"תורה ציווה לנו מורשה קהילת יעקב - אל תקרי מורשה אלא מאורסה" (גמרא ברכות נז, א)

יום הנישואין הגיע.

החתונה לא נחגגת ב‘גן הדסים‘ או ב‘ארמונות חן‘, אלא בכל בית מדרש בערים ובמושבים. בחג השבועות, חג מתן תורה, אנו נישאים לתורתנו הקדושה - תורת הנצח שלנו. (ראה עוד 'מקנה' בהקדמת מסכת קידושין שכפיית הר כגיגית כ'חופה' היא באה, ועיין עוד 'נתיבות שלום לפרשה). אבל "מאורסה" – מאי משמע? או במילים אחרות: מה העבודה הרוחנית שלנו בחג השבועות? למה אנחנו חותרים; מהו היעד?

כדי ללמוד מהי חתונה ומהם חיי נישואין צריכים לשאול כל מי שהגיע לפרק ’האיש מקדש‘ ונשא אישה. הוא בוודאי ילמד אתכם פרק או שניים בתחום הכל-כך מדובר הזה. כי המדריך הטוב ביותר הוא לא 'גברים ממאדים ונשים מנוגה'. המדריך הטוב ביותר הוא החיים בעצמם.

רובד ראשוני הוא העול. האחריות. כאן אין תירוצים. האדם נושא במלוא האחריות לאשר נעשה בתחומי ביתו. זהו בעצם ”עול תורה“. עול - משפט המפתח לעולם הנישואין.

·  

והנה, אחיי, רובד יותר עמוק שעלה בהגיוני לאחר מחשבה:

סבתא שלי, ’המפקחת‘ המיתולוגית מרת ציפורה פרידמן ע"ה הייתה תמיד אומרת:

חושב העולם הרדוד כי החתונה היא הפסגה. היא רגע השיא. הגענו לרגע הנכסף. רגעי הצלילים והאושר הגדול. נכון, יום הנישואין, יום גדול הוא לאדם. יום נשגב של "מוחלין על כל עוונותיו". אבל זהו רק המנוע. החתונה היא הרגע הראשון של הטיפוס במעלה ההר. כאן הכל מתחיל.

את האושר – לימדה 'סבתא ציפורה' - לא קונים באולם החתונות.

ועוד אמרה: "ויקח יצחק.. ויאהבה". העולם מחפש את הכימייה טרם החתונה. ואם לא הכל נוצץ – כוסס ציפורניים בחשש. ולא היא. קודם נישאים. לאחר החתונה, בל דאגה, הכימיה בא תבוא.

מציאות החיים מוכיחה שאין בן-זוג שבאמת מכיר את השני טרם הנישואין. פגישות מולידות את חוש הריח. לא הרבה יותר מכך. ורק התקשורת – מקשרת (שהרי התקשורת עצם מעצמה של אישה היא, כידוע).

עם הזמן ועמו ההשקעה בזוגיות – נוצר חיבור עמוק יותר. איתן יותר.

·  

זה קורה לכל זוג צעיר.

בחודשים הראשונים, ברגעי האופוריה, הכל נראה מלא עשן מטשטש. אבל אחרי מספר חודשים, כשבן-הזוג קולט שהוא נוחת על קרקע המציאות, הכל נראה אחרת. לפתע הוא עלול גם לקבל חרדה: עול גדול ורם הושת עליו. מנער צעיר שמנהל את חייו כאוות נפשו הוא נהפך לנער אחראי. מלך בביתו הקט. בית משלו, עול משלו. שהרי ללא ספק לא קלה היא המלאכה. המעבר הוא חד. תהומי.

אנחנו הרי לוקחים בן-אדם שבקושי היה עד לפני רגע אחראי על כיבוס בגדיו ומשיתים עליו אחריות משמעותית בהרבה – אחריות על אדם נוסף, כלומר דאגה מתמדת וכנה לצרכיו.

מה זה מלמד אותנו לבית הגמרא – ל"מאורסה" שלנו?

·  

האדם יושב ליד הגמרא ומבקש להתנועע בלהט אבל חושיו בל עימו. רדומים. הוא מבקש כימייה. איזה ניצוץ שידליק את נשמתו כמדורת רשב"י. כמה שהוא רוצה. ולא תמיד זה קורה. לעיתים אלו ימי חורף המעיבים, ולעיתים אלו מצבי-רוח שונים הבאים עליו על יצור-חלד.

אבל היא הנותנת. זוהי דרכה של תורה. הכימייה באה רק עם ההיכרות המעמיקה. השקעה בהתקשרות – היא יוצרת הקשר. זה הרי מכיר כל מי שפעם ישב ב'סדר א' של יום ראשון או בשיעור ’הדף היומי' אחרי יום מתיש: בתחילה אולי ענן מעיב, אבל אחרי חצי שעה של לימוד רציף, אתה מרגיש טובל מלא גופך במעיין המיטהר. כמו היית ממוגנט לגמרא ומוצא בה עולם משלך שאין בו מלבדו מאומה. כאילו העולם כעת נח מזעפו. אתה והגמרא בייחוד מוחלט.

הלא מי איננו מכיר את סיסמת-חייו של איש התורה שנזכרה במדור זה לא אחת: "משכני – אחריך נרוצה". רק אחרי רגעים של "משכני", אפרוריות וחוסר חשק - מגיעה ההתלהבות הגדולה והבעירה היוקדת נוסח: "נרוצה". מעניין מה שאמרו על הכתוב: ”ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם. וישלך.. וימתקו המים“. המים מתוקים אפוא, רק אחרי ש"וישלך". זריקת השיקולים לאשפה ושחייה במימי התורה הגועשים.

”ומשה ניגש אל הערפל.. כי שם האלוקים“.

מזל-טוב!