י"ט אייר תשע"ח 

סמיכות הפרשה ביאור ג' מיני כבוד[1]

ביאור ל'דרישת סמוכים' לסיום הפרשה הקודמת שסיימה בענין המגדף, מוצאים אנו בדבריו של הרב אברהם סבע בעהמ"ח צרור המור ואלו דבריו: סמך שמיטת הארץ לענין של מעלה, להורות לנו כי כמו שאנו חייבים בכבוד ה' יתברך וכבוד הבריות[2], כן אנו חייבים בכבוד הארץ הקדושה היא ארץ ישראל, אשר תמיד ה' יתברך דורש אותה, ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה [עפ"י דברים י"א י"ב] לפי שהיא נקראת ארץ חפץ (מלאכי ג' י"ב). ולכן אנו כותבים ג' יודי"ן במקום שם ה', ובזה נרמוז שהכל דבר אחד: היו"ד הראשונה יו"ד השם. והיו"ד השנית, היא יו"ד ישראל. והיו"ד השלישית, היא יו"ד ארץ ישראל, שהיא יו"ד ירושלים [נראה שכונתו בשונה מהנוהג  בימינו להדפיס בסידורים ובחומשים את שם ה' בשני יודי"ן (יי) בדפוסים קדמונים היו מדפיסים בשלשה יודי"ן (ייי) וסימנך – שלשה שאכלו כאחד חייבים לברך, שלשה יודי"ן - שלשה יהודים... חייבים לברך]...וכן בכאן אחר שאמר שלום ה' יתברך וכבודו וכבוד ישראל, סמך מיד כבוד הארץ הקדושה, כי בשלומה יהיה לנו שלום, ולכן אמר (ויקרא בהר כ"ה ב') וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לה'. וזהו כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ הידועה ארץ הקדושה, אין ראוי שתהיה שוה לארצות אחרות, אלא שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ [ושֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ] וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ (שם שם ג'-ד') באופן שלא יעבד בה ולא יזרע אלא שבת לה', אחר שהיא כלולה בשם ה' כמו שפירשתי. ולכן אני רוצה שיתנו לה כבוד כמו שנותנין לשמי, בענין שהשנה השביעית תהיה שבת שבתון לארץ...

שבת בראשית ושבת הארץ

במאמר יפה ומיוחד שוזר הרב עוזי קלכהיים[3] זצ"ל בספרו אדרת אמונה יסודות עניינן של 'שתי השבתות' שבת הזמן ושבת המקום. ואלו מעט מדבריו: רעיון השבת בישראל מקיף את כל החיים מראשיתם ועד אחריתם, פרקי הזמן נעים סביב הספרה שבע. לראשונה מופיע מספר זה בששת ימי בראשית ועובר ביחידות שונות של הזמן: בימים – שבת, בשבועות – בספירת שבעה שבועות לעומר, בחודשים – החודש השביעי המשופע בחגים. בשנים – שמיטה, עד למעגל הגדול של המחזור העולמי - שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב [ראש השנה ל"א ע"א]. על כן אמרו רבותינו (ויקרא רבה כ"ט י"א) כל השביעין חביבין. ברם התורה מבליטה את השבתון בשני פרקים מיוחדים בשבת ובשמיטה. ענין השבתון מוזכר אמנם גם במועדים, אבל שבת לה' מוזכר רק בשני פרקים אלו. וכך הדגישו רבותינו (ספרא בהר א') כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה', כך נאמר בשביעית שבת לה'...בעקבות זהות זו אנו מוצאים בסדור המשנה ונסוחה הקבלות מאלפות. הפרק 'כלל גדול אמרו בשבת' הוא הפרק השביעי במסכת שבת, וכך היא הפתיחה לפרק השביעי במסכת שביעית – 'כלל גדול אמרו בשביעית' ...ננסה למצוא ערכי יסוד משותפים, בתחומי האמונה והמוסר... [בתחום האמונה] כל מצוה שבריר קטן מכל התורה. יש אמנם נצוץ מהאור הכללי, אבל תמיד נשארת המצוה בגדר חלקיק של משהו גדול. כל מצוה בשעתה ובמקומה מהווה ביטוי נאמן להשקפת עולמה של תורה הנובעת מרצון גבוה. היא התורמת להמחשת הרעיון האלקי בחיי המעשה, ועל כן ילאה שכלו של האדם להכיל את הנעלם מכל הגיון ולהעדיף מצוה על חברתה, כי נעו מעגלותיה, ולא יבחין המתחכם איזוהי מצוה 'קלה' ואיזוהי 'חמורה'.

ברם, חכמינו שהכירו טבעה של תורה נתנו לנו סימנים על כמה מצוות שהן חשובות ושקולות כנגד שאר המצוות, לא מבחינת שכרן הגנוז, אלא בנקודת המפתח שבהן[4]. על ציצית נאמר ש'שקולה כנגד התורה כולה' מדוע? מפני שמצוה זו מזרזת את האדם לעשות שאר המצוות...כלומר, ציצית מהווה נקודת מפתח בעולם המעשים...גם שבת שייכת לאותה סדרה של מצוות כלליות שמנו חכמינו שהן שקולות כנגד כל המצוות...גם שבת שייכת לאותה סדרה של מצוות כלליות שמנו חכמינו שהן שקולות כנגד כל המצוות. וישנה בחינה שהיא עולה בחשיבותה גם על כל המצוות הכוללות כי היא מבטאת את הקשר הנצחי שבין ישראל לה'...[הרמב"ן בפירושו לשמות כ' ח' מבאר את היסוד שבשבת] מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחידוש, ובהשגחה, ובנבואה...שלשת העיקרים מתגבשים במשנתו של רבי יוסף אלבו [ספר 'העיקרים'] בנסוח אחר, שמבחינה עקרונית זהה עם הרמב"ן. מציאות ה', תורה מן השמים, שכר ועונש...

בבואנו למצוא את האופי הכללי שיש במצות שמיטה למרות שלא הוזכרה שמיטה באותו נוסח ש'שקולה כנגד כל התורה' [אך נאמר בשמיטה דברי חז"ל (ספרא ריש בהר) הידועים המובאים ברש"י] מה ענין שמיטה אצל הר סיני...אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו...מסיני. היות והוקשה כל התורה לשמיטה, משמע שהיא מצוה יסודית וכוללת...[אמנם ענין אחד נראה מנוגד לחלוטין בין שבת ושמיטה, יסוד ההלכות המובאות בתורה] מכל ל"ט מלאכות שבת רמוזות לנו רק שתי מלאכות [איסור הבערת אש (שמות ויקהל ל"ה ג') והוצאה מרשות לרשות (שם בשלח ט"ז כ"ט)] גם את גדרי המלאכות אין למצוא באופן ישיר, רק ע"י ההיקש למלאכות המשכן, שאינן גלויות במקרא. בשמיטה המצב הפוך לחלוטין, איסורי המלאכות נאמרים בבהירות...הכללים והפרטים נאמרים בהרחבת לשון, דיני שמיטה גלויים וברורים לכל...שבת בראשית ושבת הארץ משלימות זו את זו. נקודת המוצא של שבת בראשית נעוצה בעולם הקדושה הנעלמת, שמשם מתפשטת ומתרחבת הקדושה אל עבר החיים המעשיים לתחום הברכה הגלויה אשר בשמיטה...עכ"ל האדרת אמונה.

 

ענין שמיטה להר סיני חבור אתערותא דלתתא ולעילא

בברכת אברהם לרב אברהם וינברג אדמו"ר מסלונים זיע"א (חותנו של ה'נתיבות שלום') מבאר בצורה נפלאה מיוחדת כהדרכה בעבודת ה', שאלת חז"ל המובאת ברש"י, מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ואלו דבריו הקדושים:

י"ל [יש לבאר] על דרך העבודה פירוש השאלה, מה ענין שמיטה אצל הר סיני, שהר סיני ענינו אתערותא דלעילא, כדכתיב (שמות י"ט כ') וירד ה' על הר סיני, שהקב"ה הוריד לישראל השפעת הקדושה מעילא לתתא, ואילו שמיטה רומזת על המשכת הקדושה באתערותא דלתתא, תחילה שש שנים תזרע שדך ואח"כ שמיטה ואח"כ יובל. וזו השאלה מה ענין שמיטה שהיא באתערותא דלתתא, אצל הר סיני שהיתה השפעה מלעילא?

והתשובה היא מה שמיטה מסיני – שאף הכח של שמיטה ניתן מסיני, כדכתיב ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם הר כגיגית. היינו שנתן להם הקב"ה את הכח להתחזק בעבודת ה', אף שזה בכפיה אצלם כמשא שיוכלו להתגבר ולהתחזק. אף כולן נאמרו מסיני, שכח זה ניתן בכל מצוה שיוכל להתחיל באתערותא דלתתא  בעול מלכות שמים, ובזה יזכה להמשיך השפעה מלעילא מן השמים בבחינת הר סיני. עכ"ל הברכת אברהם זיע"א.      

לא תונו - תוכחה נוקבת לאיסור קטרוג על ישראל

בספר מי השילוח לאדמו"ר הרב מרדכי יוסף מאיזביצא (רבו של ר' צדוק הכהן מלובלין) מבאר בדרך החסידות חידוש מהפכני במצות איסור אונאה, בהקדם עיקר דבריו מוסבים על הרחקת האדם מלימוד קטגוריה ח"ו על יהודי, בחושבו כי מקיים רצון בוראו, והסיבה 'במידה שמודד בה ימדדו לו' דהיינו יפשפשו במעשיו ויגלו את המחשך המסתיר אורות נשמתו הגלויים לדעתו. ואלו דבריו: וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם (ויקרא כ"ה י"ז) זה הפסוק נאמר אף בנפשות גדולות יקרי ערך כאשר יראו באדם שעושה דבר שלא כרצון ה' יתברך וירצה לקטרג עליו ולהענישו, על זה מזהיר הקב"ה – לא תונו, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ' כ') תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך. תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי - היינו מאחר שאדם מחוייב לאהוב את חבירו כמצווה עלינו (ויקרא י"ט י"ח) ואהבת לרעך כמוך, ואדם צריך לבקש רחמים בעד חבירו, והוא ירצה לקטרג עליו, על זה יאמר ה' יתברך 'אלה עשית והחרשתי' - היינו באם ה' יתברך ירצה לברר, אף מעשה צדיקים לא יזכו בעיניו, כי נגד ה' יתברך, מי יוצדק ומי יאמר זכיתי לבי?! ואעפי"כ ה' יתברך שותק ואינו מגלה קלון שום אדם אף כי יחטא. דמית היות אהיה כמוך - כי האדם המקטרג על מעשה של חבירו יתראה בעינו כי הוא מזוכך כרצון ה' יתברך [ויותר מכך יחשוב באוולתו] וגם רצון ה' יתברך כך הוא לקטרג על אדם החוטא, ולכן יקטרג עליו. ועל זה נאמר לו מה' יתברך 'אוכיחך ואערכה לעיניך' - היינו שה' יתברך יראה לעיני האדם המלמד חוב על חבירו, באמרו כי גם רצון ה' יתברך הוא לזה, ויוכח לו ה' יתברך כי רצונו הקדוש אינו רק להסתיר כל חטאי ישראל, כמו שנאמר (מיכה ז'-י"ט) ותשליך במצולות ים כל חטאותם, היינו שיסתיר אותם בהסתר גדול שלא יתגלו ולא יתראו עוד, ואיך יאמר האדם שה' יתברך חפץ בלימוד חוב על האדם ולהפיח חטאו?! אם אמנם כי צוה ה' יתברך להוכיח איש את עמיתו ולהרחיקו מכל רע כפי היכולת, זה אינו רק במקום שיודע שיוכל להסיע אותו מזה בטוב, או ע"י תפלה שיעורר רחמים עליו שיוחזר למוטב, אך באם לא יוכל להסיר אותו צריך ללמוד זכות עליו ולא לקטרג עליו, כי אין אדם יכול לדון את חבירו לכף חוב כי פן יצר חבירו גדול מיצרו, או פן הדבר הזה מותר לו, כי יש דברים שלאדם אחד אסורים ולאדם אחד מותרים. עכ"ל מי השילוח.

שני ענינים מפרשתנו לימוד תורה ואונאה (שכירות 'פועל')

שו"ת תשב"ץ חלק ג' סימן ק"ט: שאלת קהל שכרו מלמד והתנו ביניהם שיתנו לו דינרי זהב בכל חדש וגם יגבו המצות ושכר התלמידים ושכר הבדיקה והכל באחריותם, אין לו דין על שום אדם אלא על הקהל ונתנו לו רשות להתבטל י' ימים והוא נתבטל ג' חדשים והוא תובע שכר ג' חדשים והם אומרין אין לך עלינו אלא שכר י' ימים שהרשינו אותך להתבטל. מהו הדין בזה: תשובה דבר פשוט הוא שאין לו עליהם אלא שכר י' ימים שנתבטל ברשותם, אבל מה שנתבטל ברצונו אין חייבין לשלם, שזה פועל הוא ופועל שהניח מלאכתו שלא ברשות בעל הבית, אף על פי שהוא רשאי דכתיב [ויקרא בהר כ"ה נ"ה] כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים [קדושין כ"ב ע"ב], אבל אין לו בשכירותו אלא כשיעור מה שעשה כדאי' בפרק האומנין (בבא מציעא ע"ו ע"ב). אדרבא יש עליו עונש בטול ת"ת, שאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש כדאי' בפרק כל כתבי (שבת קי"ט ע"ב) וזה שביטלם שלא באונס ענוש הוא ודינו מסור לשמים. ואפילו מפני כבוד אב ואם אין מבטלין אותם, דגדול ת"ת יותר מכיבוד אב ואם כדאיתא בפ"ק דמגילה (ט"ז ע"ב). עכ"ל התשב"ץ.

ההבדל בין חיות היהודי לבין חיות הגר

וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ. אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ (ויקרא כ""ה ל"ה—ל"ו).

רבינו מאיר שמחה מדווינסק (בעהמ"ח אור שמח על הרמב"ם) מבאר בספרו משך חכמה את הסיבה להבדל בצורת הנקוד של שתי המילים וחי. בגר תושב מנוקדת המילה בפתח וָחַ֖י, ואילו אצל היהודי – אחיך מנוקדת המילה בצירה וְחֵ֥י. ואלו דברי קדשו הנפלאים ומרוממים:

הנה בגר תושב כתיב "וחי עמך" - בפתח, ובאחיך כתוב (פסוק לו) "וחי אחיך עמך" - בצירי. והכוונה, דחי פתח הוא מורה על עצמיות הדברים, שהחיות הוא עצמיות אל החי, וכמו שכתב רבינו (הרמב"ם) בהלכות יסודי התורה פרק ב (הלכה י) ד"חי ה'" בצירי לא כתיב, מפני שהחיות אינו נפרד מאתו יתברך, רק "חי ה'" בפתח, יעויין שם.

לכן כתוב, שהגר תושב חיותו העצמיות - הוא רוחניותו שהוא דבוק בה' חי העולמים - אינו רק "עמך", ואם לא תקרבו ותחייהו אז יחזור לסורו, אחרי שהוא אינו גר צדק, ואינו נפרד מן הנבילות (דברים יד, כא). אבל גבי אחיך, חיותו העצמיות - זה דביקותו בה' אלקי ישראל - לא יסור ממנו נצח, אף אם ידור במעון חיות טורפות. רק חיותו הנפרדת, והיא החיות הזמני, המקריית לו, זה תלוי "עמך". כי תראה אשר בל ירד שחת עבור חסרון מזונותיו, והחזיקהו והחייהו. כי באמת החיות הזמניי הוא נפרד ומקריי אל האדם, והחיות העצמיי הרוחני הוא דבוק אל האדם ומתעצם עמו. לכן בגר תושב גם דביקותו בה' אינו רק "עמך", לא כן אחיך, רק חיותו הזמני תלוי בך. עכ"ל המשך חכמה זיע"א.

מעלת ישיבת ארץ ישראל

בספר המגיד לבעל הפרי מגדים (ספר דרשות עה"ת, מועדים, מסכת אבות הפטרות יצא לראשונה מכת"י לונדון תש"ן) כותב בפרשתנו:

להיות לכם לאלקים – בתורת כהנים 'כל היושב בארץ ישראל כקיבל עול מלכות שמים, ובחו"ל כעובד עכו"ם, עיין קרבן אהרן [פירוש למדרש תורת כהנים] ארץ ישראל מושגחת מאתו יתברך מאתו יתברך בלי אמצעי, מה שאין כן חו"ל, יע"ש... ועיין פרק שביעי מהלכות [ע"ז]  הלכה א' ברמב"ם זה לשונו [מצות עשה היא לאבד ע"ז ומשמשיה...] ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה, [עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחו"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל ע"ז שבו...עכ"ל הרמב"ם]...הטעם כי בארץ ישראל השגחה מאתו יתברך ביותר, הקפיד הכתוב שלא יהיה בו שום אמצעי. ובב"ח או"ח  סימן צ' [הלכות תפלה ד"ה ומ"ש ונראה שאין לחלק]] צריך לכנוס ב' דלתות, אזהרה שיעשו עזרה לפני בהכנ"ס לומר, מלך בשר ודם בונה טרקלין וחצר לפני טרקלין, ושואל העבד שאלתו ע"י אמצעי [מתווך] יע"ש יפה.

והיינו שאנו בתואר 'בנים' אין צריך אמצעי כי ה' אלקיכם הוא אלקי אלהים ואדוני אדונים, לעכו"ם הם תחת השר, וה' נקרא אדוני אדונים כמ"ש ר"מ [רבי משה] אלשיך ז"ל. מה שאין כן לנו. ובסליחות יתירה חיבתם לפניו אדוני אדונים בין כך ובין כך קרויים לך בנים [עפ"י קדושין ל"ו ע"א], כלומר לעכו"ם אין כבודו שיקרא אלקיהם כי אם אדונים אבל לנו ה' ביחוד אעפ"י שאין אנו זכאים, אעפי"כ נקראים בנים. עכ"ל ספר המגיד.  

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000