לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

שופטים י"ג (ב'-כ"ה) וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֧ד מִצָּרְעָ֛ה מִמִּשְׁפַּ֥חַת הַדָּנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ מָנ֑וֹחַ וְאִשְׁתּ֥וֹ עֲקָרָ֖ה וְלֹ֥א יָלָֽדָה.

הרקע להפטרה וקשרה לפרשתנו[1]

נמצאים אנו כשלש מאות שנה לאחר כבוש הארץ ע"י יהושע, ובשושלת השופטים (מבחינת מינויים ולא מבחינה משפחתית כמובן, כפי שזה מאחד מאבני היסוד בשושלת המלוכה) שמשון הוא השופט השנים-עשר. בפרק הקודם מוזכר אבצן, עפ"י הגמרא (בבא בתרא צ"א ע"א) אמר רבה בר רב הונא אמר רב, אבצן זה בועז[2]. מלבד הקשר של הזמן שאנו  נמצאים בו לאחר חג שבועות, שבועז הוא מדמויות המפתח במגילת רות אותה קראנו בחג (למרות שהיא נמצאת ב'כתובים' אבל תחילתה מעידה על אותה תקופה בה אנו עוסקים כעת, שנאמר (רות א' א') וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו. וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י... הרי שלאבצן היה קשר ושייכות עם מנוח אביו של שמשון שעל בשורת לידתו סובבת הפטרתנו. עפ""י דברי הגמרא (שם) אבצן עשה מאה ועשרים משתאות [סעודות מצוה של נשואי בניו ובנותיו] ולא הזמין לאף אחת מהן את מנוח, הגמרא אומרת שכל בניו מתו בחייו (של אבצן). הגמרא עצמה מבארת את הסיבה שלא הזמין את מנוח, והיא כלשון הגמרא (שם) כודנא עקרה, במאי פרעא לי? מבאר הרשב"ם: פרידה עקרה, אין לו בנים שיזמין לי לסעודתן. לשיטה זו בגמרא כי אבצן הוא בועז, הרי בהמשך דברי הגמרא שבאותו היום שבאה רות המואביה לארץ ישראל, מתה אשתו של בועז, וה' יתברך זימן לו את האשה הראויה שממנה יעמיד את מלכות בית דוד. ברשב"ם (ד"ה כדרבה בר רב הונא) וזלה"ק: דקאמר שכל בניו [של אבצן] מתו בחייו ומדקאמר אבצן זה בועז וכתב בבועז שנשא רות ואף על פי שהיו לו עדיין בנים הרבה אשמעינן (יבמות ס"ב ע"ב) שאם נשא אדם אשה בבחרותו ישא אשה בזקנותו כמו שעשה אבצן דהיינו בועז לפי שהיה ירא שמא ימותו בניו מאשתו ראשונה בחייו ולא יהיה לו זכר וכתיב (קהלת י"א ו') בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך.

[ביאור מדוע אבצן לא הזמין את מנוח]

 המהרש"א (בבא בתרא שם) מבאר מדוע אבצן לא הזמין את מנוח. עיקרי דבריו עפ"י המובא ב'כמוצא שלל רב' לשופטים. הרי אבצן היה איש חסיד, אלא הטעם הוא: דרכם של הצדיקים שלא להינות מחבריהם, ובסעודת חתנים היו בדרך שושבינות, היינו כאשר אדם נושא אשה וחבירו שולח לו מתנות ובא לשמוח עמו, מקבל המתנה גם חייב לבוא לחתונת חבירו כאשר ינשא. השושבינות נחשבת כחוב גמור ונגבית בבית דין (ראה בבא בתרא קמ"ד ע"ב). א"כ כאשר הצדיקים קבלו מתנות בעת הנשואין, לא נחשב כקבלת מתנה, שהרי בעתיד כאשר הנותן ישיא את בנו, יתנו לו אף הם מתנות. א"כ אם היה אבצן מזמין את מנוח לסעודות הנשואין של ילדיו, וודאי היה מביא לו מתנות, אך אבצן לעולם לא היה יכול  להשיב לו דמי שושבינות, מכיוון שלא היו למנוח ילדים, א"כ אבצן לא רצה ליהנות ממנו בחינם, לכן לא הזמינו. בבן יהוידע מבאר וזלה"ק: אין הכוונה שהיה [אבצן] קפיד על דמי אכילה ושתיה, אלא חש לביוש שלו [של מנוח] שמא יתבייש בקראו לו, כי יאמר שהוא כודניתא עקרה, ובמה יפרע לו. ועכ"ז נענש כי מנוח לא ידע כוונתו לטובה בעבור זאת, אלא חשב בדרך אחרת וחלשה דעתו. עכ"ל הבן יהוידע.

יסוד קדושת וטהרת הבית הנלמדת מהפטרתנו

בעוד כי נראה בפשטות הקשר לפרשתנו, מענין נזירותו של שמשון ודיני נזיר הנלמדים בפרשתנו, הרב מנדל הירש (בנו של רש"ר הירש) נראה כי בסדר ההפטרות מפנה את זרקור ההפטרה לענין שונה לגמרי ואלו מדבריו: הסדרה [הפרשה] מלמדת אותנו במספר דינים כיצד האומה בתור שומרת על מקדש התורה, מחוייבת לעמוד במבחן של שמירה והקפדה על טוהר חיי הפרט, בכך שתשא ותתן ביושר, ותפגין נאמנות בחיים האזרחיים והחברתיים, ויסוד היסודות של הכל שמירה על טהרת חיי המשפחה...ההפטרה מראה את החשיבות הרבה הנודעת לטהרה ולעבודת ה' מצד האם, לחישול נפשו של העובר במעי אמו. ולבסוף מצביעה על המשמעות של חיי הפרט בצניעות לטובת הכלל... [מכאן עובר ללמד כי האמונה בישועת ה' היא יכולה לבוא מכל מקום] דן היה פחות במעלה מיתר השבטים מבחינה מדינית. נחלתו של דן היתה מובלעת קטנה, בחלקה מוקפת בחלקו של יהודה הגבור. אין זה חסר משמעות, שהישועה המתבשרת כאן דוקא יוצאת מהבית הצנוע והטהור של משפחה מאחד השבטים הקטנים ביותר...עכ"ל סדר הפטרות.

טעם לשינויים בדברי המלאך

וַיֵּרָ֥א מַלְאַךְ־ה' אֶל־הָאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ הִנֵּה־נָ֤א אַתְּ־עֲקָרָה֙ וְלֹ֣א יָלַ֔דְתְּ וְהָרִ֖ית וְיָלַ֥דְתְּ בֵּֽן. וְעַתָּה֙ הִשָּׁ֣מְרִי נָ֔א וְאַל־תִּשְׁתִּ֖י יַ֣יִן וְשֵׁכָ֑ר וְאַל־תֹּאכְלִ֖י כָּל־טָמֵֽא. כִּי֩ הִנָּ֨ךְ הָרָ֜ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֗ן...לכאורה בתחילה אומר לה שהיא בזמן הדבור עמו עקרה, ואח"כ משמע שהיא כבר הרה. מבאר המגיד מדובנא בספרו להפטרות כוכב מיעקב (בשם ידידו הרב נפתלי משכיל לאיתן) ...המלאך התנהג עמה כדרך אנשים חכמים, אם יש בפיהם לבשר בשורה טובה וגדולה, לא ימהרו להגיד כל הבשורה פעם אחת ועד מהרה לא ירוץ דברם, פן תסתכן חלילה נפש השומע מבשורה פתאומית, רק יבשרו מעט מעט. כך אם היה המלאך מבשר אותה פתאום כי כבר הרה ותלד בן, אשר לא פיללה ולא עלה על לבה, אפשר כי יצאה נפשה מרוב שמחה, ע"כ התחכם להגיד לה מעט מעט, ומוקדם אמר לה הנה את כעת עקרה והרית לאחר זמן וילדת בן, ואחרי אשר הסב עמה בדברים, ע"ד [על דבר] שמירתה משתיית יין ושכר ומאכילת כל טומאה, הוסיף והגיד לה כי כעת הרה.

מדוע השופט שיושיע את ישראל יהיה נזיר?

בעיוני הפטרות לרב אברהם רבלין שליט"א מבאר ענין הנזירות וז"ל...איסור היין מציין פרישה מהבלי העוה"ז ותענוגותיו...גם האיסור ליטמא למת שהוא אבי אבות הטומאה, מובן, כי הנזיר הוא קדוש כמו שנאמר בפרשה (במדבר ו' ח') קדוש הוא לה', וטומאה היא היפך הקדושה (כתב כך עפ"י הכוזרי (מאמר ג' מ"ט)...[מכאן להבנת ענין גדול השיער של נזיר] מהו סוד פרע שיער הנזיר, ומה קדושה בשיער זה? נקדים ונאמר כי הגבורה במקורותינו לא נתפסה מאז ומעולם כ'גבורת הסוס'...אלא הגבורה המכוונת לריסון הכוחות, 'איזהו הגבור הכובש את יצרו' (אבות ד' א'). לא קום ועשה נאמר לגבור, אלא כבוש ואל תעשה. ולכן דוקא שמשון שנבחר להיות נושא דברה של הגבורה הפיזית היהודית, נדרש להיות קדוש מבטן כדי לרסן את הכח הפיזי בגבורה רוחנית, ולתת לו את הכוון הנכון...השיער הוא חלק מגוף  האדם...וכן פסק הרמב"ם (מקוואות פ"ב הט"ו)  שערו של אדם כגופו הוא חשוב. הקב"ה ברא שיער בראשנו ונתן בידינו את הכח והרשות לקצרו ולעצבו כרצוננו. נזיר שמגדל שיער ראשו, מוותר על הרשות להתערב במעשי ה', והוא משאיר את הבריאה, כבריאתה. ה' פועל ואני אין, זוהי ההנהגה האמורה לאזן את גבורת הגוף של שמשון, גבורת כבוש הכח בחוסר המעש...    

ביאור לבקשת שכרו של שמשון בנקמתו אמנם הפטרתנו עוסקת רק בהכנה ללידתו של שמשון, אך הסבר נאה ראיתי לענין צדקתו של שמשון ובקשת נקמתו מפלשתים, נלמדת בסוטה (י' ע"א) ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה... ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים - אמר רב, אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, זכור לי עשרים (ושתים) שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום. מבאר מנחת סוטה לרבי אברהם אבן מוסא [ביאור מקיף למסכת סוטה מלפני כשלש מאות שנה, יצא לראשונה מכת"י ע"י אהבת שלום ירושלים תשנ"ט] : שמשון ידע כי העוה"ז הבל, והעיקר העוה"ב, אור הגנוז עין לא ראתה, לכן רצה ליטול הקל הקל תחילה דהיינו שיטול בעוה"ז שכר מצוות הקלות, ובעוה"ב שכר החמורות, והנה אעפ"י שהמצוה שדן את ישראל ולא אמר להעביר את מקלו היא רבה וחמורה, מ"מ בערך הנתינה אשר נתן עיניו בשביל ישראל דהוה ליה כאילו נתן נפשו דסומא חשוב כמת [נדרים ס"ד ע"ב] חשיבא קטנה וקלה, ולכן היה שואל בזכות הדין אמת לאמיתו אשר דן את ישראל שיהיה חזק ואמיץ אך הפעם לעשות נקמה בגוים, ולכן אמר תחילה זכרני נא דהיינו מה שעבד שדן את ישראל כ"ב שנה ולא העבירם במקל, ובזכות זה אנקמה מאויבי בעוה"ז, אבל שכר שתי עיני יהיה שמור לעולם שכולו טוב, וכשלא נענה בחר מן הרע מעוטו, ואמר ואנקמה אחת משתי עיני דהיינו שכר אחת מעיני בעוה"ז בקום למשפט אלקים בנקמה זו בקנאו את קנאתי בתוכם, ושכר האחרת לעוה"ב.

מהלך עמוק בענין שמשון ראה בר' צדוק הכהן מלובלין ישראל קדושים (אות ה' ד"ה וע"כ נקרא דן) ופוקד עקרים ד' ד"ה והמברר.