"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד" (יד,ב).

למה ניתנה תורה במדבר? מה המדבר הזה, אין לו סוף כך דברי תורה, אין להם סוף שנאמר: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים" (איוב יא, פסיקתא דרב כהנא, יב)

נעשה ונשמע

קשר מיוחד, רב פנים וסמוי מן העין מחבר את התורה עם המדבר.

למה ניתנה תורה בסיני? "למען ילמד אדם להכניע את עצמו ולהיות שפל בעיניו, כדרך שעשה השם יתברך ברוך הוא, שמאס בהרים הגבוהים, ובחר בהר סיני, הנמוך מכולם" (נועם אלימלך)

מספר המדרש כי כשבא הקב"ה ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומתדיינים אלו עם אלו. זה אומר עלי בתורה, ניתנת, וזה אומר עלי התורה ניתנת ומי שנבחר זה דווקא הר סיני,  הנמוך בהרים, ומי שקיבל את התורה הוא דווקא משה רבינו. עניו מכל אדם.

אדם מקטין את עצמו בעולם הזה, יהיה גדול בעולם הבא כאומרם: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה".

מה יפים הם חיים של ענווה וצניעות. כמה חן וקסם יהודי נסוכים עליהם. "אין לך יפה מן הצניעות". אומרים חז"ל.

חן של אמת יש לו במדבר. הוא נעדר צבע, והנוף שבו טיבעי ובלתי מתקשט. הוא לא מזייף, הוא לא מנסה להראות שהוא יותר ממה שהוא באמת. התורה אף היא תורת אמת. "תורת אמת נתן לנו".

מי שהוא יהודי אמיתי, אם הוא רואה אמת, הוא מייד חוטף אותה. כי אנחנו רוצים לחיות חיים של אמת. "שלח אורך ואמיתך המה ינחמוני". האור של האמת, שהוא ינחה אותנו. בשביל זה צריך להשליך מנגד את כל הדברים שמפריעים לנו ומבלבלים אותנו, את הישות, את האגו, את הכבוד, כל הדברים החיצוניים האלה שהופכים אותנו להיות כעסנים, לא מרוצים, מקפידים, מקופחים. כשזוכים לנטרל את כל הדברים האלה ולזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה, זוכים לחיות חיים של אמת.

לכל אדם ואדם יש את הדרך שלו שעל ידה הוא זוכה לשלימות נפשו והיא מיוחדת לו. אדם לא יכול להגיע לשלימות הנפש ולמנוחתה, אלא אם הוא הולך עם האמת שלו ולא עם אמת של אחרים. אדם צריך לבדוק את עצמו  כל הזמן, האם אני במסלול שלי או חלילה של אחרים. אדם שכל הזמן מסתכל לצדדים לראות מה אחרים עושים, אדם שמנסה למצוא חן בעיני כולם, הוא מוותר בעצם על עצמו, הוא אדם מאד אומלל. מאברהם אבינו ירשנו את אומץ הלב להיות במיעוט. הוא מתנהג כאילו הוא אחד בעולם. לא מסתכל לצדדים. לא מתחשב באופנה של זמנו.

אנחנו לא מסתפקים באמת. אנחנו רוצים את האמת לאמיתה. כי אמת זה מושג מופשט. אנחנו רוצים את האמת ששייכת אלינו, ברגע הזה ובכל רגע ובכל שעה. רוצים לדעת כל רגע מה ה' רוצה מאתנו, בהקשר למשימה שלנו כלפי עצמנו וכלפי אלה שסובבים אותנו. "הדרכיני באמיתך ולמדני... אותך קויתי כל היום". מבקש דוד המלך. כל היום, שבכל רגע ובכל שעה אני אדע מה אתה רוצה ממני, מה הדרך שלי להתקרב אליך אבא, שזה בעצם השליחות שלי בעולם.

המדבר שותק. מרכין בראש. וכך גם התורה הקדושה, מלמדת אותנו את מידת ההכנעה.

הכנעה זה אחד הסודות הגדולים של החיים. לוותר, להבליג, להעביר על המדות. אי אפשר לתאר איזה מדרגה גבוהה זאת. כל מה שקורה לך בחיים, תוריד את הראש. מי שזוכה, יש לו גן עדן כבר בעולם הזה.

תזכור שהכל זה ה', והכל לטובה.

תתחיל את היום עם אמונה. כל מה שקורה לך, ככה ה' רצה. ברגע שאדם מאשים את עצמו, מאשים מישהו אחר, חושב שעשו לו עין הרע, לא משנה מה הוא חושב, אם הוא לא אומר שזה השם, הוא לא מתחיל עם אמונה.

כל פעם שאדם נופל ברוחו מאיזה שיבוש שקרה לו בתוכניות שלו, בכל פעם שהוא כועס, זה כאילו שהוא כועס על  ה'. כאילו שהוא אומר לה' :: אתה לא מנהל בסדר את העולם.

התורה הקדושה מספרת בתחילת הפרשה על מנין בני ישראל וחלוקתם לשבטים ולקבוצות כשלכל קבוצה יש את הדגל שלה. "איש על מחנהו ואיש על דגלו". מה זה הדגל הזה שהתורה כל כך מאריכה לעסוק בו? דגל זה הכנעה! הכנעה למלך! למלכו של עולם! אני תחת דגל, אני כפוף למלך, אני לא עושה כל מה שמתחשק לי.

כשאדם לומד להרכין ראש ולהכניע את עצמו, הוא מתייחס אחרת אל הסובבים אותו. קל מאד להנמיך קומתו של אדם ולפגוע בכבודו. לפעמים מספיק הערה עוקצנית אחת שבה אתה אולי מפגין חריפות ושנינות אך תראה מה אתה עושה לשני. לפעמים מספיק שאתה מזכיר איזה טעות שלו מן העבר וזה מספיק כדי לתת לו הרגשה שהוא כשלון. הקב"ה רוצה את  ההיפך. הוא רוצה שתהיה טוב לב, רך בדיבור, שתיראה את היופי של השני ותגיד לו מילים שיתנו לו כוח, לא שיחלישו אותו.

המדבר, מקום הפקר הוא וזה בא לרמוז שבלי התורה, שניתנה במדבר, אנחנו מפקירים את עצמנו, חיים חיי הפקר. "כי אין הפקר גדול מזה שאין חושבים על אחריתו ותכליתו ומה יהיה ממנו בעולם הבא והולך אחר תאוות לבו ומפקיר עצמו מחיים נצחיים. כי זה שאינו הולך בדרכי ה' זהו מופקר באמת כי אין הפקרות גדול מזה שמפקיר טוב אמיתי ונצחי בשביל שעה קלה של תענוגי עולם הזה שהוא כצל עובר וכל תענוגיו מעורבים במרירות בכעס  ומכאובות כי העולם הזה מלא פגעים וצרות ודאגות ומרירות גדול בכל עת ובכל שעה ואין רגע בלי פגע ובודאי אין טוב לאדם כי אם לרדוף תמיד אחר התכלית האמיתי תכלית הנצחי שהוא לעבוד את ה' לסור מרע ולעשות טוב (ליקו"ה הפקר ונכסי הגר ג,א) .

כי מי שרוצה להידבק בה' הוא במלחמה. מלחמה בתאות, מלחמה ביישות, באגו הזה שלא רואה כלום, רק את עצמו. וכדי לנצח את המלחמה הזו צריך להרים את הראש אין ספור פעמים ולבקש. כי החפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה הם הכוח המרפא את הנפש, שמשלים את החסרון, שמקרב את האדם לבוראו. מה שאני באמת רוצה זה להישאר צנוע, ובהסתר, בשקט, באיזו שהיא פינה נסתרת, ומהפינה הזאת להמשיך להתגעגע ולהתגעגע, לכסוף ולהשתוקק אל ה'.

לא לחינם מאריכה התורה בספור תלאותיהם של עם ישראל במדבר, דרך ארוכה רצופה נפילות וכשלונות. הכל כדי ללמד אותנו שגם אם הדרך נראית חסרת מוצא, כי תמיד נראה לנו שאנחנו חוזרים לאותו מקום, היא יכול להוביל אותנו למחוזות נפלאים אם רק לא מתייאשים באמצע הדרך, אם לא משלימים עם המצב השפל, אם ממשיכים לרצות ולייחל ולבקש.

איך זה שמכל העמים דוקא אנחנו זכינו לקבל את התורה? כי כל העמים חקרו ובדקו ומצאו שבתוך התורה יש מצוות שלא כל כך מתאימות להם. עם ישראל אמר מיד: נעשה ונשמע. מוכנים לקיים את הכל עוד לפני ששמענו מה כתוב בה. זה עם ישראל. מסירות נפש עד הסוף. אנחנו לא יודעים כלום, לא שמענו מה אתה רוצה מאיתנו בכלל, אבל זה מה שאנחנו רוצים לתת לך ה', נעשה ונשמע. לתת לך את הלב, לתת לך את הרצון שלנו, להבטיח לך שאנחנו איתך. זה הסמל של עם ישראל, זה הקיום של עם ישראל.

בחג השבועות יכול לזכות כל יהודי לקבל את התורה מחדש. מה זה לקבל מחדש? הרי קבלנו את התורה כבר הרבה פעמים?! לקבל מחדש זה לקבל חשק חדש ללימוד התורה. זה לזכות שהתורה תאיר לנו את האור שלה. שנזכה לקבל את החלק המיוחד שיש לנו בתורה וללמד אותו לאחרים.

צריך להגיע לחג בגעגועים גדולים ועצומים שבאמת נזכה לקבל את התורה הקדושה. לזכור שה' יש לו חיבה מיוחדת לעם ישראל ולכל יהודי ויהודי. לכן מדברת התורה הקדושה בפרשת השבוע על המניין של בני ישראל. במניין- כולם שווים. מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים.

וכמו שה' אוהב אותנו, אנחנו אוהבים את ה'. התענוג הכי גדול זה כשאוהבים את ה'. כשמרגישים בלב את האהבה הזו. אהבת ה' זה הרגש הכי חזק שיכול יהודי להרגיש שמכוחו הוא יכול לוותר גם על חייו. אם אדם מרגיש את האהבה הזו, הוא זוכה להנחיל את זה לילדים שלו ואולי גם לנכדים שלו.

השמחה הכי גדולה שלנו, שאנחנו יהודים. שאנחנו מחוברים בטבור לברית הנצחית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר סיני. מי יתאר ומי ישער את גודל האהבה שיש לכל נשמה ונשמה מישראל להקב"ה, כמובן גם ההיפך.

[מורנו הרב: "כל אחד צריך לדעת שיש בו אש. כמו שאומר הזוהר שיהודי תמיד מתנועע! גוי יכול לעמוד ישר, זקוף,  כל היום! אבל יהודי זה משהו אחר לגמרי! יהודי לא יכול להיות בשקט! הוא כל היום בוער! יהודי הוא כולו אש להבה לה' יתברך! צריך שהוא כולו יבער לה', שלא תהיה לו בעירה אחרת! שלא תהיה לו שום בעירה לתאוות, לעבירות ח"ו, הוא צריך לבעור לה' כל היום וכל הלילה, עד שהוא לא יוכל לישון, עד שהוא לא יוכל לאכול מרוב שהוא יבער לה'.

צריך להתלהב בתפילה, להתנענע בתפילה, אז גם הילד מתלהב ומתנענע בתפילה. צריך לקחת את כל האש של הסטרא אחרא ולהפוך אותה לאש קודש! לאש של תפילה! לאש של תורה! לאש של אהבת ישראל! ] עד כאן מורנו הרב.

אהבה זה עיקר הקשר בין עם ישראל להקב"ה. המילה אהבה מופיעה כל כך הרבה פעמים ביחוד הכי גדול שזה 'שמע ישראל'. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. מי התחיל את כל העם היהודי? אברהם אבינו, עמוד האהבה. איך הוא התחיל את עם ישראל? הוא קיבל אהבה למשהו עליון ונשגב ונפלא, והאהבה הזו בערה בו והוא היה מוכן בגלל האהבה הזו להיכנס לתוך כבשן האש. כלומר, אהבה זה להיות מוכן גם למות.

אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו. זה התחיל ממך. אתה בחרת בנו מכל העמים. אתה אהבת אותנו. כל היהדות זה אהבה. אהבה זה הכח הכי גדול שיכול להיות בעולם. אהבה זה כוח שנגדו שום דבר לא יכול לעמוד. יש לך מצווה לאהוב את ה' בכל הלב, בכל הנפש. אהבת ה' זה מעל הכל. זה היעוד. זה התכלית. זה לא מדרגות של עובדי ה', זה משפט שאומר כל ילד, כל בת, כל אחד.

מתן תורה זה לא רק תרי"ג מצוות. זה לא רק ספר חוקים שבא ללמד אותנו איך לחיות. כל  החוקים והמצוות זה נוסף, אך עיקר כל מה שה' הוציא את עם ישראל ממצרים זה לכרות איתם ברית. כי עם ישראל זה אשת נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר.

אתם בבת עיני. בני בכורי ישראל. כשמחנכים את הילדים ומדגישים להם את האהבה היתרה שהקב"ה אוהב את עם ישראל, את ההרגשה של "בנים אתם לה' אלוקיכם", כשהילד מרגיש שהוא בן של הקב"ה והקב"ה אוהב אותו כאהבת אב לבנו, יותר קל לו להתחבר לתורה, לתפילה, לקיום המצוות. גם לנו יותר קל.

גם למשפחת יוגב בספור הבא:

הגמד של חנה יוגב

שלושה חודשים טרופים ורוויי סיוטים, עברו על חנה יוגב אם צעירה לשני תינוקות קטנים, עמוסה בחובות וחסרת אונים. המכה הזו נחתה עליה ועל בעלה הצעיר ארנון, כרעם ביום בהיר. הכל יכול היה להיות כל כך יפה ומאושר, עם  המון שמחת חיים, אבל האסון שארנון יוגב הנחית ברשלנותו על משפחת הרב רחמים שימשונוב, ואחר כך העונש הקשה שקיבל הוא בעצמו, הפכו את חייה של חנה למסע מייסר של התמודדות כלכלית מפרכת, עם המון בדידות מעיקה ודמעות לחות ובלתי פוסקות באישון לילה.

ארגנון יוגב נהג המונית, היה עבריין תנועה מועד. הוא סבל מאי שקט ורגלו קלה על הגאז. תמיד היה נדמה לו שאם ימהר וייחפז ירוויח יותר, ויצליח להקדים את חבריו הנהגים ללקוח הבא. ואני אמרתי בחופזי כל הברכה כוזבת.

ייאמר מיד, חנה הצעירה שבאה מבית טוב ושומר שבת, לא חיבבה בלשון המעטה את החיפזון של בעלה על הכביש, והתריעה בו פעם אחר פעם. "אני מתחננת לפניך תשים מעצור למהירות, לאן את הממהר, הנהיגה הפרועה הזו עלולה לגרום אסון וכבר היו כמה וכמה גיבורים שכמותך...ואני לא רוצה להרחיב... אז אנא". אך האוזניים של ארנון היו אטומות משמוע,

השעה היתה שתיים וחצי בצהריים, כאשר ראובן שימשונוב תלמיד כיתה ה' סיים את לימודו בתלמוד תורה "שושנים לדוד". הוא ארז את ספריו בתיקו, סגר את הרוכסן ופנה לעבר שער היציאה, תוך כדי זימזום שיר קודש שלמד זה עתה מפיו של הרב צביקי שולמן מנצח מקהלת הילדים של הת"ת. ראובן, הבן יקיר והבכור של הרב שימשונוב, היה ילד מקסים במידותיו ובעל קול ערב במיוחד, שנהג ללמוד דף גמרא עם אביו מדי ערב. הרב שימשונוב הועידו לגדולות עקב חריפותו ויכולת הניתוח המרשימה שלו. חשבונות שמים מי ידע? ראובן הקטן ירד אל הכביש כדי לחצותו מבלי לעלות בדעתו שאדון ארנון יוגב נהג המונית הפרוע שועט בכביש העירוני במהירות 120 קמ"ש ולא ברור לאן. התאונה היתה בלתי נמנעת. גופו של הילד הועף כמה עשרות מטרים. הפאניקה שליפפה את יוגב דחפה אותו להימלט מו המקום צפונה, צפונה, אולי שם יתבשר בשורות יותר טובות... שעה אחר כך הוא האזין לחדשות ברדיו ושמע כי "תלמיד כבן 11 נהרג בתאונת "פגע וברח" ליד בית ספרו, והמשטרה מחפשת את עקבותיו של הנהג הנמלט, כפי הנראה נהג מונית".

ארנון יוגב עצר את מוניתו בצידי הדרך, פתח את הדלת ושעט אל השדה כולו מבוהל, נסער, בוכה, מכה את ראשו בידיו וצורח "מה עשיתי? מה עשיתי? אוי רבונו של עולם! חרב עלי עולמי... הצילו!!!"

ההתעשתות הזו היתה לדאבון הלב מאוחרת מדי, מאוחרת מאד. 24 שעות אחר כך הוא כבר הסגיר את עצמו לידי המשטרה, נחקר , נשלח למעצר בית, וחודש מאוחר יותר ניצב לפני השופט, שם קרא התובע במשך שעה ארוכה עלילות מעלילות שונות של הנהג יוגב, ששורטט והוצג כעבריין כבישים מועד. בסופו של יום התברר כי הלה פשוט רוצח, אומנם בשוגג, אבל רוצח.

השופט יקותיאל גרומן  היה נחרץ ותקיף. "הנ"ל הוזהר עשרות פעמים, קיבל הרבה דו"חות, עשה כמה תאונות קטנות, נתפש על מהירות גבוהה... מעבר לשלילת רשיונו ל 10 שנים, אני גוזר עליו שנתיים מאסר בפועל".

חנה יוגב התמוטטה למראה בעלה המובל אבל וחפוי ראש לריצוי מעצרו. אחיותיה אוששו אותה וסייעו לה בצעדיה הראשונים עם הבדידות, וההלם הנורא.

עד כאן הפרטים הטכניים, אך כאן המקום לאזכר שהאב השכול הרב רחמים שימשונוב היה מסדר הקידושין של בני הזוג יוגב, ויתירה על כך הוא אף התכבד להיות הסנדק של שמואל, בנם הבכור של היוגבים. חנה הסתגרה בביתה חוששת להלך ברחוב עקב הביזיון והבושה מהאסון שנגרם למשפחה היקרה והחשובה שהיא כה אוהבת ומכבדת. רגליה לא נשאו אותה לנחמם בימי אבלם, היא אף לא העיזה להתקשר, או לשלוח מכתב. היא חשה מבוכה איומה וחרדה מפני תגובות המשפחה האומללה, שפרי הביכורים שלה נקטף באשמת בעלה התזזיתי. אוי, כמה נורא.

אחרי שלושה חודשים הצ'קים החלו לחזור. נושים דפקו בדלת. המשכנתא אף היא לא כובדה. בעל המכולת ויקטור שאולי בפנים נפולות, הודיע לחנה שהוא לא נותן מצרכי מזון, עד שיכוסה כל החוב. "תביני אותי" השפילי את עיניו. חברת החשמל איימה בניתוק חשמל , פעם, פעמיים, ובפעם השלישית נותק זרם החשמל. חנה הדליקה נרות כדי להאיר הבית. אחר כך נותק גם קו טלפון. חברת יבוא המכוניות עיקלה את המונית של בעלה. המכות רדפו זו את זו, עד לאותו בוקר שחנה הפכה את כל הבית כדי למצוא כמה שקלים לקנות חלב ולחם. היא לא מצאה, ונפלה על הספה פוכרת ידיה וזועקת בשקט, מעלבון ועצבון עמוקים יותר ממצולות כל האוקינוסים ביחד. "למה זה מגיע לי, אבא שבשמים? רחם עלי!!!". דפיקה בדלת.

בפתח שליח ובידו ארגז עמוס לעייפה במוצרי מזון יבשים ושקית ניילון גדושה בחלב ולחם ומטרנה. מאחוריו השתרך שליח נוסף ובידו שקיות טיטולים ומעטפה. "זה שלחו לך" אמר ונעלם, עוד לפני שהספיקה לשאול מי שלחם...

3,000 שח. סכום עתק. חנה שילמה את חוב החשמל, והפקידה מקדמה בידיו של שאולי בעל המכולת. "גברת יוגב את לא חייבת לי פרוטה.  אמש הגיע לכאן יהודי שאני לא מכיר ושילם את כל חובך בכרטיס אשראי. "חנה היתה המומה. עם יתרת הכסף, שילמה את החוב ל"בזק".

יומיים אחר כך טלפון מפקידת הבנק ציפי מורן "חנה יוגב שלום, לפני דקה עזב את הבנק יהודי שאינני מכירה וכיסה את כל המינוס בחשבונך כולל ההחזר של שתי המשכנתאות... אני מקווה ששימחתי אותך". "בהחלט" השיבה חנה במבוכה. ארנון בבית הסוהר. פעמיים בשבוע ביקורים. הקטנטנים מתגעגעים ומשוועים לאבא... ארנון שואל "איך את מסתדרת חנה?".

"אתה לא תאמין, יש איזה גמד קטן או גדול אינני יודעת, הוא פשוט דואג כל הזמן של אחסר דבר. נותן לי חשבון פתוח במכולת, משלם חשבונות חשמל, משלם "בזק", שולח זרי פרחים בשבת, שקיות של ממתקים לילדים, כיסה את המינוס בבנק כולל המשכנתאות שחזרו. זה ממש גמד מדהים... אינני יודעת".

ארנון פער פיו בתדהמה. "האם ביקרת את משפחת שימשונוב מאז התאונה?" שאל אסיר מס 6060714. "אני מתביישת, אני לא מסוגלת להסתכל להם בפנים...".

"גם אני הרוס מבושה. איזה אסון נורא גרמנו להם..." לחש ארנון "אני מבטיח לך, והבטחתי גם לבורא עולם שאני יורד מההגה ובעזרת ה', כמו שרצית תמיד, נכניס לביתנו את השבת והקידוש... חכי לי, תוך פחות משנה אשתחרר... אבל אין לי מושג מאיפה אמצא את הכוח ללכת ברחוב ולהיפגש במקרה עם הרב או הרבנית שימשונוב...".

מיד עם שחרורו של הארנון מהכלא, ניסו היוגבים להתחקות אחרי הגמד שדאג במסירות לכל מחסורה של הרעייה האומללה. אך לשווא, אפילו שביבים של רמז או אות לא הגיע על לאוזניהם. אגב, ביום השיחרור מהכלא מצא ארנון בתיבת הדואר מעטפה ובה תלוש קנייה  של בגדים ע"ס 800 ₪ ובו פתק קטן "אנו מברכים אותך על צאתך מן הכלא, ומייחלים שתפתח דף חדש ומוצלח בחיים. קנה לך בגדים חדשים לקראת הכניסה לחיים החדשים. מזל וברכה".

רק אחרי חודשיים מאז השחרור, אזרו ארנון וחנה יוגב את האומץ לבוא ולהתנצל בפני משפחת שימשונוב. הזג שימשונוב קיבל במאור פנים את היוגבים, הגישו קפה ועוגות, והקפידו לשוחח על כל נושא שבעולם, רק לא לאזכר את האסון.

"אני נורא מתנצל, ומבקש את סליחתכם, זה מעשה פשע ממש איך שנהגתי, אינני יודע איך לנחם, אינני יודע איך לתקן את העוול, אנא מחלו לי".

"מחלנו ארנון, מחלנו,  הכל רצון ה', בראש השנה וביום כיפור אומרים מי ימות ומי יחיה, מי בחרב מי בחנק... גזירת המוות לא בידינו, רק צריך להשתדל לא להיכנס לתחום המסוכן שמגלגלים חובה על ידי חייב...

אנחנו סולחים מכל הלב" אמרו הרב והרבנית.

15 שנים חלפו מאז אותו ארוע טראגי. לארנון וחנה יוגב נולדו עוד חמישה ילדים, ביתם הפך מזמן לבית חרדי לכל דבר. האושר והשמחה שררו במעונם, ורק חידה קטנה עדיין ליוותה אותם... מי הוא אותו שדאג למלא את חסרונה של חנה בימים הקשים ההם.

בוקר אחד נכנסה חנה יוגב למשרד הפנים כדי לדווח על אובדן תעודת זהות, ולבקש חדשה. הפקיד שאל: "אתם משפחת יוגב?". כן השיבה. "אתם גרתם בעבר ברחוב הדף היומי בשכונת "ערבי נחל?". אכן כן, אישרה חנה.

"אם כן, לפני כ 15 שנים כשהייתי צעיר יחסית, נבחרתי להיות השליח לעשות עמכם כמה מצוות, אתם בוודאי יודעים מי היה המשלח... הרב שימשונוב כמובן". הפקיד השיח לפי תומו , מתוך הנחה שמשפחת יוגב בוודאי כבר שמעה על מיטיבם הדגול... "הרב שימשונוב???" השתאתה חנה. "כן,כן" השיב הפקיד "אנשים נפלאים".

בשעת לילה ולאחר תאום טלפוני, הגיעו ארנון וחנה עם זר פרחים לביתם של השימשונובים כדי להבין את פשר ההטבה המופלאה באותם ימים קשים.

הרבנית שימשנוב: "כן, היינו שבורים ומרוסקים ממותו של ראובן ז"ל. אנחנו בני אדם ולא מלאכים. נודה על האמת, זעמנו וזעפנו עליך ארנון על נהיגתך הפושעת והרשלנית וליבנו ממש בער בקירבנו. במידה מסויימת חשבנו שהכלא הוא מעין נקמה, למרות שליהודי אסור לנקום ולנטור. הרגשנו שקשה לנו לסלוח לך, אבל אחרי שלושה חודשים מישהו דאג ללחוש לאוזננו כי חנה סובלת ממש... ואז בעלי אמר לי, עדנה, זה הזמן להתעלות על עצמינו. אנחנו נטהר את ליבנו, ונעשה עם הזוג האומלל הזה חסד זך ועליון. נדאג לכל מחסורם, גם אם המאמץ הזה יכביד על חיינו. בעלי שכר שליח צעיר וביקשו לשמור בסוד את שם משלחו. אך משמים, אחרי 15 שנים, ההבטחה נמוגה מזכרונו... שתדעו, הרגשנו באותם ימים קשים, כמי שנישאים על כנפי ההטבה של הקב"ה בכבודו ובעצמו. החסד הזה ממש הבריא אותנו, הרגשנו תחושת אחווה כלפיכם ורצון עז שתזכו להתחזק ביראת שמים, וזו תהיה הכפרה האמיתית הראוייה לעילוי נשמה עילאי לנשמתו של ראובן בננו ז"ל. ובאמת עקבנו באושר רב אחרי התעלותכם הרוחנית ומבלי שנקפנו אצבע, ולא עסקנו בשיכנוע, אתם ינקתם מן החסד המיוחד הזה, וזכיתם לחסות בצל כנפי השכינה. במידה רבה אומר בעלי שההטבה שלכם כלפינו מבחינה רוחנית, היא עצומה וענקית לאין ערוך מן ההטבות הקטנות הגשמיות, ששלחנו לכם באותם ימים".

כשיצאו הזוג יוגב אל צינת הלילה אמר ארנון לרעייתו ההמומה "את כינית את המיטיב עמך, גמד, ואם זה גמד, אינני יודע ענק מהו...".

תפילה

רבונו של עולם

אני מבקש עיניים טובות. שלא רואות שום פגם ושום חסרון בשום אדם.

זה כזה תענוג כשזוכים לראות רק טוב, כשמלמדים כף זכות, כשמוותרים, כשסולחים, כשמבליגים, כשמורידים את הראש, כשמעבירים על המדות.

זה כל כך מחבר אותי אליך. אני אומר מילה טובה לשני, אני עושה איזה חסד קטן עם בן אדם, אני מנסה לעזור במשהו ומיד מרגיש אותך בלב.

ואחד מחזק את השני. ככל שאוהבים את החבר ומאירים לו פנים, כך אוהבים אותך יותר אבא, וככל שאוהבים  אותך יותר, כך אוהבים את כולם, ורואים רק את המעלות שלהם, ולא כועסים על שום דבר שעושים לנו כי כל כך טוב לנו כשאנחנו מחוברים אליך.

רבונו של עולם, זכה אותי לחיות חיים של נתינה וחסד ואהבת הבריות וכך להרגיש אותך בלב כל  רגע ורגע, כי אין חיים יותר טובים ויותר מתוקים מחיים שכאלה.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי