בס"ד

מתוך קובץ חידושי "גילו ברעדה"

בהסכמת הרב עמוס שושן - רב רכס ישובי פורייה

נכתב על ידי גיל פרידמן

התשע"ח

לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו

לעילוי נשמת אבי ז"ל מיכאל בן מרטין

לעילוי נשמת אמי ז"ל ברוריה בת פאולינה

לרפואת כל חולי ישראל ובכללם, היכן שצריכים לכך:

הילה בת מיכל, הראל-בניה בן הילה, הדר בת הילה

[email protected]

"לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ" (בראשית יט', לב')

יש לתהות, על מה באה תקלה כזאת לאדם? שבנותיו מביאות אותו לידי מעשה עריות זה? וכפי שכבר נודע, אמרו בזה רבותינו: אָמַר רַב נַחְמָן בַּר חָנִין כָּל מִי שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר בֻּלְמוּס שֶׁל עֲרָיוֹת סוֹף שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ מִבְּשָׂרוֹ (מדרש רבה בראשית, מט', ט').

אך דע, כי טעמים נוספים יש בדבר. האחד, מידה כנגד מידה נתגלגלה על לוט. שלוט כך אמר: "הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (בראשית יט', ח'). ולפי שהפקיר בנותיו לבעילת זנות, לסוף הופקר הוא עצמו, על ידי בנותיו, לבעילה מעין זו.

והטעם השני, על אשר לא שמע למלאכים כשאמרו לו להימלט ההרה, שנצטווה במפורש "הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה" (יט', יז'), נצטווה לברוח אל מקומו של אברהם (רש"י שם), ולא בטח בציווי, ונתווכח עמו, שנאמר "לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה" (יט', יט') , ואף ביקש לשנות הציווי, שנאמר "הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה--וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה" (יט', כ'). ושמע לו המלאך ושינה הציווי, שנאמר "מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה" (יט', כב'), ואף גם בזאת לא בטח לוט במלאך ולא הלך בתום לב, שנאמר "וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר" (יט', ל'), שעשה זאת לפי שחשב בליבו מחשבות אחרות על הצפוי להתרחש (עיין רמב"ן שם, ספורנו שם), ופשוט שדרך גאווה וחוסר ביטחון במצוות ה' היא, ולכך קפצה עליו פורענות בנותיו, שנאמר "וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר" (יט', ל') וכתיב מיד בתריה "וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ" (שם).

ואף פשט הדברים מחזק טעם זה השני, לפי שטעם נתנו בנותיו למעשה – "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ" (יט', לא'), אך אם היה מגיע לצוער בוודאי לא היו סוברות כאן, לפי שהעיר לא חרבה ואנשים רבים עוד בארץ.