פרס ישראל למפעל חיים על "חיזוק הרוח היהודית-ישראלית". פרץ, אשת חינוך בת 64, נשאה דברים בטקס בשם 16 כלות וחתני הפרס. הקהל בטקס קיבל אותה בעמידה ובתשואות ממושכות.

ועדת הפרס נימקה את הענקת הפרס:

 "מקדישה פרץ את חייה לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית, כשהיא עורכת מסעות של הרצאות בפני בני נוער וחיילי צה"ל ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם, על מנת להאיר את דרכינו ולחזק את ידינו. מעבר לכך, מסייעת מרים למשפחות שכולות ולפצועי צה"ל".

במערכת החינוך הממלכתית-דתית כבר החלו ללמוד השבוע את נאומה המכונן של כלת פרס ישראל מרים פרץ, לאחר ששר החינוך נפתלי בנט הורה ללמד את נאומה בבתי הספר.

ראש מנהל החמ"ד, ד"ר אברהם ליפשיץ, חיזק את קריאתו של השר בנט למחנכים ומנהלים בחינוך הממלכתי דתי ואמר "כל מדינת ישראל התרגשה מהדברים שאמרה מרים פרץ בטקס, ואין עין שנותרה יבשה בקהל.

''עם תום הטקס התקשרתי למרים ודיברתי איתה בהתרגשות גדולה. הודיתי לה בשמי ובשם החמ"ד על האור הגדול, הטוב והאמונה שהיא השפיעה על כולנו", סיפר ליפשיץ.

מרים פרץ סיפרה לליפשיץ "בכלל לא רציתי לדבר. השר 'כפה עלי'. אני אישה פשוטה. אמרתי דברים אותם אני אומרת כל חיי".

הנאום המלא של מרים פרץ:

"אנוכי הענייה ממעש נרגשת לעמוד כאן היום ולדבר בשם מקבלי הפרס, מתפללת אני שלא יהיה מכשול בדבריי וששפתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה למדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לפרס, ולבני משפחותינו ולחברינו הקרובים, שתמכו בנו ועודדו אותנו לאורך כל הדרך.

בקהל היושב כאן היום חסרים אהובים ויקרים שלא זכו לראותנו במעמד זה. שניים מהם הם הוריי, יעקב ואיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס שבמרוקו. הם לא ידעו קרוא וכתוב ולא דיברו את השפה העברית. אילו הוריי היו יושבים פה היום היו מבינים רק כמה מילים מדבריי, מילים שבעבורם היו קוד: ירושלים, שלום, תורה, ותודה. בכל לילה סיפר לי אבי על עיר שלא הכיר, שלא ראה בתמונות ושתיאורה עבר מאב לבן. ירושלים שיש בה עצים נוטפי דבש וחלב ולרגליהם רובצים אריות וכבשים. בכל פעם שהגה אבי את המלה ירושלים הצמיד את שתי אצבעותיו לשפתיו ומלמל בקדושה את שמה תוך כדי נישוק כל אות מאותיותיה.

באחד הלילות של קיץ 63 הודיע אבי כי הלילה יבוא המשיח. לשאלתי כיצד אזהה אותו, ענה: 'הוא ילבש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וינעל סנדלים'. פגשתי את המשיח, את שליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10 והביא אותנו לירושלים, למעברת חצרים בבאר שבע, שבה חייתי עד 69. חיינו ללא גז ולא מקרר, עם קשיי קליטה ושפה חדשה. אבל היתה שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל.

למדתי לאהוב את הארץ דרך שיריה כי לא היו לי ספרים, ובזכות רדיו שקיבל אבי בעבודתו כמטאטא כבישים נחשפתי לארץ הזו. בכל יום רביעי חיכיתי בחרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת ועיפרון, נכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך הכרתי את החרמון דרך 'מלכות החרמון', את בית לחם דרך 'ראי רחל ראי', את עמק יזרעאל דרך 'שיר העמק'. אבל שיר אחד נצרב בזכרוני: שירו של נתן אלתרמן, הפותח במילים: 'בהרים כבר השמש מלהטת'. שורה אחת מפזמון השיר הדהדה בראשי ולא הרפתה ממני: 'מה עוד לא נתנו לך וניתן'. כבר אז חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי.

באתי אל ארץ מוכנה ולא ידעתי שיום יבוא ואתן את היקר לי מכל עבור ארצי, את בניי, אוריאל ואלירז. אבל מולדת לא בונים רק בכאב ובדמעות אלא גם בעמל ובנתינה מתמשכת לאורך שנים. 

אני גאה להשתייך לקבוצה שבחרה להתעסק בחינוך מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את הבערות והדלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי והתפתחות אישית כפי שפתח לי. אל המעשה החינוכי הבאתי עמי את הערכים שינקתי בבית הוריי. אלה היסודות עליהם גידלתי עם אישי אליעזר את ששת ילדינו, אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליאסף ובת אל.

מכובדיי, עומדת כאן אני מולכם נבוכה לצד עמיתיי, אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו והמציאו, אנשי חזון ועשייה, אנשי אמונה. קטונתי. אין בידי יצירה. לא אוכל להצביע על תגלית שגיליתי, על נוסחה שפתרתי, יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים בהודעות שבר נוראיות: נפילת בני בכורי אוריאל בדרום לבנון, פטירת בעלי משברון לב ופטירת בני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי, ובמילים פשוטות בשפת הלב השבור דיברתי על הארץ הזאת ומורשתה. על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים, על אחריות, על מעורבות חברתית. ומתוך הלב הזה שפועמת בו אמונה, בארץ הזאת ובעם הזה, מתוך תהומות הכאב, נבעו מעיינות של אהבה. כשהלב מלא אמונה הוא יכול לעמוד באתגרים קשים, הוא יכול ליצור יצירות גדולות, זו יצירתי. היא נטועה בלבבות. הפכתי את יגוני לניגון חדש.

כך כל אחת ואחד מהיושבים על במה מכובדת זו, כל אחד ופעימות ליבו ותבנית, כל אחד ותבנית נוף מולדתו והכשרתו, כל אחד וירושלים שלו, כל אחד ומעיינות יצירתו. במקבלי הפרס יש מי שחוו אובדן ואף על פי כן רוחם לא נשברה הם ממשיכים לפעול בחברה. איש בדרכו כדי לעשותה טובה יותר, ואחרים כולם עושים לא לשם עצמם, אלא לשם מדינת ישראל, במישורי עשייה ובגוונים בה. 

זכיתי להיפגש בחברה הישראלית עם גווניה, מפגשים של פנים ופנים, מפגשים מרחיבי לב שאפשרו לי כניסתן של מחשבות חדשות. היית שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון הזה, את האחרים, נכיר, נרגיש, נראה את העיניים הכואבות והשמחות, נשמע את הצלילים השונים. גם אם יש בינינו תהומות נוכל לבנות מעליהם גשרים, אם רק נכיר בכך שרב המשותף בינינו על המפריד.

כולנו חפצי חיים, כולנו חפצי שלום, זה הבית של כולנו ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים. כולנו רוצים לזכות לראות את נכדינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בבטחה ונהנים מנופיה. כולנו מייחלים לחברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל ומכוח זה כולנו נושאים באחריות לאופיו, לערכיו ולעתידו של הבית שלנו.

לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד בפאזל הזה שנוצר. במדינת ישראל יש מקום לכולם, לכל קשת הצבעים, ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל התמונה לא תהיה שלמה. על כן איני מוכנה לוותר על שום חלק מעמי. וגם אם מלאכת ההרכבה תיארך, אינני מתייאשת. כדי להצליח ביצירת הפסיפס הזה עלינו לכבד את כולנו בשיח שלנו, עלינו לייצר שיח מאופק, סבלני, שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים ואיומים, שיש בו מקום לסליחה ומחילה. שיח שמחזק את המחויבות שלנו לאהבת האדם, כי בצלם אלוהים ברא את האדם. שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה, ולא מתרכז רק בחושך.

כדברי נעים זמירות ישראל, מי האיש החפץ חיים, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. זוהי תורת החיים. בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה את הטוב ואת האור שבנו, כפי שבחרתי אני לשאת את ערכיהם של בניי אוריאל ואלירז וחבריהם. ערכי הרעות והאחווה הם נר לרגליי, וקריאתם 'אחי' לכל אחד מחבריהם היא קריאתי. אחים אנחנו. וכפי שכתב בני אוריאל עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להכין ערוגה של מטר על מטר, אבל לא סתם קוצים אלא קוצי ארץ ישראל. טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל.

מכובדיי, זכינו לראות את תקומת המדינה ושגשוגה, עתה בשנת ה-70 משימתנו היא לחשוף את האורות החבויים ביחד העצום של כלל שבטי ישראל. כדברי ביאליק בשירו למתנדבים בעם: 'חשפו האור, גלו האור, אם הררי נש, עלינו נערמו לא דעכו כל הניצוצות לא תמו. מהרי הנשף עוד נחצוב להבה נחשפנה שכבות האורים הרבים, הוי בני המכבים, העמידו את עמכם, הקימו דור, חשפו האור. חג שמח".