דבר תורה  לאור המקדש

פסח  - פרשת המקדש

גאולת ישראל: בחיפזון? - או 'קימעא קימעא'?

הרב ישראל אריאל שליט"א

אחת המצוות המיוחדות בעת יציאת מצרים, היתה לעשות הכל בחיפזון ובמהירות, ככתוב (שמות יב, יא): "וככה תאכלו אותו [את הקרבן]: מותניכם חגורים! נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם! ואכלתם אותו בחפזון!" דבר פלאי הוא, שישראל נצטוו לעשות פעולות המחשה של החיפזון, מי שלא חגר את מתניו בחגורה, ומי שלא החזיק את מקל היציאה בידו – לא קיים את המצוה כהלכה. חכמינו ז"ל אומרים (מכילתא דרבי ישמעאל- בא) שכולם נחפזו שם: ישראל – באכילתם, ובמצות שאפו במהירות בטרם יחמיצו. כך גם המצרים נחפזו בגלל המוות המפיל חללים בבתיהם, וכלשון הפסוק (שמות יב, לט): "ויאפו את הבצק... עוגות מצות... כי גורשו ממצרים [על ידי המצרים] ולא יכלו להתמהמה". אולם החיפזון העיקרי היה: "חפזון שכינה!" – "פסח הוא לה'!" כי המושג 'פסח' עניינו, לקפוץ ולדלג– "מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות".

זו משמעות הדברים בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? - על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ - עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם". כלומר, גם המצוה לדורות אף היא המחשה: כשהנך נותן מצה אל פיך - דע! הגאולה תבוא במהירות: התכונן! את המצה תאפה במהירות, ובכך אתה מקרב את הגאולה!

מצינו פסח זריז גם בימי חזקיהו, לאחר שדלתות המקדש נסגרו בימי אחז אביו - כמובא בדברי הימים ב' (כט): "בשנה הראשונה למולכו, בחודש הראשון [ניסן] פתח את דלתות בית ה'... וישכם יחזקיהו המלך... ויעל בית ה'... ויעמדו הלוים בכלי דויד והכהנים בחצוצרות...  ותיכון עבודת בית ה'.  וישמח יחזקיהו וכל העם... כי בפתאום היה הדבר!" לא עברו ימים אחדים מחנוכת המקדש, וכבר חגגו את הפסח ברוב עם, ככתוב: "ויעשו בני ישראל הנמצאים בירושלים את חג המצות... ותהי שמחה גדולה בירושלים", ללמדנו, שכך היא הדרך וכך היא השיטה, לא להמתין! אלא לזרז את חידוש קרבן הפסח במקדש, והקב"ה יסייע שקרבן יובא במועדו.

זריזות דומה מצינו אצל העולים מבבל לירושלים ככתוב בעזרא ג: "ויגע החודש השביעי [תשרי]... ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלם... ויבנו את מזבח - ככתוב בתורת משה". אחריהם החשמונאים, הבקיעו אל המקדש, ומיד בבואם לחצרות הקודש - בנו מזבח, "והדליקו נרות בחצרות קדשך". כך ההלכה פשוטה בישראל ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, שנאמר בו (יומא כח):  "זריזין מקדימין למצוות".

יש בדורנו המנסים לחדש הלכה, שהגאולה חייבת לבוא 'קימעא קימעא', באומרם: "צריך להשאיר משהו למשיח". עוד יאמרו: "חיכינו אלפיים שנה – נחכה עוד אלפיים שנה". דוברים אלה, נסמכים על דברי הירושלמי (ברכות א, א): שם מתוארת הגאולה, הדומה ל"איילת השחר שבקע אורה" - "כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימעא קימעא - כל שהיא הולכת - רבה והולכת". הירושלמי מביא ראיה מימי מרדכי ואסתר, שהיתה 'קימעא קימעא'.

המעיין בירושלמי יווכח, שהבנה זו בטעות יסודה. מתברר, שדווקא בשושן באה הישועה בזריזות, ככתוב במגילה: "ויאמר המלך: מהרו את המן! - לעשות את דבר אסתר!" עוד נאמר שם: "ויאמר המלך להמן: מהר! קח את הלבוש ואת הסוס... ועשה כן למרדכי היהודי". הווה אומר, הישועה באה במהירות, אך היא באה בהדרגה ובשלבים. כשמרדכי מצוה על אסתר לבוא אל המלך – בא הנס 'קימעא' והוא רוכב על הסוס. וכשאסתר עושה משתה למלך להציל את עמה – באה עוד 'קימעא' – והמן נתלה!

לפיכך, כשאדם מישראל אוכל את ה"כזית" מצה, זכור יזכור, כי במעשי ידיו ובפעולותיו למען הארץ והמקדש, בכך הוא מביא את הגאולה  "קימעא קימעא" – אך בהדרגה ובזריזות.