ניצול הזמן
ניצול הזמן
נאמר בתחילת פרשתנו, פרשת בחקתי: "אם בחקתי תלכו" (כו, ג), ורש"י על אתר כתב: "עמל התורה הוא רצון הבורא שתהיו עמלים בתורה".
ידועה הגמרא במסכת ברכות (סג) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה.
כאשר האדם עמל בתורה הרי הוא מנצל את כל זמנו למטרה זו. אחד המפסידים הגדולים בחיי האדם הוא ביטול הזמן וכאשר האדם מבטל זמנו לריק ממילא גם עמלו בתורה נפגם וכדי לזכות לאהבת תורה, הרי צריך האדם להרגיש כי התורה שייכת לו, שהוא אינו יכול לחיות בלי לימוד תורה. ומאידך, מי שהתורה אינה משאת נפשו והוא אינו מתחבר אליה ממילא הוא אינו רואה שום ערך בלימוד התורה, וגם כאשר הזמן חולף והוא אינו לומד, ממילא הוא לא מרגיש שהוא איבד איזה שהוא דבר, כיוון שממילא התורה אינה קניינו.
מרן רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בן איש חיל" (ח"ד עמוד קסא) הביא על כך משל נפלא:
על שני עשירים התחרו ביניהם מי יותר עשיר.
ראובן היה אומר "אני עשיר ממך" ואילו שמעון אומר "עושרי גדול מעושרך".
שמעון הציע לראובן "הבה נערוך ניסיון ונראה מי עשיר יותר".
אמר לו ראובן "כיצד נוכיח זאת?"
ענה לו שמעון "נכין שקים מלאים מטבעות זהב, נעלה על ספינה המפליגה בים ונזרוק לים מטבע אחר מטבע, מי שיפסיק ראשון מפני שלבו יכאב על מעותיו, הרי זו הודאה שממונו מצומצם יותר!".
הסכים עמו ראובן והלך להביא מביתו את כספו. שמעון רמאי היה, והוא ידע בבירור בתוך תוכו שראובן עשיר ממנו בעשרות מונים, החליט להתל בהתערבות ומה עשה בשביל להוכיח את עושרו הוא פנה אל צורך נחושת והזמין אצלו מטבעות מזוייפות.
עלו שניהם אל הספינה והחלו להשליך מטבע אחר מטבע. שמעון הרמאי השליכן בשאננות מפתיעה, בשלוות נפש מלאה, ואילו ראובן, שהיה עשיר יותר, כאב לבו על כל מטבע שזרק משום שהיו אלה מטבעות זהב אמיתיות, ששוות הון עתק!
מובן, שלאחר זמן לא רב הכריז ראובן שהוא נכנע...
כך הוא הדבר אצל בני אדם המבטלים זמנם לריק, הם אינם חשים שהם איבדו דבר מה, שזמנם הלך להבל ולריק. בני תורה שתורתם אומנותם זמנם, הוא יקר ובו הם יכולים לרכוש חיי עולם הבא. כדאי שנדע לנצלו כדבעי, כי התורה היא זו שלעתיד לבוא תוכל להציל אך כל זאת בתנאי שידע האדם שתורה שווה חיים. ללא תורה אין ערך לחי האדם וגם חייו אינם חיים. אם כך תהיה תחושתנו ממילא כל רגע ורגע יהיה מנוצל כדבעי. אך מי שאינו מבין את ערכו של לימוד תורה ממילא לא יחוש באיבוד זמנו.
