"ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז). '"ושננתם לבניך”. שיהו מסודרים לתוך פיך, שכשאדם שואל שואלך דבר - אל תגמגם בם, אלא אמור לו מיד. וכן הוא אומר "אמור לחכמה אחותי את, ומודע לבינה תקרא" ואומר "קשרם על אצבעותיך, ענדם על לוח לבך". ואומר "חציך שנונים". מה שכר יש לך לזה? "עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך". ואומר "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים". ואומר "אשרי הגבר אשר מלא אשפתו מהם, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער"' (ספרי). בגמ' מופיעה הדרשה בצורה קצת אחרת: 'תנו רבנן: "ושננתם" שיהו דברי תורה מחודדים בפיך. שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד. שנאמר: "אמור לחכמה אחותי את" וגו' ואומר "קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך" ואומר "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" ואומר "חצי גבור שנונים" ואומר "חציך שנונים עמים תחתיך יפלו" ואומר "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער". מאי "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה. ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה' (קידושין ל,א-ב). לפי הדרשה בגמ' יוצא שדרשו שיהיו דברי התורה מסודרים לאדם, כדי שלא יהיה מגמגם בתשובה, אלא יענה לו מיד, מכך שדרשו "ושננתם" מלשון חידוד. כמו שמביא רש"י על הפס': '"ושננתם" - לשון חדוד הוא. שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד'. אמנם בספרי נראה שנדרש כפשוטו, שיש מצוה לשנן, וממילא אם יהיה משנן אז הדברים יהיו מסודרים אצלו. אלא שבגמ' חידדו זאת, כיון שלפעמים יכול אדם לשנן בלי להבין, לכן הראו שהפס' רומז שיהיו מחודדים ולא רק מדוקלמים בפיך (אמנם אפשר שדרשו בספרי מלשון שיניים, "ושננתם" תשנן עד שיהיה כמו השיניים שמסודרים בפיך, שנמצאים שם תמיד ומסודרים. כך אם מישהו ישאלך זה יהיה בפיך לענות לו בצורה מסודרת). יש עוד הבדל, שבספרי דרשו את הפס' "חציך שנונים" שמרמז על לימוד תורה, ושכרה בניצחון על האויבים. ואילו בגמ' זה מובא יחד, כך שלא דרשו זאת. אולם מצד שני דרשו בגמ' מהו "את אויבים בשער", ובספרי זה לא מופיע (כי זו דרשה אמוראית). נראה שזה כעין משלים זה את זה, שבגמ' יוצא גם הסבר מדוע לימוד תורה נאמר בלשון מלחמה, שזה כיון שבלימוד יש כעין מלחמה בין הלומדים, עד שמשלימים בסוף. ממילא נראה שזהו השורש לכוח התורה שגורם לניצחון על האויבים. כיון שבלימוד יש כעין מלחמה - כעין אויבים, אבל מחוברים לקדושה, לכן זה משפיע כוח קדושה למלחמה לניצחון על האויבים. עוד נראה שהפס' הראשון שמובא הוא '"אמור לחכמה אחותי את"', ומסביר רש"י: 'אמור לחכמה אחותי את - שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך. אי נמי מסיפא דקרא "ומודע לבינה תקרא" שתהא ידוע לך'. מיילא להסבר השני שנדרש מהמשך הפס', זה מובן. אולם להסבר הראשון, מדוע נאמר דווקא דימוי לאחות, הרי יש עוד איסורי קירבה, מה המיוחד דווקא באחות? נראה שזה בא לרמז על הקשר שבין בנ"י והתורה. שאנו "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד,א) שיש בנו חלק אלוק. התורה היא חכמת ה': 'ר' יוחנן דידיה אמר: "אנכי" נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית' (שבת קה,א). לכן שנינו באים מה', ולכן שנינו כעין ילדים של ה'. לכן התורה נקראת אחות, כרמז להיותנו מה'. וזה בשם אחות (מעבר לכך שבא לומר על איסור קירבה) כדי לרמז שבחיבור בין זכר ונקבה יוצאים ילדים, כך גם בחיבור בין בנ"י והתורה מתגלה התושב"ע, וכן יש הולדה של תיקון עולם, כעין נוצר עולם חדש מתוקן. כיון שהעולם נברא ע"פ התורה (תנחומא "בראשית" סימן א) ולכן גילוי התורה בעולם, מחדש את העולם בצורתו הראויה, הקשורה לגילוי ה'. לכן בחיבורנו ללימוד תורה אנו מחברים את העולם לקדושה, ובכך מורידים מכוחם של אויבנו, ומוסיפים בכוחנו לנצחם. (ובפרט בתושב"ע שהיא חלק בנ"י בחיבור לתורה, ולכן נעשה ממש כעין שאנו קשורים בהשפעה על העולם, שיסודו בתורה). לכן נאמר "ושננתם לבניך", ש"ושננתם" של התורה - וממילא גם השפעתה בעולם, קשור "לבניך", שזהו התלמידים: 'לבניך - אלו תלמידיך. וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", ואומר "ויצאו בני הנביאים", וכי בני הנביאים היו? והלא תלמידים היו! אלא מכאן לתלמידים שהם קרוים בנים' (ספרי). שכמו שהתלמידים נקראים בנים אע"פ שאינם בניך פיזית, כך גם בדומה, בלימוד התורה משפיע בעולם שיהיה כעין מכוחו, כעין תוצאה שלו. בכך הוא מחבר לעצמו ולכלל בנ"י, את כוח העולם, ובכך מנצח יחד עם שאר הלוחמים, את אויבנו. לכן גם הפס' הוא "חציך שנונים עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך" (תהלים מה,ו) שהניצחון קשור בקשר ל"מלך", שזה מרמז מצד אחד על קשר לה' (המלך), אבל גם לשלטון, שהניצחון חל ע"י שאתה נעשה כעין שולט על העולם, כעין המלך. שכך גם בחיבור לתורה אתה מתחבר לקב"ה, ולכן מולך על העולם כעין מלך בעולם מכוח קשר לה'. אולי ב"ושננתם" מרמז על חידוד (גמ'), כעין חצים חדים, שע"י התורה כעין שולח חיצים נגד אויבנו, ומכריעם, שזהו השורש שהתגלה בתהלים ב"חציך שנונים עמים תחתיך יפלו". וכמו שאת החץ מחדדים, שמשנים את גשמיותו, כך גם כעין משפיעים על העולם הגשמי ע"י התורה, ובכך גורמים לניצחון על אויבנו.