חמישה דברים משכחים את הלימוד

בגמרא בסוף הוריות (יג ע"ב) מובאים דברים המשכחים את הלימוד ודברים המשיבים את הלימוד. הדברים המובאים שם נראים תמוהים מאוד בהסתכלות ראשונה, וכמו בכל דברי חז"ל, עומק רב טמון בהם.

זה לשון הגמרא:

תנו רבנן, חמשה דברים משכחים את הלימוד:

·        האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול,

·        והאוכל לב של בהמה,

·        והרגיל בזיתים,

·        והשותה מים של שיורי רחיצה,

·        והרוחץ רגליו זו על גבי זו,

·        ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו.

חמשה דברים משיבים את הלימוד:

·        פת חיטין (לפי גרסת מסורת הש"ס) וכל שכן חיטין עצמן,

·        והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח,

·        והרגיל בשמן זית,

·        והרגיל ביין ובשמים,

·        והשותה מים של שיורי עיסה,

·        ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל.

נראה לבאר כך (לאור דרכו של מרן הרב זצ"ל בעין איה[1]):

משכחין את הלימוד, משיבין את הלימוד- משכחין את רוח הלימוד, ומשיבין, כמו מיישבין, את הלימוד. לא כל לימוד מתיישב על הלב. הדבר תלוי במידותיו של אדם. אם אדם משריש בעצמו מידות שאינן ראויות, החכמה מסתלקת, כלומר רוח החכמה מסתלקת ממנו. יתכן שאותו אדם יזכור את הלימוד אבל הוא לא יחדור אל הלב. מעשיו של אדם משפיעים על מחשבותיו (וגם מעידים עליהם). מלמדים אותנו חז"ל אילו מעשים מביאים למידות שליליות המביאים להסרת רוח הלימוד מן האדם. המידות המסירות את האדם מרוח החכמה, ארבעה הן: אנוכיות, פזיזות (כולל פזיזות בהבחנה), חיפוש פגמים, עשיית החומר לתכלית בחיים.

האוכל ממה שאכל עכבר- אנוכיות. מי שמחפש לנשוך, לקחת מאחרים. באופן דק יותר, מי שתמיד מרגיש שחסר לו, שהוא מסכן. זה נרמז בעכבר- העכבר נושך כל דבר (אפילו ידית עץ של מעדר, כבגמרא שם), הוא תמיד מחפש לנשוך, לקחת. [לכל בעל חי יש כח מיוחד שמטובע בו מאת הבורא, כח ותכונה שאין בחברו "ובודאי... שאין דבר זה טבעי, רק כי כך העכבר הוא משוקץ, שיש לה חומר רע, פחות". מהר"ל חידושי אגדות הוריות יג ע"ב]. לכן האכול ממאכל שאכל עכבר, זהו חיבור מסוים אל 'המידה העכברית' של החסרון, של חוסר שביעות רצון תמידית.[2]

תכונה זו גורמת לשכחת התורה דהיינו שמה שהאדם לומד יהיה מתוך אנוכיות ותלוש מההקשר הכללי והרם של התורה. כל מה שהוא לומד נתפס אצלו באופן של פרטיות,  'מה זה נותן לי', באופן של תלישות מהמקור הגבוה ובמקום לחפש את הבנת התורה איך שהיא (באופן אובייקטיבי), בטהרתה ובגובה הראוי לה, הוא מנמיך אותה אל מושגיו הקטנוניים.

היפך מזה- האוכל פת חיטין וכל שכן חיטין עצמן. זוהי מידת ההסתפקות. מדוע? חיטה היא עץ הדעת לדעת רבי יהודה (ברכות מ ע"א). חיטה היא הדבר שה' ברא במיוחד עבור האדם[3]. אדם ששמח במה שהבורא נתן לו ביודעו שזה ניתן לו מאת הבורא, אדם שאוכל וחי על מתנת ה' ולא מחפש לקחת מכאן ומשם, זוהי מידה נעלה (הנקראת גם מידת 'שמח בחלקו', שלם עם מה שיש לו). מחדשים חז"ל שלמידה זו  יש השפעה גם על הלימוד. כשאדם ישר במידותיו ושמח בטוב שיש לו, גם מעט התורה שהוא לומד, תתיישב על ליבו.

בדומה לזה- האוכל לב של בהמה. עצם החיים של הבהמה נמצא בלב. באכילה זו יש אמירה: אני כובש, אני אוכל את עצם עצמיותו (של הבהמה, של הזולת). חז"ל בעצם אומרים לנו: 'זה החיות של הבהמה ולא שלך. אל תהנה מהחיות של השני', על חשבונו (אף שהבהמה כבר נשחטה, ואף שלכך היא נוצרה).

היפך מזה – האוכל ביצה. ביצה היא ברייה שנוצרה אך ורק כדי שיאכלו אותה (ביצה לא מופרית). זוהי אכילה שאין בה שום צד של 'אכילה על חשבון האחר'. אדם שאוכל אבל אין באכילתו שום צד של 'נשיכה' באחר, מידה נעלה היא.

הרגיל בזיתים [זית לא כבוש שהוא כמו פרי בוסר]- פזיזות המביאה להרס עצמי. אכילת דבר בוסר, או זית שאינו כבוש, מעידה על פזיזות (חוסר סבלנות, מדוע שלא ימתין עד שיהיו טעימים ע"י כבישה?!). הפזיזות מביאה לחוסר יישוב הדעת, חוסר דעת, שלבסוף גורמת נזק לאדם עצמו.

היפך מזה- הרגיל בשמן זית [כלומר משיחת גופו בשמן ולא שמן לאכילה. כך נראה לענ"ד וכדברי רבי חנינא (חולין כד ע"ב) "חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי"]. המעדן את בשרו ע"י משיחה בשמן, הוא אדם שנותן מקום לגוף שלו. אדם שלמרות ששאיפותיו הם בעניני קודש הוא נותן מקום חשוב לגוף, זה מעיד שרצונותיו ושאיפותיו הקדושים הן לטווח רחוק, ולכן הוא מייקר את הגוף, בהיותו משרת בנאמנות את נפשו. לכן הוא מטפח את גופו ומעדנו כדי שיעמוד לו לאורך שנים. דבר זה מראה על מידת ההמתנה והסבלנות (היפך הפזיזות), וזוהי ודאי מידה יקרה שתורמת ללימוד. זה נותן יישוב הדעת, וממילא גם מחשבותיו בתורה יהיו מתוך דעה מיושבת ולא מפזיזות (מחשבות ארוכות ולא מקוטעות, בשפת הרב קוק זצ"ל).

עוד יש להעיר שבדווקא נקטה בגמרא "הרגיל בשמן". אדם שרגיל לעדן את גופו, זה מראה על תכנון מראש ועל מחשבה לטווח הרחוק, איך להיטיב לגוף. הנאה ועידון הגוף כשהם באופן חד פעמי, אינם נובעים מתוך מחשבה ותכנון רחוק אלא מפזיזות ומשיכה, מדחפים של הגוף.

ההמשך יבוא אי"ה במאמר הבא.