לקט מביאור הנצי"ב לתורה – פרשת ויקרא

ויקרא א,ג: אל פתח אוהל מועד יקריב אותו: מהי 'הקרבה' ומי יקריב הקרבןבפתח האוהל? הנצי"ב: "הקרבה – משמעו הבאה, ושם הקרבה חל על כל מיני קריבה לה' (הקדשה, הבאה, זריקת הדם) ... ומלמדנו האי קרא דהוא בעצמו מטריח בטיפולו עד שיביא אותו לפתח אוהל מועד, ולא שיתן לעבדו או לשלוחו". אין מקריבים ושוחטים ליד פתח האוהל אלא בתוך המשכן, על המזבח, אלא שבעל הקרבן מביאו בעצמו לקרבת האוהל, ומשם הוא נמסר לכוהנים להמשך הקרבן.

א,ד: ונרצה לו לכפר עליו: מהי 'כפרה'? הנצי"ב: "הכפרה באה על איזה עוון שבין אדם לשמים, שזה גורם העדר כוח להשיג 'דעת אלוהים', וממילא אין התפילה מתקבלת גם כן, ובאה העולה לרצותו לפני ה'". למדנו שמטרת הקרבן היא לאפשר את רצותו לפני ה', וזאת הכפרה, והיא חלה רק על עוונות שבין אדם למקום.

א,י: ואם מן הצאן קרבנו, מן הכשבים או מן העזים לעולה: מתי התורה נוקטת לשון 'כשב' ומתי 'כבש'? הנצי"ב: "דייק המקרא בשלמים – כשב, ובחטאת – כבש ... אלא נראה ד'כשב' משמעו גדול בקומה, וסתמו הוא יותר מבן שנה, ו'כבש' הוא בן שנה וסתמו הוא קטן בקומה". לי הקטן נראה שחלוקה זאת בין שלמים לחטאת אינה מתקיימת תמיד (ראה ויקרא ד,לה, שם מדובר על חטאת בלשון 'כשב'). אי"ם מצא הגדרה שונה: 'כשב' – לרצון האדם, 'כבש' – לרצון ה'. ראה "תורה ככתבה" ויקרא א,י.

ב,יג: וכל קרבן מנחתך – במלח תמלח: מה עניין המלח עם הקרבן? הנצי"ב: "מלח בא להמתיק (לתקן) המאכל ... בא בזה להורות 'ברית אלוהיך' על השגחה פרטית לפי מעשה בני אדם, דהמלח בפני עצמו רע לאכילה ומקולקל מאד וגם שורף כמה דברים ומאבדם, ומכל מקום הוא המקיים וממתיק (מתקן) את האוכל, והרי הוא ככל הליכות הטבע שברא ה', שיהא יסוד האור הוא החושך, ויסוד כל טוב הוא הרע, ומאופל ומחושך – מאיר עיני אדם ... ברא עולמו באופן שישגיח על יצוריו ... ואם כן מלח הוא 'ברית אלוהיך' ... כדי להתבונן על הברית של ההשגחה". רע לכאורה – הוא טוב מוחלט. רק צריך להתבונן.