"וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן. על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" וגו' (ויקרא ז,יא-יג). '"אם על תודה יקריבנו" - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה". אם על אחת מאלה נדר, שלמים הללו שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן. "והקריב על זבח התודה" - ד' מיני לחם: חלות, ורקיקין, ורבוכה- ג' מיני מצה. וכתיב "על חלת לחם חמץ" וגו' וכל מין ומין י' חלות' וכו' (רש"י). מדוע בתודה מביאים גם חלות חמץ, כשאין זאת כמעט באף קרבן אחר? אולי כיון שקרבן זה בא להודות לה', אז לכן גם משתפים בהם את קרוביהם ומכריהם, שלכן מביאים 40 חלות שיהיה להרבה, כדי לפרסם את ההודאה. לכן כיון שזה בא כדי להודות ואחרים משתתפים איתו, אז יש צורך להרבות שמחה והודאה, שזה בא ע"י שחלק בא מחמץ, שכך זה נותן שמחה גדולה יותר לאדם (לכן החמץ זה חצי מהכמות [שהחמץ גדול פי שלוש בקמח מחלה מצה] שכך יגיע לכל אחד שרוצה בזה חתיכת חמץ). שחמץ טעים יותר ממצה, ולכן זה מביא שמחה גדולה יותר, וכך מתחברים יותר להודאה של האדם הזה. לכן גם זה רק יום אחד (שלא כשאר שלמים שהם יומיים) כדי יהיה יותר שמחה, שכיון שעובר זמן אז השמחה וההתלהבות בהודאה פוחתים. לכן אולי איסור החמץ נאמר יחד עם דבש (“...לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'”. ויקרא ב,יא) שדבש משמח כיון שטעים וכך גם החמץ, לכן לא ראוי להקריבו לה', להראות שמחה גופנית לפני הקדושה, אלא הכל צריך להיות דבוק בקודש. וגם 'מצות לאו ליהנות ניתנו' (ר"ה כח,א) ולכן ראוי להרחיק דבר הנאה מקשר לקרבן, שדבוק במצוה בקדושה עליונה, ולכן בו יש להדגיש שאין בו הנאה אלא דבקות בה'. לכן בסתם קרבן אין חמץ, אבל כאן שמרכזו הוא הודאה על ההנאה-על הנס שניצל, יש לו דין שונה. אולי אפשר שיש ארבעה סוגי חלות בתודה: סולת מורבכת, חלות מצות, רקיקי מצות וחלות חמץ. והם באים כנגד ארבעה סוגים שעליהם האדם מודה ומביא תודה: יורדי הים, הולכי מדברות, היוצא מבית אסורים והחולה שנרפא. שכל אלו יש בהם סכנת חיים, ולכן הם היסודות של הצלה, שעליהם מודים, ולכן כנגדם מביאים ארבעה מיני חלות (ולכן ארבע חלות לכהנים, כנגד ארבעת הסוגים). סולת מורבכת זה בצק שנחלט במים רותחים, ולכן הוא כנגד יורדי הים. חלות מצות זה בצק עם שמן בתנור, שזה כנגד הולכי מדברות שחם שם כתנור. רקיקי מצות זה לחמים קטנים שנמשחו בשמן אחרי האפיה, שזה כנגד אסירים, ששם מרגישים את עצמם קטנים, ורק רע כל הזמן, וכשיוצאים רואים הטבה, ולכן נמשח אחרי שיוצאים מהאפיה (לעומת כנגד הולכי מדברות שרצו ללכת שם, ולכן אצלם יש שמן לפני שנכנסו לאפיה). חמץ זה כנגד החולה שכמעט מת, ולכן זה כנגד הגוף שהוא מסומל בחמץ, שהיא כנגד גאות האדם, הצד הפיזי של האדם. שכמעט מת ונשאר רק הצד החיצוני-גשמי ונעשה טמא, לכן כנגד זה החמץ. לכן שמחים שניצל ומסמלים זאת בחמץ כנגד שזכה לינצל מזה, ולכן מקשרים זאת לקדושה בתודה. (להבדיל משאר קרבנות שיש להרחיק מהצד הפיזי בשל מעלתם בקדושה, כאן זה העיקרון של ההודאה על הפיזי). גם כעין שהנשמה לא עלתה לשמים אלא ניצל, ולכן כעין ריחוק מה' שמתבטא בחמץ, אבל כן מודים לה' שהוא נישאר בארץ ויכול לעובדו, ולכן קשור לקרבן כתודה. אולי אפשר גם שיש בזה משום יחס לקרבן שתי הלחם של שבועות שהוא בא חמץ. שזה בא לרמז לאדם שאמנם הוא מודה לה' על שניצל, אבל על הדרך גם מזכירים שכל הטובות שיש בעולם הכל בא מהקשר לקדושה, ולכן זה מחובר לחמץ כמו בשבועות שהוא חג מתן תורה. לכן החמץ נעשה בחצי מכמות הקמח של ארבעת סוגי החלות, שכך זה כעין רומז לשתי חלות (מצד הכמות בחילוק לארבע חלות), שזה כרמז לשתי חלות בשבועות. אולי עוד אפשר שזה כרמז על פסח שבו יש איסור על חמץ, ולכן בו גם אין הבאת קרבן תודה, שכך יוצא שפסח מיועד רק להודות על יציאת מצרים. כך גם בקרבן תודה מביאים חמץ, שזה כשונה מפסח, שאנו מודים על ההצלה שנעשתה לאדם הפרטי, אבל זה כעין וכאפס לעומת ניסי ההצלה של כלל בנ"י, לכן מביאים חמץ לומר שזה לא לעומת הצלת כלל ישראל, אלא רק הצלתו שלו בתוך כלל ישראל (לכן חלק חמץ וחלק מצה, כעין שהוא בתוכם) שאם היינו באים להודות על כל ההצלה שלנו לא היינו יכולים להודות: “וְאִלוּ פִינוּ מָלֵא שִירָה כַיָּם, וּלְשוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקינוּ וֵאלֹקי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאָלֶף אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ' (נשמת כל חי).