סימן ליהדות

נאמר בתחילת פרשתנו, בענין מנין עם ישראל, "למשפחותם לבית אבותם" (א, ב)

ידוע ע"פ הגמרא במסכת מגילה (לא.) עזרא תיקן להן לישראל שיהיו קוראים את פרשת התוכחה שבפרשת בחקתי קודם חג השבועות, ופרשת כי תבוא לפני ראש השנה, תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.

הסיבה לקריאת פרשת התוכחה לפני חג השבועות, נעוצה במדרש: בזמן שקיבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בישראל, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה ואמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר בתהלים "הבו לה' משפחות עמים" כשם שבני ישראל מביאים "ויתילדו על משפחתם", ובהמשך כתב המדרש, ולכן מנה הקב"ה את ישראל בספר מיד לאחר המצוות, שנאמר בסוף ספר ויקרא 'אלה המצוות וגו', לומר לך, שלא זכו ישראל ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהם, ע"כ המדרש.

והנה לאור דברי המדרש הנ"ל, יש לבאר כי ההפסקה שבין קללות של "בחקתי" לחג השבועות, יש גם טעם לקרוא את פרשת במדבר קודם לעצרת בכדי לסתום את פיהן של אומות העולם בהזכרת ייחוסנו לאבותינו, שהיא היא זכותנו לקבל את התורה, ועל כן אנו מקדימים אנו גם את פרשת במדבר לחג השבועות.

על כך נביא מעשה שיראה את כוח ייחוסו המיוחד של ישראל בכל זמן ובכל עת.

בעיצומה של מלחמת העולם השניה, שעה שעלו על המוקד יהודים רבים שהגיעו למחנות להשמדה המונית, ה' ירחם. הנאצים ימ"ש ש"אהבו" את הסדר, הורו לחיילי המחנה לזרוק את חפציהם הדלים של היהודים מחוץ לגדר, שלא "ללכלך" את המחנה, ומסביב למחנה, היו נוכחים הפולנים שחיפשו ותרו אחרי "מציאות", ואף זכו למצוא "מציאות" שהניבו להם הכנסה.

יום אחד ראו שתי פולניות "משלוח חדש" של נשים שהגיעו למחנה. בין הנשים היתה אשה עם מעיל טוב גדול ומרווח שנראה היה חם מאד. שתי הפולניות החמדניות החליטו ל"זכות" במעיל זה באמצעות גניבת המעיל תוך הטחת מכות לאותה יהודיה, ואכן זממם הצליח, וחטפו מאותה יהודיה את המעיל, ובהגיעם לביתם גילו את המטמון שהיה חבוי שם, במעיל עצמו מצאו אוצרות אך דבר אחד בלט, היתה שרשרת מיוחדת, זו שמצאה חטפה לידה, והותירה את שאר החפצים לחברתה. אך המעיל נשאר כבד גם לאחר שרוקנו אותו. הן חיפשו ומצאו כיס נסתר. כשפתחו אותו גילו לתדהמתן תינוקת... זו שחטפה את השרשרת, אמרה לחברתה- אני אקח את התינוקת ואגדל אותה כְּבִּתִי מאחר ולא זכיתי לפרי בטן. וכך עשתה. גידלה אותה באהבה. התינוקת גדלה והפכה לרופאת ילדים.

לאחר מספר שנים מתה ה"אם" הפולניה. מספר ימים לאחר הגיעה אל הרופאה, חברתה הטובה של אמה והודיעה לה על כי היא אינה בתה של הפולניה הגויה, אלא היא בתה של יהודיה, וכך סיפרה לה: את היית תינוקת יהודיה בזמן המלחמה ומצאנו אותך במחנה הריכוז ותיארה את המעיל וכו'. הרופאה שהיתה בהלם, פקפקה משום מה מהסיפור, והקשתה האם יש לך הוכחה לכך? והאשה אמרה- כשמצאנו אותך היתה עליך שרשרת מזהב עם ריקועים משונים, יכול להיות שזה משהו שכתוב בשפה של היהודים. תחפשי בבית. ואכן כך עשתה הרופאה, ומצאה את השרשרת.

זמן מה אחר כך נסעה הרופאה לחופשה באירופה. בעודה משוטטת לה ראתה שני בחורים שנראו לה כרבנים. היא פנתה אליהם וסיפרה להם את הסיפור ואמרה שהיא רוצה לדעת אם אכן היא יהודיה ומה כתוב בשרשרת. הם אמרו לה שכתוב על השרשרת הקדשה: "לבתנו האהובה, דוד ורייזל בלומנשטיין". ובענין בירור יהדותך יש צורך שתפני לבית דין המקומי, לאחר בירור מעמיק וחקירת אותה חברה, נתברר כי אותה רופאה היא יהודיה ובת להודים יהודים, והרופאה לאחר שלמדה את עיקרי הדת והלכותיה, הוטבלה כדת, קיבלה על עצמה "חברות", ומני אז קיבלה על עצמה יהדות.

לאחר כמה חודשים שלחה הרופאה מכתב לכ"ק האדמו"ר מלובביץ זי"ע שבארה"ב וסיפרה את כל מה שעברה וכעת שקיבלה על עצמה עול תורה ומצוות, ומה עליה לעשות. הרבי זצ"ל השיבה לאחר מספר ימים, שעדיף שהיא תעסוק ברפואה ותציל יהודים בארץ ישראל מאשר תשב בנכר. ואכן היא שמעה לעצתו ועלתה לארץ והתגוררה בירושלים, והתקבלה לעבודה מסודרת בבית חולים, לאחר זמן מה, זכתה לבנות את ביתה ונישאה ליהודי שומר תורה ומצוות.

מספר שנים לאחר נישואיה, בעודה מטיילת עם בעלה ברחוב יפו שבירושלים, נשמע פיצוץ עז של אוטובוס בירושלים במרחק מה מהם. הרופאה שחשבה שזו תפקידה להציל, ביקשה ממנו שיסע הביתה, והיא תגיע יותר מאוחר, היא החלה לטפל בפצועים בשטח, לפתע הגיע אדם מבוגר שאמר שהוא מחפש את נכדתו שהיתה איתו בפיגוע. הוא היה כל כך נרגש ואיש לא הצליח להבין מי הילדה ומה שמה. הוא אמר שיש לה שרשרת עם השם על הצוואר. הרופאה התנדבה לעזור לו למצוא את הילדה. ופתאום ראתה ילדה כבת 7 שבוכה ומחפשת אדם, מיד התקרבה אליה וראתה עליה שרשרת שהיתה מוכרת לה... מיד התקרבה אליה וראתה שכתוב על השרשרת את הכיתוב: "לבתנו האהובה, דוד ורייזל בלומנשטיין". היא החווירה, לקחה את הילדה וחיפשה אחר הזקן, והזקן כל כך שמח שמצא את נכדתו בריאה ושלמה. הרופאה שאלה את הזקן מהיכן יש לו את השרשרת הזו. הוא ענה- מה זאת אומרת? אני עשיתי אותה. הרופאה שאלה האם יש עוד שרשראות כאלה בעולם, ואיפה מוכרים אותן? והאיש ענה- אין כאלה בכל העולם. היו לי שתי בנות ואני עשיתי להן את אותה שרשרת כי זה היה מקצועי, בת אחת זו האמא של הילדה הפצועה,שמשום מה ביקשה והתעקשה הנכדה לענוד היום את השרשרת, והשניה היתה אצל בתי השניה שנרצחה בשואה עם אמה... השרשרות נתחברו, והרופאה זכתה למצוא את אביה ובני משפחתה בסייעתא דשמיא.

(מתוך העלון אורי וישעי" הרב אלון ארביב)