'"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד" עשרים וארבעה חודש הניקתהו, ואתה אומר "ויגדל הילד"? אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ. "וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה" וְגוֹ' היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה כל מתאוים לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול. וכן הקדוש ברוך הוא אומר לחירם (יחזקאל כח יח) "ואוציא אש מתוכך היא" וגו', וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד לפרע מאביה, ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה, שנאמר (ישעי' כז, י) "שם ירעה עגל ושם ירבץ" וגו'. והיו שם יושבין חרטומי מצרים, ואמרו: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהן, ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת, והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה (שמות ד י) "כבד פה וכבד לשון"' (שמו"ר א,כו). חז"ל מספרים סיפור שלם על משה וניסיונו בעקבות רצון החרטומים ועצת יתרו. בפשטות הייתה לחז"ל מסורת כזו, אחרת קשה להבין מניין להם כל הסיפור הזה. ואולי אפשר שלמדו כך, משום שקודם סופר כמה מושלם היה משה, שכולם רצו לראות אותו, ולכן אם היה בו פגם אז זה היה מרתיע אנשים, ולכן העמידו שאז עדיין לא היה בו פגם. אולם נראה יותר שדרשו זאת בהקשר של "כבד פה וכבד לשון" (שמות ד,י) שלמה לא נאמר רק "כבד פה" או רק "כבד לשון”, הרי זה אותו דבר? לכן למדו שיש כאן רמז לקשר לפה ולשון יחד, ולכן דרשו שהיה זה ע"י גחלת שניסה לקרר את ידו, שכך באים יחד הפה והלשון שניזוקו יחד, ומניין שזה קשור לאש (ולא לסכין וכדו')? שמיד קודם אומר "מאז דברך אל עבדך" שזה היה בסנה, שהיה קשור באש ("בלבת אש מתוך הסנה” [שמות ג,ב]). או אולי למדו "לא איש דברים אנכי גם מתמול... כי כבד פה וכבד לשון אנכי" שההתחלה והסוף קשורים, שאינו איש דברים כיון שהוא כבד פה, כך שקשורים זה עם זה (ואף בשניהם נאמר "אנכי"), שדרשו בזה שהוא כבד פה בהיותו "איש", “לא איש דברים אנכי גם מתמול" וגו', שכבר מעברו אינו איש דברים, אבל בדווקא איש ולא קודם, ממילא זה דורש שלא היה כך בהיותו קודם לאיש, ובפס' נאמר "ויגדל הילד" כך שכשהביאו אותו לבת פרעה הוא לא היה איש, ומיד אח"כ מסופר שגדל ויצא לראות את סבלות בנ"י, ואז נאמר "מי שמך לאיש" (שמות ב,יד) הרי שאח"כ נחשב לאיש. ממילא יוצא שהזמן שבתורה מסופר עליו שלא היה איש זהו כשהביאו אותו לבת פרעה, ולכן דרשו שאז ניסו אותו בגחלת ומאז הוא כבד פה. או אולי דרשו "ויהי לה לבן" משמע לה ולא לפרעה (כיון שרצו להורגו בגלל פרעה), ולכן דרשו שאז ניסו את משה, ולכן מיד מסופר שנקרא ע"י בת פרעה משה ע"ש שנמשה מהמים, כעין רמז שהמים זה ההיפך מאש, ולכן הדבר שבו התבטא שאינו כבן לפרעה (ושלכן היה מוכן להורגו, שלא כרחמי אב על בנו) זה באש. במדרש מסופר שהחרטומים התווכחו בניהם במה לדון את משה, מה ההבדל בין הרג לאש? בפשטות הרג זה מיתת חרב, ושריפה זה שריפה. ומדוע התווכחו במה לדון אותו? אפשר שכיון שנקרא משה ע"ש המים, אז רצו החרטומים לשרפו באש, כעין נגד המקור שממנו ניצל (כעין סגולה נגד כוחו לינצל), ומי שאמר חרב הכוונה בדבר שהכי מהר ופשוט להרוג, שזהו חרב שנמצאת בהרבה מקומות, ולכן הכי קל ומהר לביצוע זה להורגו בחרב, שבזה באו לומר שיש למהר להורגו כמה שיותר מהר. או כיון שהם ניסו להורגו במים בגלל שראו שהוא ימות בהקשר למים (שמו"ר א,יח), וראו שניצל, אז אולי חשבו שלא ראו נכון, ואין הכוונה במים עצמם אלא בהיפך ממים, שזהו אש. או אולי דרשו חז"ל שבדומה למה שנאמר כאן "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה" כיון שאז נגמל מחלב, נאמר גם "ויגדל הילד ויגמל" בהקשר ליצחק. ודרשו חז"ל: '(בראשית כב,א) "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם", אחר מאי? א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן, דכתיב (בראשית כא, ח) "ויגדל הילד ויגמל" וגו', אמר שטן לפני הקב"ה: רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו. מיד "והאלקים נסה את אברהם ויאמר קח נא את בנך"' (סנהדרין פט,ב). ממילא יש קשר בין "ויגדל הילד ויגמל" לעקידה, ובעקידה אברהם לקח "ויקח בידו את האש ואת המאכלת" (בראשית כב,ה), כך שסכנת הכליה היתה קשורה לאש ולסכין. לכן דרשו שהחרטומים שהיו רואים בטומאה, רצו למנוע את גאולת ישראל שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים, ולכן רצו להמית את משה בסכין או באש, כמו הסכנה שהייתה ליצחק, רק שכאן זה לא לקרבן כיצחק, אלא להמית בעצמם, אבל בצורה שראויה לפגוע בצאצאי אברהם כמו שהתגלה בעקידה. או אולי שם נאמר מיד אח”כ "ותרא שרה את בן הגר... מצחק" (בר' כא,ט) שהכוונה לרצח (רש"י), ולכן למדו שקשור בהרג, אבל גם הכוונה לע"ז (רש"י) ואצל אברהם ניסו להורגו באש בשל שהתנגד לע"ז (שנזרק לכבשן באור כשדים) ולכן למדו שקשור גם לאש בקשר לרצון להרגו. ואולי מי שרצה חרב זה מובן, כסתם הריגה, ומי שרצה באש זה משום שהאש דומה לזהב (צהובה זוהרת), ככתר הזהב של פרעה, שבכך ראו כעין מיתה ברמז למניעת לקיחת הכתר, כעין סגולה נגד כוח משה לקחת את כתר פרעה. ואולי למדו שהתווכחו על אש או חרב, כיון שבמיתות בי"ד הכי חמור זה סקילה והכי נמוך זה חנק, והשניים האמצעיים זה שריפה והרג (משנה סנהדרין ז,א), ולכן כיון שמדובר על מורד במלכות אז הוא חמור ולכן לא חנק שהוא הכי נמוך, ומצד שני כיון שהוא תינוק אז אין לדונו הכי חמור כאילו מורד ממש, ולכן חלקו בניהם מה מתאים יותר מבין האמצעיים. או שהרג זה הפשוט, ומניין שטענו גם באש זה כמו שאמרנו קודם מדיוק שבת פרעה לקחה אותו לבן, ולא אחרים, וקשרה אליו קשור במים (כמו שמיד נאמר שקוראת לו משה כי משתה אותו מהמים [“ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו”]) ולכן כעין שלאחרים זה היה כהיפך, שזהו אש. אולי דייקו “ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו” שלמה לא נאמר בלי “ותאמר” שיכל להאמר גם בלעדיו? לכן דרשו שכביכול אומרת עכשיו שמהמים משתה והצילה אותו, אבל עכשיו אינה יכולה להצילו כך, שזה כרמז שעכשיו רוצים להרגו (וגם ע”י מים היתה מצילתו, שהייתה מכבה את האש). או אולי סקילה זה נעשה ברבים (שזורקים אבן) כך שזה ביזוי מלכות לעשות כך לבן של בת פרעה, ולכן הלכו על אש וחרב, כשגם האש זה מעשה מסורבל ולכן אולי יתפרסם, ולכן יש מקום שלא לעשותו, ולכן התווכחו אם לעשותו (אש) או ללכת למיתה אחת תחתיו (חרב), ולכן מודגש בפס' שהביאו “לבת פרעה” להדגיש את הבעיתיות בהריגתו בהקשר לכבוד המלכות. או אולי זה כדעת ר"ש שסובר שהכי חמור זה שרפה והכי נמוך זה הרג, ולכן התווכחו האם לדונו בהכי חמור בשל כבוד מלכות או הכי קל כיון שלא אשם בזה (ואם זו דרשה של הדעה כת”ק אז הוא טוען שכך חשבו החרטומים, כר”ש, כיון שאין הלכה כמותו, כך שזה לא כהלכה אלא כדעת הטעות- כדעה המתאימה לחרטומים). או אולי ההבדל הוא האם מסתכלים בזה על כבוד פרעה או בדגש נגד היהודים, ולכן חרב זה כנגד פרעה, כדין מורד במלכות שדינו בחרב, על שבא למרוד בפרעה. ואילו שריפה קשור למיתתם של המלכים היהודים (ששורפים את כליו, ואולי אף חלק מאבריו לדעה אחת) שזה מדגיש את העקרון שהכי חשוב להמית את המלך הגואל של בנ"י (שמשה נקרא מלך [תנחומא “בהעלותך” סימן ט']), שבזה התווכחו החרטומים על מה יותר הדגש. במדרש מסופר על יתרו שנתן את העצה לבדוק את משה, מניין להם זאת? בפשטות למדו זאת כיון שלמדו שיתרו היה יועץ במצרים, והוא פעל למנוע מלהרוג את בנ"י ('א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו... יתרו שברח' וכו' [סוטה יא,א]) לכן למדו שמי שיעץ למנוע את ההריגה של משה היה יתרו, כיון שמצאנו שפעל למען בנ"י על אף שהסתכן בכך. ואולי למדו "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים" (שמות יח,ט) ש"ויחד" מרמז על חרב חדה (כעין דברי רב 'שהעביר חרב חדה על בשרו' [סנדהרין צד,א]) ולכן למדו כרמז שהצלת ישראל ע"י משה קשורה לחרב שקשור ליתרו, וזהו שהצילו מהרג החרטומים שניסו להורגו בשל שיציל את בנ”י (אולי גם רמזו ב“הצילו” בלשון יחיד, לרמז על משה ששקול ככלל בנ”י, שהוא ניצל ממצרים ע”י יתרו בעצה נגד הריגתו בחרב). ומה שיתרו מציע לבדוק בגחלת, יש בזה שני עניינים, מצד אחד זה להוכיח את אי הבנת משה ושלכן אין מה לפחד מזה שלוקח את הכתר, כי הוא סה”כ הולך על דברים נוצצים ולכן גם ילך על הגחלת. אבל יחד עם זה בתחכומו לקח את שני הדברים של החרטומים, וטען שהם בכוח טומאתם מתווכחים מה לדון את משה, ויעץ ליישב בניהם ע"י הגחלת, כך שאם יקח את הכתר ויתברר שזה הוא, אז יהרגוהו בחרב, ואם לא-אלא יקח את הגחלת, אז יכבה בגחלת וכיון שנפצע וזה מאוד מסוכן (מזיהום וכדו') ובפרט לתינוק, אז יהיה בזה שבירת מזלו ולכן יגרם שימות בעקבות זה, כי ראוי למות באש - שזה חולשתו (לדעתם של אלו שרצו לדונו באש), ובלקיחתו גם יכריע מי צודק בויכוח במה לדונו, שיראה לאן נמשך בסכנה (כיון שעכשיו מקשרים אותו לסכנה - שבאים לקשרו לדין מוות), לאש או לכתר שלכן (בגלל הכתר) רוצים להורגו אבל אין לו משיכת סכנה באש [(לכן לא הלך לאש), ולכן סכנתו היא בחרב המלכות ולכן ידון בחרב. ואם יכבה בגחלת וישאר חי סימן שאין לו סכנה מהם, כי אינו זה שאמור למות על ידם, שאינו הגואל, ובכך הצילו יתרו.