כמה טוב ויפה הוא ללמוד את ההלכות הנוגעות לבית המקדש, כדי להבין בשכל ולהשיב אל הלב את נושא בית המקדש, ובמיוחד בימי בין המצרים כפי שהנהיג הרבי מליובאוויץ'. תוך כדי הלימוד (פרק א מהלכות בית הבחירה) האירו לי כמה נקודות.

הלכות בית הבחירה- 'בית הבחירה' על פי לשון הפסוק "המקום אשר יבחר ה'".  מדוע לא "הלכות בית המקדש"? הרי גם זה נאמר בפסוק (שמביא הרמב"ם בהלכה הראשונה) "ועשו לי מקדש". אולי יש לומר, בית הבחירה הוא מצד ה', שהרי הוא הבוחר במקום שבו ישרה את שכינתו. בית המקדש הוא מצד עם ישראל שהוא בונה ומקדש את המקום (קודש = מופרש ומובדל, ואת זה אנחנו עושים, ע"י שמשלחים טמאים משם, וטובלים לפני הכניסה). בפסוק שמביא הרמב"ם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" מודגשים שני צדדים אלו: ועשו לי (מצידנו)... ושכנתי (מצד ה'). מדוע הרמב"ם מדגיש את הצד של ה' וקורא להלכות אלו "בית הבחירה"? ללמדנו שאע"פ שמצוה עלינו לבנות את הבית, העיקר והתכלית היא העובדה שה' הוא שמתגלה, השראת שכינתו בתוך מעשה ידינו.

אין בונין את המקדש בלילה, שנאמר "וביום, הקים את המשכן" (במדבר ט,טו)--ביום מקימין, לא בלילה (הלכה יב)- בניית בית המקדש היא רק בשעות האור. כי ירושלים היא אורו של עולם! ועוד, בניית בית לה' מצריכה בהירות, שמחה, עצמה של חיים. בית המקדש לא בונים כשאתה במצב של בדיעבד, של חושך, הישרדות במלחמת החיים, עם חיוך מאולץ. גם על זה יש להתפלל: תביא אותנו למצב של מלכות, של הכרתת עמלק, ומתוך כך נבנה גם את בית הבחירה (כפי סדר 3 המצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ).

והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר (המשך הלכה יב)- כולם שייכים לבית המקדש. לא יכול אדם לפטור את עצמו ולומר: אני לא 'במדרייגה', איני קדוש כ"כ, זה לא בשבילי. כל אחד שייך לבית המקדש (כמו שלכל אחד יש אות בתורה). לכל אחד יש קדושת בית המקדש בתוכו ולכן מוטל עליו לבנות את בית המקדש הכללי.

ומצוה מן המובחר לחזק את הבניין ולהגביהו כפי כוח הציבור, שנאמר "ולרומם את בית אלוהינו".  ומפארין אותו, ומייפין כפי כוחן:  אם יכולין לטוח אותו כולו בזהב, ולהגדיל במעשיו--הרי זו מצוה (הלכה יא). וכן כתב הרמב"ם לגבי הכלים: היו הקהל עניים עושין אותן (כלי המקדש) של בדיל, העשירו... של זהב (הלכה יט)- נראה לי לומר שרמוז כאן לא רק ענין כלכלי. מצבו הרוחני של עם ישראל משפיע על גודל השראת השכינה בבית המקדש. ביאור הדברים: באופן פשוט מדובר בהלכה זו על שמצבו הכלכלי של עמ"י משפיע על צורתו של בית המקדש. אם יש עשירות בעמ"י- מפארים את בית ה'. אך נראה שרמז יש כאן על המצב הנפשי-רוחני. בודאי שכל חומר (זהב וכסף ונחושת) מבטא ענין רוחני, דרגה רוחנית (כמו שכתב הרש"ר הירש בפרשת תרומה. עיין במאמרי על פרשת ויקהל) ולכן במשכן היה מזבח הזהב ולעומתו מזבח הנחושת, זה פנימי וזה חיצוני. אך חידוש גדול יש כאן. למרות שבאופן הרגיל ישנם שלבים ודרגות (היכן לבנות זהב והיכן כסף ונחושת)- אם הציבור מסוגל, כלכלית וגם נפשית, הוא יכול להתעלות ולעשות הכל במדרגה הכי גבוהה. כמה שדורשים את ה' כך ישרה ה' בתוכנו. כפי העשירות (גודל הדרישה והבקשה שעמ"י מבקשים את ה')- כך יהיה הפאר של התגלות ה'.