו יש להוכיח, נהג רק בזמן הגמרא, שבסך הכל מעמד התורה היה יציב. בדורו לעומת זאת שהקלו בכמה דברים, ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו באיסור דרבנן יש להוכיח את החוטא, ואפילו כשהוא חוטא בשגגה (ועיין בתשב''ץ ב, מז).

ב. הרא''ש (ד, ב) הביא בשם בעל העיטור, שכאשר הגמרא פסקה שלא מוחים בעובר עבירה כאשר הוא חוטא בשוגג, נכון כאשר הוא עובר עבירה שאיסורה נלמד מדרשת הפסוקים, אבל איסור הכתוב בתורה בפירוש, צריך למחות בכל עניין עד שיפרשו מן החטא (חוץ ממצב שיש סכנה למחות), וכך פוסק הרמ''א (או''ח תרח, ב):

''הגה: והוא הדין בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור).''  

מדוע כאשר האיסור כתוב בפירוש בתורה צריך למחות בכל עניין בחוטא? המשנה ברורה (שם, ס''ק ו) ביאר, שכאשר האיסור מפורש בתורה, ברור שהחוטא יודע שיש איסור במעשיו, ולכן לא שייך לומר שמוטב שהחוטא יתבצע בשוגג ולא במזיד. הכתב סופר (או''ח נז) ביאר, שכאשר האיסור מפורש בתורה הוא חמור יותר, ולכן אסור לשתוק וחייבים להוכיח למרות הנזק.                         

עד היכן מצוות תוכחה

ראינו שלדעת הריטב''א והיראים, יש עניין להוכיח את החוטא גם אם הוא לא יקשיב לדברי התוכחה, ואכן כך משמע מדברי הגמרא בערכין (טז ע''ב) המביאה מחלוקת בין האמוראים, עד מתי צריך להוכיח חוטא. לדעת רב יש להוכיח עד שמכים את החוטא, לדעת שמואל עד שמקללים את החוטא, ולדעת רבי יוחנן עד שנוזפים בחוטא.

אם כן, משמע מדברי הגמרא, שגם כאשר החוטא לא מתכוון להפסיק לחטוא, למרות זאת ממשיכים להוכיח אותו עד שינזוף במוכיח (בה''ג) או יכה אותו (רמב''ם), אך מהגמרא ביבמות עולה אחרת. הגמרא ביבמות (סה ע''ב) פוסקת, שלא תמיד יש מצווה להוכיח חוטא, אלא רק במקום בן דברי המוכיח יישמעו על ידי המוכח, ובלשונה:

''ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע (= שיקבלו אותו), כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע (= שלא יקבלו). רבי אבא אומר: חובה (= לא לומר דבר שלא נשמע, ולא רק מצווה), שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.''

הנימוקי יוסף (יבמות כא ע''ב בדה''ר) עמד על הסתירה, וחילק בין החובה להוכיח אדם בודד לחובה להוכיח ציבור. כאשר מדובר באדם בודד יש להוכיח אותו גם אם הוא יקלל את המוכיח ולא ישמע לו. בציבור לעומת זאת, יש חובה להוכיח פעם אחת, וכאשר המוכיח רואה שהתוכחה לא מועילה, אין לו להוכיח עוד, וכך פסק הרמ''א (או''ח תרח).

המגן אברהם (מובא בביאור הלכה ד''ה חייב) סייג את שיטת הרמ''א וכתב, שכאשר הוכחת האדם הפרטי תגרום לשנאה כלפי המוכיח, וחשש שמא בעקבות התוכחה הוא יתקנם בו, גם לדעת הרמ''א אין חובה להוכיח עד הכאה וקללה.

סיכום השיטות

אם כן, נסכם את השיטות שראינו עד כה: דעת השולחן ערוך היא פשוטה, כאשר יש סיכוי שהחוטא יחזור בתשובה יש להוכיח אותו, אך כאשר ידוע למוכיח שהחוטא לא יחזור בתשובה, אין להוכיח את החוטא. הוא לא קיבל את דברי הרא''ש שראינו לעיל, שבמצווה המפורשת בתורה יש להוכיח גם במקרה בו החוטא לא יחזור בתשובה, ולא התייחס לחילוק בין יחיד לציבור.

בדעת הרמ''א לעומת זאת מצינו מספר תנאים. אם ידוע למוכיח שהחוטא לא יחזור בתשובה בעקבות התוכחה, אם מדובר בעבירה מדרבנן או עבירה מדאורייתא שלא כתובה בתורה בפירוש (עבירה הנלמדת מדרשה), מוטב שהחוטא יחטא בשגגה. אמנם אם העבירה מפורשת בתורה, יש להוכיח את החוטא ולא להפסיק עד שהחוטא יכה או יקלל את המוכיח, אלא אם כן מדובר במי שפרק עול, או שמזלזל במצווה מסויימת באופן קבוע, שאותו לא צריך להוכיח (ע''פ הביאור הלכה).

כאשר ציבור חוטא, יש להוכיח אותו פעם אחת. אם הרואה המוכיח שלא מקבלים את תוכחתו, אין לו להוכיח פעם נוספת. כמו כן, כאשר יש לסכנה להוכיח, פסק המגן אברהם שאין להוכיח.

דרך התוכחה

דבר נוסף חשוב שיש לציין, היא דרך התוכחה. רבי עקיבא (ערכין טז ע''ב) אמר, שהוא תמה אם יש בדור הזה מישהו שיכול להוכיח את חברו, ולכאורה בעקבות כך אין להוכיח כלל חוטאים, והדיון הנ''ל חסר משמעות הלכתית, אך למעשה נראה שהפוסקים הבינו שמדובר באמירה רעיונית - כאשר אדם מוכיח את חברו, יש לו להיזהר ולבדוק האם הוא מוכיח כראוי.

כמו כן יש לשקול היטב האם כדאי להוכיח את החוטא, שאמנם כפי שראינו הביאור הלכה כותב שיש להוכיח את החוטא גם אם הוא לא יחזור בתשובה, אבל בוודאי שבמידה והתוכחה תגרום להרחקת החוטא מדרך התורה, אין להוכיח אותו. כמו כן, לכתחילה יש להוכיח את החוטא בינו לבין עצמו, ורק אם הוא לא מקשיב ויש במעשיו חילול שם שמים ניתן להוכיחו ברבים.                             

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...