בס"ד

מתוך קובץ חידושי "גילו ברעדה"

בהסכמת הרב עמוס שושן - רב רכס ישובי פורייה

נכתב על ידי גיל פרידמן

התשע"ח

לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו

לעילוי נשמת אבי ז"ל מיכאל בן מרטין

לעילוי נשמת אמי ז"ל ברוריה בת פאולינה

לרפואת כל חולי ישראל ובכללם, היכן שצריכים לכך:

הילה בת מיכל, הראל-בניה בן הילה, הדר בת הילה

"וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה" (כד', כא')

כפי שכבר נודע, איש בתורה לשון אדם חשוב, שפירש"י במקום אחר: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים"-  כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות (רש"י במדבר יג', ג').

בדוק ראה דבר פלא, שלאורך הסיפור, החל מיציאתו לדרך ועד הפגישה עם רבקה, אליעזר מתייחס לאברהם בתואר אֲדֹנָיו, ואף התורה מתייחסת אליו בתואר עבד. אך מיד עם הפגישה עם רבקה, פני הדברים משתנים: רבקה קוראת לו אֲדֹנִי, ואף התורה עצמה מתייחסת אליו לפתע בתואר אִישׁ. 

הנה נפרוט לפניך בעזר ה' כל המקומות לפני הפגישה עם רבקה, וראה כי בכולם נאמר באליעזר לשון עבד ולשון אדון באברהם:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ" (כד', ד')

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרַי" (כד', ה')

"וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת-יָדוֹ, תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו" (כד', ט')

"וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ" (כד', י')

"וַיֹּאמַר--יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (כד', יב')

"וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי" (כד', יד')

"וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ" (כד', יז')

והנה החל מרגע הפגישה, אליעזר הופך בעצמו, בפני רבקה ובפני התורה, לאדון ולאיש:

"ותֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ--וַתַּשְׁקֵהוּ"( כד', יח')

"וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ--לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא" (כד', כא')

"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ" (כד', כב')

"וַיִּקֹּד הָאִישׁ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה" (כד' כו')

"וַיָּרָץ לָבָן אֶל-הָאִישׁ הַחוּצָה, אֶל-הָעָיִן" (כד, כט')

"וּכְשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה-דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַגְּמַלִּים, עַל-הָעָיִן" (כד', ל')

"וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה" (כד', לב')

"וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה" (כד', נח')

ודע, כי זהו בשכר ענוותנותו של אליעזר ודבקותו במצוות גדול הדור אברהם אבינו, כמצוות ה' תמימה, שהעבד הפך לאיש. והיא אמונת חכמים, והיא דבקות בחכם, וכן היא על דרך אומרם ז"ל וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו (עירובין יג').

ושמא תתמה, שהרי גם לאחר הפגישה נאמר באליעזר לשון עבד, ובאברהם לשון אדון, לא קשיא, ופשוט, שאליעזר בענוותנותו ממשיך לכנות עצמו עבד, ואת אברהם אדון, אלא רק רבקה והכתוב הם שמכתיבים על אליעזר לשון איש ואדון. והנה נפרט לך כל המקומות לאחר הפגישה בהם אליעזר מתייחס לעצמו ולאברהם, ובכולם בענוותנותו נשאר בלשון הוא עבד ואברהם אדון:

"עֶבֶד אַבְרָהָם, אָנֹכִי" (כד', לד')

"וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי" (כד', לה')

"וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן, לַאדֹנִי" (כד', לו')

"וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי" (כד', לז')

"וָאֹמַר, אֶל-אֲדֹנִי" (כד', לט')

"וָאֹמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (כד', מב')

"הִוא הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר-הֹכִיחַ יְהוָה לְבֶן-אֲדֹנִי" (כד', מד')

"וָאֲבָרֵךְ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם... לָקַחַת אֶת-בַּת-אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ" (כד', מח')

"וְעַתָּה אִם-יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת, אֶת-אֲדֹנִי" (כד', מט')

"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי" (כד', נד')

"שַׁלְּחוּנִי, וְאֵלְכָה לַאדֹנִי" (כד', נו')

ועוד מתייחסים לאליעזר כעבד עדיין, גם לאחר הפגישה, לבן ובתואל. ופשוט שכך מתקיים ברשעים, שלא רואים בצדקת עבדי אבות ולא מרוממים מדרגתם:

"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל... וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ" (כד', נ'-נא')

"וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-רִבְקָה אֲחֹתָם, וְאֶת-מֵנִקְתָּהּ, וְאֶת-עֶבֶד אַבְרָהָם, וְאֶת-אֲנָשָׁיו" (כד', נט')

ועוד יש שתי פעמים לבאר, שם לכאורה חורג המקרא מהכללים שלעיל: "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה:  וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (כד', נב'-נג'). ולא ידעתי טעם לא דייק המקרא לומר כאן תיבת איש ולא תיבת עבד, פעמיים. ויש להציע, שמא בהשתחוותו ארצה לה' בוודאי לשון עבדות דבקה בו שוב, ואדרבא: עבדות לגבוה מעלה היא, גבוהה עוד יותר ממעלת איש בעלמא דאתי. ולכן הכתיב עליו המקרא שוב לשון עבד, והבן.