לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

אשכנזים: מלכים-א י"ח (א-ל"ט). ספרדים: אותו פרק מתחילים פסוק כ'. תימנים: מתחילת הפרק – מ"ה וַיְהִי֙ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים וּדְבַר־ה' הָיָה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ית לֵאמֹ֑ר לֵ֚ךְ הֵרָאֵ֣ה אֶל־אַחְאָ֔ב וְאֶתְּנָ֥ה מָטָ֖ר עַל־ פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה.

הרקע להפטרה וקשרה לפרשתנו[1]

עוסקים אנו בהפטרה באחד המפגשים בין מגדולי הנביאים בכל התקופות, אליהו הנביא (שראוי ליחד מאמר ולמעשה ספר שלם לתיאור דמותו ומעשיו[2]) לבין אחאב המלך הרביעי במלכות ישראל, אשר הרשיע מכל המלכים שהיו לפניו, בכך שבעוד המלכים לפניו מסיתים את ישראל לעבוד את ה' באותה צורה של עבודת האלילים, הרי שאחאב הנמשך אחר הסתת אשתו המרשעת איזבל, מדרדר את ישראל לעבוד ע"ז ממש היא עבודת ה'בעל'. בהפטרתנו מוזכר ענין הצלתם של מאה נביאי ה' שנצלו ע"י עובדיהו מחרבה של איזבל שהרגה את שאר נביאי ה' שהיו רבים. אליהו נשבע לאחאב כי רעב קשה ביותר יפקוד את הארץ (מלכים שם י"ז א') וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתֹּשָׁבֵ֣י גִלְעָד֘ אֶל־אַחְאָב֒ חַי־ה' אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם־יִהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם־לְפִ֥י דְבָרִֽי. הפטרתנו פותחת בשנה השלישית של הבצורת הקשה. המפגש הקשה ונוקב בין אחאב לאליהו, שבשיאו הנסיון הגדול בהר הכרמל ו'עמות' בין אליהו לארבע מאות וחמישים נביאי הבעל בהבאת שני הפרים הנחתם על המזבח, ותפלה שתרד אש מן השמים להעלאת הקרבן. נביאי הבעל קוראים לאליליהם, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, אליהו קורא לה' יתברך: וַיְהִ֣י׀ בַּעֲל֣וֹת הַמִּנְחָ֗ה וַיִּגַּ֞שׁ אֵלִיָּ֣הוּ הַנָּבִיא֘ וַיֹּאמַר֒ ה' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָם֙ יִצְחָ֣ק וְיִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֣וֹם יִוָּדַ֗ע כִּֽי־אַתָּ֧ה אֱלֹקים בְּיִשְׂרָאֵ֖ל וַאֲנִ֣י עַבְדֶּ֑ךָ ובדבריך וּבִדְבָרְךָ֣ עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה. (מפסוק זה למדים על חשיבות מעלתה של תפלת מנחה, וז"ל אומרם ז"ל (ברכות ו' ע"ב) ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר: ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו'. ענני ה' ענני; ענני - שתרד אש מן השמים, וענני - שלא יאמרו מעשה כשפים הם. עכ"ל הגמרא. מכאן קשרה של ההפטרה מובן ביותר, באשר חלק נכבד ביותר שבה, עוסק בנושא של חטא העגל, שהוא סטיה מהליכה בדרך ה' יתברך עפ"י צווי ותורתו (ראה כוזרי מאמר א' אות ע"ט).

למוד גדול על רחמי ה' על עולמו ויחסו לנביאו

באברבנאל בפרקנו למדים אנו על רחמי ה' יתברך, וגם על שמירת כבוד הנביא שלמעשה מבקש כבוד ה', ואלו דבריו:

אתה אליהו נשבעת על עצירת הגשמים ועברו כבר שלש שנים, והיה לך לבקש ממני לרחם על האדמה, כי בעבור השוטים אין ראוי שתחרב הארץ, וכיוון שאתה לא תעורר לזה, אני מעיר אותך שתלך ותראה אל אחאב באופן שיחלה פניך ואתה תתפלל כדי שיבוא המטר על ידך, לפי שאני רוצה לתת מטר בארץ, ומפני כבודך לא ארצה לתתו כי אם על ידך ועפ"י דברך.

בהמשך דבריו מבאר האברבנאל ענין הנסיון שעשה אליהו עם האש דוקא לקרבנות, וכן כיצד אליהו בחכמתו הכשיל אפשרות הערמה של נביאי הבעל את אליהו, ואלו מדבריו שם: ...מה היחס אשר בין הורדת האש לאמונת האלקות, עד שלא עשה בחינה ע"י מים, ולא ע"י רוח סערה ולא בדבר אחר ממעשה הנסים כ"א ע"י האש [כאן מבאר ענין יסודי של עבודת ה' יתברך ע"י הקרבנות, ושאלה נוקבת שואל] ...ולפי שהשכל האנושי לא יסבול שיתרצה השם הנכבד בזביחת הב"ח [בעל חיים]...כי יאמר היאכל בשר אבירים המגביהי לשבת, ודם עתודים ישתה מי שאינו גוף ולא כח בגוף, ומה לו להשגיח במעשה הקרבנות אשר יעשו בני אדם על הארץ?! [ותשובתו] לכן כדי להודיע [שכל קוויו לא יבושו...(מליצת המלקט משמחת הפורים, אבל זהו תוכן דבריו)] אל בני האדם שהש"י [שה' יתברך] מרצה מעשיהם ומקבל ברצון את קרבנותיהם, ושהם חשובים לפניו בהיותם כפי הראוי, היה שולח אש מן השמים אשר תאכל העולה והשלמים לקבוע בנפשותם שמה שהקריבו לפניו נרצה לקרבן אשה לה'...[ומביא כמה דוגמאות ביניהן קבלת קרבנו של הבל, שהאש ירדה על בכורות הצאן וחלביהן, קבלת קרבן נח בצאתו מהתיבה, ואברהם שבנה מזבח לה' וקרבנו נתקבל ע"י ירידת אש (אלו בדבריו עפ"י חז"ל)].

אכן מה שעשה אליהו כדי שנביאי הבעל לא יטעו את ישראל, בחושבם כי באותה העת יקראו אליהו והם כל אחד לאלקיו, וכשיענה אליהו תרד האש מן השמים, תרד גם על קרבנם לבעל, וכך ימשיכו עכ"פ להטעות את ישראל. לכן אליהו [ובלשון האברנאל] עשה תקון למה שחשבו מהרמאות, אם באמרו בַּחֲר֨וּ לָכֶ֜ם הַפָּ֤ר הָֽאֶחָד֙ [וַעֲשׂ֣וּ רִאשֹׁנָ֔ה כִּ֥י אַתֶּ֖ם הָרַבִּ֑ים וְקִרְאוּ֙ בְּשֵׁ֣ם אֱלֹהֵיכֶ֔ם וְאֵ֖שׁ לֹ֥א תָשִֽׂימוּ]. ואם בהתפללו לה' יתברך שיענה אותו באש ויכפר בעד חטאתו בהיותו מעלה בבמה, לפי שעשאו בעבור כבוד שמו [ראה יבמות צ' ע"ב ורמב"ם יסודי התורה פ"ט ה"ג[3]]

גדולת הזכרת שמו של יעקב ושנים עשר בניו ע"י אליהו

בבאר משה לאדמו"ר מאוזרוב הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין זצוק"ל, מבאר דבר נפלא בספרו למלכים בפרקנו, ואלו מדבריו: ויִּקּח אֵלִיָּ֗הוּ שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ אֲבָנִ֔ים כְּמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֣י בְנֵֽי־יַעֲקֹ֑ב אֲשֶׁר֩ הָיָ֨ה דְבַר־ה' אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר יִשְׂרָאֵ֖ל יִהְיֶ֥ה שְׁמֶֽךָ. [מלכים שם שם ל'-ל"א) ויש להבין בכתובים...איזה מזבח היה שם שהיה צריך תקון, מהו 'וירפא', לשם מה עשה אליהו פעולה להזכיר י"ב שבטים, מה אריכות הלשון: אשר היה דבר ה' אליו לאמור ישראל יהיה שמך? [תשובותיו:] אמנם מזבח זה הוא המזבח של כל אדם מישראל, שבקרבתו אל ה' וזובח את יצרו הרי הוא כמזבח לה'. וכמו שפירש רש"י בנה מזבח והזכיר לישראל להיות מזבח ה' עולה על לבם ושגור בפיהם שהי' הרוס ונפגר ובטל שמו והזכרתו מפי כל י' השבטים כך שמעתי פשוטו, ומדרשו שמעתי ששאול בנה מזבח בהר הכרמל וזהו שאמר (שמואל א' ט"ו י"ב) בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד ולהלן (בראשית ל"ג כ') הוא אומר ויצב שם מזבח ומלכי ישראל הרסו כל המזבחות והבמות שבארצם שנעשה לשם שמים ובנה אליהו מזבח זה של שאול שהיה הרוס...ומלשון הכתוב משמע שמיד כנגשו אליו כל העם, כבר 'וירפא את מזבח ה' ההרוס' וזה גרם שקראו אח"כ והכריז  יְקֹוָק֙ ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים. והענין בזה הוא ע"י שאיחד את כל העם ויגשו כל העם אליו, ע"י זה – וירפא את מזבח ה' ההרוס, כי השלום והאחדות היא היא הרפואה להרס ולפירוד, שהרי שלום נקרא בשם רפואה כדכתיב (ישעיה נ"ז י"ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו...לכן לקח י"ב אבנים כמספר שבטי בני ישראל, והיינו שאיחד בזה את כל שבטי ישראל...ותראה שהאחדות והשלום גורמת לבנין ביהמ"ק, שנאמר (תהלים קמ"ז) בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס... וכשם שהאחדות והשלום גורמת לבנין ביהמ"ק הכללי, כך האחדות והשלום גורמת לבנין ביהמ"ק הפרטי שבלבו של כל אדם...ולקח י"ב אבנים להזכיר זכותו של יעקב שנאמר (בראשית כ"ח י"א) ויקח מאבני המקום...[ובבראשית רבה ס"ח] כיוון שנתאחו י"ב אבנים ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים [נעשו אבן אחת...שעתידין להיות גוי אחד בארץ]... והזכיר [אליהו]  פסוק ישראל יהיה שמך למוד זכות נורא, כי ישראל דבוקים בהקב"ה בכל מצב...ע"כ עפ"י באר משה. ומה יפה שלאחר פורים, שוב מתגלה אחדותם וקדושתם של ישראל.