פרשת אמור - פרשת המקדש

מצות קידוש השם – כיצד?

הרב ישראל אריאל שליט"א

נאמר בפרשה: 'שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'... ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם' (ויקרא כב כט).

רש"י מפרש: ''מה תלמוד לומר: ונקדשתי? מסור עצמך וקדש שמי!... וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס'. התורה קושרת את מצות קידוש ה' להבאת הקרבן אחר שמונה ימים, הדבר תמוה: מה הקשר?

יבוארו הדברים לאור דברי המדרש: (ויקרא רבה כז): 'והיה שבעת ימים תחת אמו: ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר: כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה! כך אמר הקב"ה: לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת. הדא הוא דכתיב: ומיום השמיני והלאה ירצה. אמר רבי יצחק: משפט אדם ומשפט בהמה שוים: משפט אדם - וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומשפט בהמה - ומיום השמיני והלאה ירצה'.

המדרש משווה בין האדם לבין הבהמה: מה הבהמה קרבנה רצוי לפני ה' אחר שבוע מיום שבאה לעולם, כך גם האדם אחר שבוע ללידתו, ונימול, הרי הוא כקרבן הרצוי לפני ה''.

ללמדנו: אדם מישראל, המקדש שם שמים ומוסר את נפשו, צריך למסור עצמו כבהמה הזו, וכדברי רש"י: 'ימסור עצמו על מנת למות', ללא שיקולים מחשבות ורעיונות.

וכשם שהבהמה 'קידשה שם שמים' בכך, שחיה שבוע בעולם, וראתה את ה'מטרונה' של המלך – את שבת קודש, ועתה היא עולה כקרבן אשה, ובכך רצוי הקרבן לפני ה' - כך גם האדם: אפילו לא ראה את אור השמש אלא שמונה ימים, ועלה כקרבן על קידוש השם, בכך עשה את שליחותו בעולם. כי בימיו המועטים המליך את הקב"ה בעולמו, עוד בטרם קנה דעת, וקרבנו רצוי לפני ה' יותר מאנשים שחיו עד זקנה ושיבה.