דבר תורה  לאור המקדש

בלק  - פרשת המקדש

הרב ישראל אריאל שליט"א

עמי! זכור נא, מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם" - מתוך ההפטרה.

מדוע מזכיר הנביא לישראל מאורע שקרה לפני מאות רבות בשנים. המעטים העמים מאז שהתיעצו על עם ישראל לכלותם? כן נקבע הדבר לאמרו בין 'עשר זכירות' - כמנהג הספרדים.

אולם במואב נמצא דבר מיוחד - ביחס לעמים אחרים המנסים להצר לישראל.

שכן, נצטוה עם ישראל: 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה', זאת, עקב ה'קשר המשפחתי' בין צאצאי אברהם לצאצאי לוט. ישראל אפוא, נוהגים במואב כקרובי משפחה ומתייחסים אליהם במידת הרחמים.

ואילו מואב, במקום להכיר לישראל תודה על כך, חורשים עליהם רעה.

בעת שישראל יושבים שאננים בבקעת יריחו, המואבים מתנכלים להם. בהעדר יכולת לצאת למלחמה פנים אל פנים, הם מביאים את בלעם לקלל. כשהקללה הופכת לברכה, אין הם מרפים והם יוצאים להחטיא את ישראל.

מאורע זה היה יכול לעבור מבלי שישראל היו נותנים את דעתם עליו, שכן, נכלים מסוג זה נשארים לידיעתם של בודדים - החוג המצומצם של המלך ושריו. זאת, אלמלא גילתה התורה לישראל את הפרשה כולה לפרטיה, כדי להנציחה לדורות.

אכן, בתקופת דוד העלה דוד בפני הסנהדרין בעיה: האם הוא רשאי לצאת לקרב כנגד המואבים, שכן הציגו אלו בפניו את האיסור בתורה לפגוע בהם. דוד טען בפני הסנהדרין, ש"הם פרצו את הגדר תחילה". שכן, האיסור בתוקפו, כל עוד המואבים נוהגים בישראל כהלכה ויודעים להעריך את מידת הרחמים של ישראל. אך כשהם מנצלים את רוחב הלב של עם ישראל, כדי להתנכל לישראל לכלותם - הרי זה פשע לא יסולח.

הסנהדרין קיבלו את דעתו ואכן, יצא עליהם דוד להפרע מהם (ראה בראשית רבה עד, טו).

רעתם של המואבים צריכה זכרון לדורות, שכן ישראל רחמנים הם, והם מתייחסים לאויביהם ברחמנות - "אני - שלום! וכי אדבר - המה למלחמה לפיכך, דבר זה צריך לימוד ושינון לדורות.