הגמ' בסוף מסכת מגילה אומרת שעזרא הסופר תיקן להם לישראל שיהיו קוראים קללות שבתורת כהנים קודם מתן תורה. פרשה זו מכילה מ"ט קללות וכפי שרש"י מבאר לאורך כל הפרשה. שבע כפול שבע.

פסוק אחד של נחמה נכנס בתוך התוכחה: וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר (כו, מב). ואילו בהמשך : והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה (שם, מג). פסוק זה לכאורה הוא פסוק תוכחה ומדוע נכנס הפסוק של נחמה באמצע פסוקי התוכחה?

יש שפירשו שגם הפסוק והארץ תעזב הוא בבחינת נחמה שהגם שבני ישראל יהיו בגלות מכל מקום הארץ תשאר שממה ואף אחד מאומות העולם לא יצליח ליישב אותה  והיא תשאר שממה כל זמן שישראל בגלות, אולם פשטות הכתובים נוטה לומר שפסוק זה הוא תוכחה.

עוד יש להקשות מדוע סדר האבות הוזכר בצורה הפוכה: יעקב לפני יצחק וכו'.

ונקדים בס"ד את דברי התוספות (ד"ה ושמואל) ע"פ הגמ' בשבת (נה.) אע"פ שזכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה. בספרים הקדושים ביארו ששלשת עמודי העולם הם כנגד שלש אבות. עמוד החסד הוא אברהם, יצחק הוא עמוד העבודה ועמוד התורה הוא יעקב. זכות אבות שהזכירה הגמרא הם הזכויות בגין מעשיהם הטובים של האבות. ואף אם ח"ו הם תמו עדיין נותרה הברית שה' הבטיח להם דהיינו אף בלי מעשים טובים ה' לא יפר את בריתו שהבטיח לאבות.

א"כ יוצא לנו שזוהי כוונת הכתוב וזכרתי את בריתי יעקוב זוהי זכות התורה שהיא מגינה ומצילה, וכל עיקר יציאת מצרים היתה בשביל קבלת התורה, ולכן פתח הכתוב בזכות יעקב שהיא הקודמת שהרי זכות התורה היא המעולה שבזכויות. ואף אם ח"ו אין לנו זכות של תורה ה' יזכור את ברית יצחק שהיא העבודה וכיום שאין בית המקדש זוהי התפילה. ואם גם זה תם ונגמר, יזכור לנו ה' את זכות אברהם שהיא החסד, כי הרי יש אנשים שמקיימים מעשה חסד אף שאינם שומרים תורה ומצוות. ומסיים הכתוב שאם חלילה תמו כל שלשת זכויות הללו ואין כל זכות, ה' לא יזנח ח"ו את עם ישראל והארץ אזכור. ה' יזכור את הברית שהבטיח לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת.

וידוע ע"פ המדרש לקח טוב, שיעקב אבינו היה לו צער גידול בנים יותר מכל האבות, אך מלמד שלפום צערא אגרא, שהבנים יזכו לגאולה וידוע ע"פ המדרש שם שכל יעקב שבמקרא הוא חסר וי"ו חוץ מחמשה וכו', ללמדנו שהמכון שבהם הוא על הגאולה העתידה, כאמור בירמיה הנני שב שבות אהלי יעקוב (ל, יח), נזכה בזכות זאת לביאת משיח צדקנו וגואלנו.