בס"ד

מתוך קובץ חידושי "גילו ברעדה"

בהסכמת הרב עמוס שושן - רב יישובי רכס פורייה

בברכת הרב שמואל טל - נשיא מוסדות "תורת החיים" ביד בנימין

נכתב על ידי גיל פרידמן

התשע"ח

לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו

לעילוי נשמת אבי ז"ל מיכאל בן מרטין

לעילוי נשמת אמי ז"ל ברוריה בת פאולינה

לרפואת כל חולי ישראל ובכללם, היכן שצריכים לכך:

הילה בת מיכל, הראל-בניה בן הילה, הדר בת הילה

[email protected]

וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם (מח', יג')

כפי שכבר נודע, אחד הטעמים לקיום "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" באפרים ובמנשה דווקא, הנו השלום ביניהם. שעל אף חילופי הברכות בין הבכור לא צעיר, לא שמענו דבר ריב ומדון וקנאה ותחרות ביניהם, שלא כביעקב ועשיו, ושלא כמו באחים ויוסף. וגדול השלום.

ודע, כי סמך רב לעניין זה בפשט הפסוקים, ונבאר כעת כמה מן המקומות. הנה בדוק וראה, כי התיבות  אֶת-שְׁנֵיהֶם לכאורה מיותרות הן: קרא הפסוק (יג') בלא תיבות אלו וראה כי בפשטו דבר אין חסר בו גם בלעדיהן. ודע מכאן, כי דייק יוסף להתייחס לשני בניו בחשיבות שווה, שלמד מקנאת ושנאת האחים על אהבת אביו אותו יתר על אחיו. וכן מיעקב ועשיו. ובפרט במאורע זה של מתן ברכות, המועד להתעוררות קנאה ושנאה ותחרות, הקפיד יותר, לכך דייק להתייחס אליהם ביחס שווה, ומעיד זאת עליו בכתובים המקרא בתיבת שְׁנֵיהֶם, ששווים וביחס שווה לקחם. ופשוט.

ועוד נאמר "וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" (לקמן יז'). ותימה הוא, וכי לא הבין יוסף כי ברוח קודשו שיכל אביו ידיו? ואם כן על מה ירע בעניו? ודע, כי הטעם שהקפיד יוסף על שיכול הידיים הוא ענייננו כאן: שלא תיווצר קנאה חס וחלילה בין האחים, ומחלוקת חו"ח, שזוהי רעה ממש, וזהו שרע הדבר בעיניו של יוסף בודאי.

ועוד, זהו טעם שהקפיד יעקב לומר במנשה "גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל" (לקמן יט'). שאם תקרא הפסוק (יט') ללא תיבות אלו, תראה כי דבר לא חסר בלעדיהן (בפשט), שאילו רצה יעקב אך לתת טעם לשיכול הידיים, מספיק היה לו לומר שהקטן יגדל מאחיו הגדול. אלא, הקפיד יעקב להוסיף תיבות אלו, לפי שראה גם יעקב בסכנת הרע שבקנאה והתחרות שבין האחים שחו"ח עלולה להתעורר במעמד זה, ורצה לפייס את הגדול את מנשה בדברים אלו.

וכן דייק שפתי חכמים והביא דברי המרש"ל: ולמה לא אמר לו שיהפוך שיעמיד אפרים מימינו ומנשה משמאלו, כי מנשה הבכור, רוצה לומר בשביל שהיה מנשה הבכור לא היה רוצה לבייש אותו (שפתי חכמים מח', יג'). היינו הקפיד שלא לביישו. ודעי כי לא רק מצד בושת מנשה הקפיד יעקב כן, אלא גם מצד מניעת המחלוקת הקפיד שלא לביישו, שמא יתעורר ליבו של מנשה כנגד אחיו חס וחלילה, ופשוט.

וכן תן דעתך לתיבות "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" (מח', כ') שאמרם יעקב אבינו דווקא בסוף הדברים, לאחר שסיים הברכות בידיים משוכלות. שרק לאחר שראה שעל-אף חילוף הברכות, לא התעורר לא ריב ולא מדון, לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, שהאחים לא אמרו דבר, והשלום בין האחים נשמר, משראה זאת יכול היה לברכם "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל", לאחר שנתקיים במלואו התנאי והטעם לברכה זו בהם.

וכן תן דעתך לתיבות "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (מח', יד'), שפשט הפסוק כי בלשון נתינת טעם לדבר, דכל כי שבמקרא היא נתינת טעם (שפתי חכמים שם), היינו תיבת כי כעין תיבת בגלל. כלומר פשט הוא ששיכל ידיו בגלל שמנשה הבכור. ודבר תימה הוא. ולא קשיא: דע כי אכן עשה זאת בכוונה, דווקא מהטעם שמנשה הבכור, על מנת שיכתיב עליהם עליון לדורות עולם בתורתו הקדושה שיכול ידיים זה, והחלפת ברכות זו, והשלום שנשמר ביניהם אף על פי כן, והטעם לבחירתו בהם שבהם יתקיים לעולם "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל".

וזוהי קדושת זרע ישראל קדושים, שלעין כל מתקנים הם מעשה בראשית: קין והבל, אברהם ולוט שנקראו אחים (יג', ז') ונפרדו, יצחק וישמעאל בשרה, ברכות יעקב ועשיו, קנאת האחים ביוסף. שבכולם דבר מחלוקת ומצה ומריבה היו. ואף אם נתקנו לאחר מכן, כגון בני יעקב, בכל זאת תחילתם במחלוקת קשה הייתה. ובמנשה ואפרים תיקון מושלם הוא, שמלכתחילה ועד תום לא נשמע ולא נראה דבר מחלוקת ביניהם, ודבר מעין זה בין אחים לא שמענו עד עתה בכל פסוקי בראשית, ובאפרים ומנשה נתקיים השלום בפשיטות. וגדול השלום.