בהסכמת הרב עמוס שושן - רב רכס ישובי פורייה

נכתב על ידי גיל פרידמן

התשע"ח

"וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה" (בראשית א', כט')

בדוק בפסוקי היתר האכילה לאדם, וראה דבר פלא. מאכל האדם הותר ב- "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה" (בראשית א', כט'), וכן ב-"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל" (שם ב', טו'-טז'). ומשתקרא הפסוקים על פי הדקדוק העברי באופן פשוט תראה, כי מה שהותר למאכל בעצים איננו הפרי, אלא העץ עצמו. והפרי רק מתאר את העצים המותרים למאכל, ומהווה סימן כשרות להם. שהותר לאכול עץ הנותן פרי, ולא הותר לאכול עץ שאיננו נותן פרי. אך בפשט הפסוקים, הפרי עצמו לעולם לא הותר, שנאמר ואת כל העץ... לכם יהיה לאכלה ולא נאמר ואת כל פרי העץ.. לכם יהיה לאכלה, ונאמר מכל עץ הגן תאכל ולא נאמר מכל פרי עץ הגן תאכל. זאת ועוד, בדוק וראה כי אף איסור האכילה, גם הוא היה מצד העץ ולא מצד הפרי, שנאמר: "וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ" (שם ב', יז'), ודייקא, ומעץ ולא ומפרי העץ.

והפלא פלא, בדוק וראה כי בפשט הפסוקים, היתר אכילת הפרי ממש, ולא העץ עצמו, הריהו מופיע אך ורק בדברי חווה, שנאמר "מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל" (בראשית ג', ב'). ולא נאמר היתר זה מפי ה' בשום מקום. זאת ועוד, יש לדייק בדברי ה' לאחר חטא אכילת עץ הדעת, שגם שם כלל לא דיבר על אכילת הפרי, כי אם על אכילת העץ עצמו, שנאמר "הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ—אָכָלְתָּ" (שם ג', יא'), ודייקא, המן העץ... אכלת, ולא שאל המן פרי-העץ אכלת.

 

ודע, כי לדבר זה נתכוון עליון מתחילת בריאתו את העצים, שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ... עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" (בראשית א', יא'-יב'). ואומר רש"י: עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי (רש"י שם). ולמדנו מזה, שלכך כיוון ה' בבריאת העצים מלכתחילה, להיות טעם העץ עצמו כטעם הפרי. וכפי שראינו, אף היתר ה' לאדם היה על דעת כן, שיאכל האדם מן העץ עצמו ולא מהפרי. וכן האיסור גם הוא היה על אכילת עץ הדעת דווקא, ולא הזכיר איסור בפירותיו כלל. וכן הקטרוג על האדם לאחר החטא היה על אכילת העץ דווקא, ולא על אכילת הפרי. וזהו הפשט.

 

יש לבאר אם כך, מדוע התיר האדם לעצמו אכילת הפירות משאר העצים, על אף שלא הותרו לו במפורש אלא העצים עצמם. וכן מדוע נענש האדם, שהרי אכל מפרי עץ הדעת, ולא אכל מעץ הדעת עצמו, שהוא זה אשר נאסר במפורש, ולא פריו. ועניין זה יוסבר בפשטות, שהאדם הראשון פסק בשכלו על דרך אומרם ז"ל שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור – טהור (בבלי בכורות, ז' ע"ב). ומסתמא העץ שהותר למאכל, הותרו גם פירותיו גם אם לא נאמר זאת מפי עליון במפורש, וכן העץ שנאסר, מסתמא נאסרו פירותיו, גם אם לא נאמר זאת מפי עליון במפורש. ופסק זאת לעצמו להלכה, וכן לחווה.

 

ואם כן עוד יש לבאר, מדוע נענש אדם הראשון על אכילת הפרי, והרי הוא לבדו גזר הפרי על עצמו ולא נצטווה על איסורו במפורש מפי עליון? בעניין זה דע, כי אדם הראשון גדול וחכם הדור היה, ובגזירה זו שגזר על עצמו ועל חווה, קיים מצוות "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח', ל'), ולפיכך גם היה לו לקיים "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז', א'). ומשלא קיים, נתקיים בו וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ברכות ד' ע"ב) ואכן נגזרה בו מיתה.

 

ונראה להגיד מכאן, שגלגלה ההשגחה העליונה מהלך העניינים כך שייענש אדם על אכילת הפרי שגזר האיסור הוא על עצמו, הוא בדווקא. שהרי עוד בטרם המעשה הודיעו "כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת" (שם ב', יז'), ומזה נראה שכיוון וידע עליון מלכתחילה שיתקיים באדם וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ברכות ד' ע"ב) ולכן הודיעו כן.

 

ונותר עוד לבאר, מדוע גלגלה ההשגחה כך. ודע, כי לימוד גדול לימדתנו אורייתא בזה. שהעולם כולו מרגע בריאתו נברא על דעת שיתקנהו האדם, בין בגשמיות, כגון שלא ירדו גשמים ולא צמח הצומח עד תפילת אדם הראשון (רש"י ב', ה'), ובין ברוחניות: שהנה המצווה הראשונה שניתנה לאדם חלקית הייתה, והאדם השלימה ותיקנה בגזירת חכמים, ומגזירה זו התגלגל כל קיום העולם המוכר לנו היום, ונלמד מזה כוח תקנות חכמים וחשיבותן בפני ה', ולקיום המציאות, שתקנות חכמים הוא יסוד מהותי בתכנית הבריאה כולה, והבן.

בזאת תם העניין, אלא שפעם אחת הקשה אברך קושיה על חידוש זה ואמר בחכמתו: הכלל שהבאנו לעיל שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור – טהור (בבלי בכורות, ז' ע"ב) הלא הלכתא דאורייתא הוא. ומכאן שפרי עץ הדעת נשאר באיסור דאורייתא ולכאורה כל החידוש שלעיל לא מתקיים. ועוד הקשה, הלא הגמרא וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ברכות ד' ע"ב) אף היא איננה ראיה, שהרי יש גם מצוות רבות דאורייתא שהעובר עליהם חייב מיתה. ודע כי התירוץ לשתי הקושיות אחד הוא. הלא התורה עדיין לא ניתנה בימי אדם הראשון, לפיכך לא גזר אדם הראשון איסור בפרי עץ הדעת מדין תורה או גמרא מפורשת, שהרי אלה עוד לא ניתנו. אלא ידע ברוח קודשו ובחכמתו כי עתידים ישראל להצטוות בהם, וידע כללים אלו שעתידים להיות, ועל כן גזר על פיהם, אך בוודאי עדיין מדרגת הלכה מדרבנן היא ופשוט. 

לעילוי נשמת אמי ז"ל - ברוריה בת פאולינה