ב"ק ל"ב ע"ב בתוד"ה מיתיבי

נ"ל דהתוס' דהכא לא ס"ל כפירש"י במכות דפירש באומר מותר להרוג את ישראל וזוהי שגגה שלו.

דא"כ ליכא שום סברא לדמות את האומר מותר שהרג במזיד רק לא שמע עיקר איסור רציחה מעולם, להך דהזורק את האבן לרה"ר וכו' שסו"ס לא נתכוון להרוג רק איבעי ליה לעיוני.

ומאן דמתני לר' יוסי בר חנינא ארישא דלא ס"ל עיקר הדין של שוגג הקרוב למזיד, בכל אלו שלא נתכוונו להרוג, איכא למימר דס"ל טובא בהורג במזיד ואומר מותר להרוג שהוא פטור מגלות.

ומהתוס' התם שמעינן דס"ל כפירש"י דהא הקשו משבת וחלב ותירצו דשגגה יתירא כתיב. אבל נ"ל דהתוס' דהכא לא ס"ל הכי, דאם כן אין מקום להקשות כלל ועיקר, אלא ס"ל לפי המסקנה דאוקימתא דהזורק וכו' הוא בסותר את כתלו לרה"ר ואם היה סותר ממש לרה"ר ה"ל פטור מגלות דה"ל לעיוני, אבל לפי המסקנה קאי בסותר את כתלו לאשפה שאינה עשויה להיפנות ביום וכיוון דאיכא דמקרי ויתיב ה"ל לאסוקי אדעתיה וחייב, והאומר מותר לפירוש התוספות דהכא הוא באומר מותר לסתור את כתלו לרה"ר ולא ה"ל לעיוני כלל וכלל, כיוון שהוא סומך שייזהרו בני רה"ר, וכן כל המזיק והזורק לתוך רה"ר, שאומר מותר גמור ולא ה"ל לעיוני, כיוון שייזהרו בו בני רה"ר, וה"ל שוגג הקרוב למזיד ופטור.

וא"כ מלשון המשנה היינו יכולים להקשות על האומר מותר, כיוון שהוא זורק אבן לרה"ר ה"ל לעיוני, ומה לי אם סובר שמותר גמור מה לי אם יודע שאסור לזרוק לרה"ר וה"ל לעיוני, כיוון שסו"ס לא נתכוון להרוג כלל אלא דה"ל לעיוני וצ"ל שווים בדינם.

אבל באמת לפי המסקנה דחייב באשפה שאינה עשויה להיפנות ביום ואיכא דמקרי ויתיב, א"כ אין מקום לדמות כלל. דהזורק אבן לרה"ר וכו' הוא יודע שאסור לזרוק לרה"ר והכא באשפה שאינה עשויה להיפנות ביום ולא ה"ל קרוב למזיד, רק כיוון דאיכא דמקרי ויתיב ה"ל לאסוקי אדעתיה ולכן אינו אנוס וחייב גלות. אבל באומר מותר לסתור את כתלו לרה"ר ה"ל שוגג הקרוב למזיד דה"ל לעיוני והוא סובר שמותר גמור הוא.