"לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" (יב', ז')

דע, כי בכל מקום שניתנה הבטחה לאבות, באה היא לאחר עמידה בניסיון.

הנה באברהם נאמר "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ" (יב', א'), ועמד בניסיון, שנאמר "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם" (יב', ד'), וכתיב בתריה "וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" (יב', ז').

ועוד באברהם נאמר "וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט" (יג', ז'), ועמד בניסיון, שנאמר "אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (יג', ט'), וכתיב בתריה "וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ--גַּם-זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה" (יג', טז'). ואף מקרא מפורש יוכיח שזהו הטעם להבטחה זו, שלפני ההבטחה כתיב "וַיהוָה אָמַר אֶל-אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ" (יג', יד').

ועוד באברהם נאמר "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם:  תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ" (יד', כא'), ועמד בניסיון, שנאמר "אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם" (יד', כג'), וכתיב בתריה "הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים--אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (טו', ה'). ואף מקרא מפורש יוכיח שזהו הטעם להבטחה זו, שלפני ההבטחה נאמר "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-אַבְרָם" (טו', א').

ועוד באברהם נאמר, "וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם... קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק" (כב', ב'), ועמד בניסיון, שנאמר "וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ" (כב', ג'), וכתיב בתריה "כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם" (כב', יז'). ואף מקרא מפורש יוכיח שזהו הטעם להבטחה זו, שלפני להבטחה נאמר "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (כב', טז').

וביצחק נאמר "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק" (כו', כ'), ועמד בניסיון, שנאמר "וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת... וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת" (כו', כא'), וכתיב בתריה "וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ"(כו', כד'). ואף מקרא יוכיח שזהו הטעם להבטחה זו, שלפני להבטחה נאמר "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בַּלַּיְלָה הַהוּא" (כו', כד'), ומה טעם דייק לומר בלילה ההוא? בלילה ההוא בדווקא, לאחר שהסתיים הניסיון ועמד בו. ואל תתמה שכתיב בינתיים "וַיַּעַל מִשָּׁם, בְּאֵר שָׁבַע" (כו', כג'), שאף הוא חלק מהעמידה בניסיון, שהרחיק עצמו עוד מהמריבים עמו אף שפסקה המריבה - שמא תבוא עוד מריבה אחרת.

וביעקב נאמר "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם" (כח', ב'), ועבור יעקב שהוא "איש תם ישב אהלים" (כה', כז') זהו כעין ניסיון לך לך שבאברהם, שעליו לעזוב את אוהלו ומשפחתו, ועמד בניסיון, שנאמר "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה" (כח', י'), וכתיב בתריה "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ" (כח', יד'). ואף מקרא יוכיח שזהו הטעם לברכה זו, שלפני להבטחה נאמר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (כח', יא'), ומה ראה לברכו – מיד בלילו הראשון כשיצא לדרכו (על דרך הפשט על כל פנים)? ואף נזדרז כל כך לברכו, ששקעה השמש מוקדם, כפי שלמדנו ובא השמש - ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה (רש"י שם)? ללמדנו שיציאתו לדרך היא העמידה בניסיון והטעם להבטחה זאת, שמיד שעמד בניסיון לא השהה לו הקדוש ברוך הוא וקיבל ההבטחה מיד.

וכן נאמר ביעקב "כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ" (לא', יב'), וכן שאר ניסיונותיו שעמד בהם בלבן בפדן-ארם, ובדרכו חזרה, וכפי שכבר נודע, ועמד בניסיונות, שעל אף רמאויות לבן, עבדו בישרות ובתום, שנאמר "וְאֵילֵי צֹאנְךָ, לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה, לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ--אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה" (לא', לח'-לט'), ואף את הצלחתו תלה בה' ולא בעצמו, שנאמר "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי" (לא', מב'), וכתיב בתירה "פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ; וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (לה', יא'). ואף מקרא מפורש יוכיח שניסיונות פדן-ארם הם הטעם להבטחה זו, שלפני ההבטחה נאמר "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם" (לה', ט').