"וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים הוא" (ויקרא י,יב). 'אשריהם לצדיקים, לא דיין שהן זוכין, אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא שנאמר (ויקרא י,יב) "הנותרים", אלא שעמד להם זכות אביהם. אוי להם לרשעים, לא דיין שמחייבין עצמן, אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל, אלא שחובת אביהם גרמה להן' (יומא פז,א). אומר על זה התורה תמימה: 'פרש"י דלשון הנותרים משמע שאף הם ראוים להשרף ונותרו, עכ"ל, ועדיין צריך באור. ונראה שסמכה הגמרא בדרשה זו על מ"ש בתו"כ שבעת שנשרפו נדב ואביהוא היו אתם גם אלעזר ואיתמר, ובנס נצלו מן האש, יעו"ש. ועיין בחא"ג כתב דזה סותר למש"כ רש"י בחומש פ' עקב בשם מדרש ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו, זה כלוי בנים וכו' ואתפלל גם בעד אהרן, והועילה תפלתו לכפר מחצה ומתו שנים ושנים נשארו, עכ"ל. ומזה הלא מוכח דאדרבה דבחטא אהרן היו ראוין כולן להשרף, וכאן אמר שעמד להם זכות אביהם, עכ"ל. ולי נראה שצריך להיות הגירסא בגמרא כאן שזכות אבותיהם, או אבותם, עמדה להם, וקאי על אברהם יצחק ויעקב, ולפי"ז יתכן הלשון והענין שזוכין לבני בניהם עד סוף כל הדורות, ואלו קאי על אהרן אין לשון זה מבואר כ"כ, וגם ממה שאמר משה בתפלתו אז זכור לאברהם ליצחק ולישראל מוכח שכן היא הכונה וכ"מ הגירסא בע"י שזכות אבותם, ודו"ק'. דברי הת"ת יפים מאוד. אולי אפילו אפשר להביא ראיה מההמשך, שמשווים זאת לטבי שהוא מצאצאי כנען, הרי שמדובר על האבות של האומה. גם בכת"י מינכן הגרסה היא: 'שזכות אבותם' כמו שהעלה הת"ת. אלא שקשה לומר כך, כיון שבכל שאר הנוסחאות בכת"י הקדומים שיש בידנו כתוב 'אביהן' (או 'אביהם'), כך שכת"י מינכן הוא כנראה ששונה ואינו המקורי. ומה שנאמר 'לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות' זה כנראה משום ההמשך על הרשעים, שהם מחייבים לכל הדורות, והרי אם כך זה ברעה, אז ק"ו שכך היא בטובה, ולכן כיון שמצאנו שנותנים הצדיקים זכות לבניהם, אז זה ודאי עד סוף כל הדורות. אמנם יכלו אף בלא ראיה מאהרן, אלא רק בק"ו, אלא שאז אין לזה מקור מהתורה. לכן התחילו באהרן שזה רמוז בתורה, ואז ע"פ זה יכולים להמשיך עם הרשעים, וזה מלמד חזרה לצדיקים. גם מההקשר שבגמ' משמע שזה בנים, כי מתחיל בכך ש'טוב להם לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעוה"ז' ואח"כ הקטע שלנו, ואח"כ 'כל המזכה את הרבים'. כך שלפי הסדר משמע שהכוונה בבני הצדיק, שמתחיל בצדיק עצמו, ואז עובר לבניו, ואח"כ לתלמידיו. אבל אם הכוונה לצאצאיו הרחוקים, היה צריך קודם להביא על תלמידיו שבאותו הדור. אלא שאין זה ראיה, כי אפשר שהכוונה לבניו, אלא שהראיה מאהרן זה בצאצאים, או שהצאצאים קודמים לתלמידים, ולכן כך סודר אע"פ שזה רחוק יותר. אולם נראה הוכחה לגרסתנו, שמובא בספרא על הפס' שלנו: 'ר' אליעזר אומר: קרובים היו לשטף אלא שריחם המקום על אהרן'. הרי שהזכות היא מאהרן, וזה כנראה המקור שהוא היסוד לדרשה שבגמ'. אלא שנשארת הסתירה שפעם מובא שזה בזכות אהרן ופעם מובא שזה בזכות משה? אלא נראה שבזכות העגל אהרן נעשה לכהן (ויק"ר י,ג). אם כך אז למה נאמר שמשה התפלל לכפר? לכן נראה שע"י תפילת משה, מעשה אהרן התקבל לרצון, וכך נהפך לחיובי. לכן שני הדברים נכונים, שמצד אחד תפילת משה גרמה לכפרה ולהצלה, אבל זה נעשה ע"י שהתפלל שה' יסלח לו, שע"י זה יחשב מעשה אהרן לזכות וכך ימנע בזכותו המתת בניו. (ולא התפלל ישירות שלא ימותו, כי זה לא היה מתקבל כי לא היה מספיק זכות לזה, לכן דווקא התפלל שיהפך לזכות, ואז ראוי לכפר שלא ימותו). או בדומה, משה אמנם התפלל שה' יסלח ולא ימותו בני אהרן, אבל בלא זכות אהרן לא הייתה התפילה מתקבלת. לכן יש גם את זכות אהרן בהצלת בניו. עוד אפשר שיש שני חלקים בהמתת בניו, אחד זה עונש על כניסתם או הקרבתם (ראה ב'תורת המקרא' “אחרי מות" א', למרן גדול הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ואחד זה עונש על מעשה העגל עצמו. לכן מה שמשה התפלל להצלת בני אהרן היה בכדי להצילם מהעונש על מעשה העגל, שזהו דברי הפס' "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" (דברים ט,כ) בגלל העגל (שזה העניין שם). ואילו על החטא השני שזהו שהקריבו אש זרה, שזה העלה את הדין שוב, ולכן אז היו ראוים שוב למות, בזה עמדה זכות אהרן שלא יענשו גם אלעזר ואתמר.