ויקהל פקודי. שבת פרה.

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"

"אם היו ישראל באחדות גמורה, מיד היו ניגאלים".

מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה "ויקהל" אלא זאת בלבד. למה דווקא פרשה זאת נאמרה  בהקהל? זה כנגד זה. בפרשה הקודמת מצאנו התקהלות לא טובה, "ויקהל העם על אהרון" שנאמר בחטא הידוע, בחטא העגל. התיקון הוא התקהלות לשם שמים. "אמר לו הקב"ה למשה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת" (מדרש הגדול).

שבת מחזקת את האמונה. כל השבוע אנחנו עושים ועושים ועושים ונדמה לנו שאנחנו מנהלים את העולם. בשבת נעצרים. כבר אי אפשר לעשות כל דבר. ובכל זאת העולם ממשיך להתקיים ולא רק שממשיך, הוא נעשה יותר יפה ויותר יפה. ללמדנו שהכל ה' עושה.

דבר ראשון זה להתחזק באמונה. וכמאמר רבינו הקדוש "העיקר הוא האמונה וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה" (ליקו"ת ה). מפה מתחילים. אמונה זה הא,ב של היהדות. חיים טובים בעולם הזה רק חיים עם אמונה. כי בלי אמונה זה להאשים את עצמי ולהאשים אחרים, זה לכעוס ולדאוג ולהיפגע, אבל עם אמונה זה לדעת שכל מה שנעשה, הכל בהשגחה, ככה ה' רצה. העיקר זה האמונה. רבינו הקדוש אמר "אצל העולם אמונה זה דבר קטן, ואצלי זה דבר גדול". להתחזק באמונה זה לעצום את העיניים ולחזור על משפט בן שלוש מילים: "אין רע בעולם"! כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה! לא תמיד מבינים אבל מאמינים. אדם צריך לחזור על המילים האלה בכל זמן, בכל מקום, בכל מה שעובר עליו. עד שיזכה לראות שהכל זה רחמים. כל מאורע, בין שהולך לו כרצונו ובין שהולך לו שלא כרצונו. הכל זה רחמים.

אמונה שלימה קשה מאד להשיג. בודדים משיגים אותה. מה זה אמונה שלימה? אמונה שאין רע בעולם! שהכל טוב! שכל מה שהשם עושה, לטובה הוא עושה! שעל כל מה שקורה אתנו ועל כל מה שעובר עלינו, על הכל צריך להגיד תודה, ללכת כל היום עם שירות ותשבחות.

אברהם אבינו היה מקרב את כל העולם לה' יתברך ודוקא אצלו קרה שהבן יצא לתרבות רעה, הוא לא היה יכול לקרבו. צער גדול היה לו לאברהם אבינו, במיוחד כשנאמר לו לשלוח את הילד, שזה בעצם לזרוק אותו מהבית. אך הקב"ה אומר לו: "אל ירע בעיניך על הנער", שזה לא יהיה רע בעיניך, בכל דבר יש חשבונות שמים. לא תמיד מבינים, לא תמיד משיגים, אבל הכל עם סיבה.

קודם כל להאמין. להקדים את האמונה לשכל. להאמין גם בלי להבין. ככה השם רוצה והכל לטובה. כל הקשיים וכל העיכובים הם רק לטובה. על הכל להגיד תודה ולשמוח. כי אם אתה נופל לעצבות הקב"ה לא איתך.

אני לא מבין כלום, אני לא חושב כלום, אני לא יודע כלום, אם ככה ה' רוצה אז אני מקבל את זה באמונה ובשמחה. אני מתאמץ לראות רק את השם מול העיניים.

מתי האמונה מושלמת? כשהאדם אומר תודה. אדם שמתפלל, מי אמר שהוא מאמין שהכל לטובה? הוא אומר לה' 'תעזור לי' אבל מרגיש שזה לא טוב, הוא מתחנן שה' יוציא אותו מהמצב הזה. וגם אם הוא אומר לה' "רק אתה יכול לעזור לי" עדיין האמונה שלו חסרה. מתי הופכת האמונה להיות שלימה? כשהאדם אומר תודה. שוב ושוב ושוב, ה' תודה. אז הוא מראה שהאמונה שלו שלימה, הוא מבין שככה ה' רוצה וזה הכי טוב בשבילו.

בלי להגיד תודה, הוא חושב שהוא נמצא בצרה ובבעיה אבל כשאומר תודה, הוא מראה שהוא יודע שכל מה שעובר עליו זה לטובתו הנצחית.

אדם צריך כל הזמן להגדיל את הבהירות באמונה שכל הנסיונות והמצבים הקשים שהוא עובר, הכל בא לו בהשגחה מדוייקת. שאין טעויות בהשגחה. מה שקיבלת שייך לך. כל הצרות שלנו, כל הבלבולים שלנו, כל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, זה הכל מתוכנן מראש, השתלשל מראש, הכל לכתחילה. אנחנו חושבים שאנחנו הלא מוצלחים, לנו זה קרה, למישהו אחר זה לא קרה, אנחנו מקופחים, אנחנו מסכנים, אז אנחנו מתחילים להיחלש באמונה, ולהתבלבל, ולהתמרמר,  וברגע שאדם עצוב, והוא ממורמר, אז אין לו בכלל קשר עם הקב"ה, כי איך  אפשר להיות בקשר עם הקב"ה אם אני מתמרמר, ואני חושב שלא עשו לי טוב, הרי ה' עושה את הכל. צריך לתפוס את עצמנו רגע לפני שזה קורה לנו, כי אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול מהאמונה.

אדם צריך למסור את הנפש שלו כדי שתהיה לו אמונה. כל היהדות שלו תלויה באמונה שלו. כשהוא  מתחזק באמונה הקדושה שכל דבר גדול או דבר קטן הכל ממנו יתברך, אז החיים שלו זורמים כבר באופן אחרי לגמרי. עם יותר נעימות ויותר מתיקות. קרה לך משהו שגרום לך צער ויסורים? אתה חייב לזכור שני דברים: שככה השם רוצה, ושהכל לטובתך. אתה רוצה להמתיק? תתחיל להודות. תתחיל להגיד תודה.

ה' רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. שנתאמץ להאמין שבכל מסלול שהגענו אליו בחיים, שפתאום אנחנו רואים שהדרכים סתומות לנו, פתאום מגיעים למקום ששם לא רואים בכלל את ה', לא רואים כלום, חלל פנוי, חושך, הכל סתום, אבל יש לנו אמונה, ואנחנו מתחילים להגיד תודה, ופתאום מבינים שכל החושך הזה, האין מוצא הזה, זאת כזאת רחמנות של ה', בדיוק זה מה שאנחנו צריכים לעבור, כזה ניגון נפלא נהייה מהיסורים והצרות האלה.

לפני הקמת המשכן מצווה השם יתברך את משה רבינו להקהיל וללכד את ישראל כי בלי האחדות והשלום, בלי אהבת חינם, אי אפשר לו למשכן להתקיים. ובשביל להגיע לאחדות צריך הרבה אמונה. כשאדם יש לו אמונה הוא זוכה להאריך אפו על כל מה שעובר עליו כי הוא ידע שזה לא החבר, ולא השכן, ולא הפקיד, זה הכל השם. אך כשחסרה לו אמונה, הוא כועס, הוא מקפיד, הוא מאשים, זה מחשיך לו את חייו ומרחיק אותו מבני אדם.

כשאדם יש לו אמונה הוא שמח בחלקו. הוא לא הולך עם הרגשה של "מגיע לי", הוא לא חושב שהוא ראוי לקבל יותר מכולם. כשאדם יש לו אמונה בבורא עולם, הוא לא מקנא במה שיש לחברו, הוא לא נשבר כשהוא רואה את ההצלחה של השני, מי שיש לו אמונה מבין שלכל אחד ואחד יש את השליחות שלו פה בעולם, כל אחד עובר את הנסיונות שהוא צריך לעבור בעולם הזה והכל כדי להשלים את התיקון שלו.

אדם מתחיל את היום עם האמונה הקדושה, מחדיר למוחו שכל מה שקורה ויקרה לו, הכל בהשגחה פרטית מדוקדקת, הכל מאת ה' והכל טובה, אז כל היום מאיר לו בצורה אחרת. כשמסתכלים על כל דבר דרך משקפיים של אמונה פחות כועסים, פחות מאשימים, פחות מקנאים. דוד המלך, מקטנותו היה נרדף, "מוזר הייתי לאחי ונוכרי לבני אימי" והוא מלמד כף זכות על כולם ואוהב את כולם. "בין אדם לחברו" זה תרגול נפלא באמונה. אם אתה מתחזק כל הזמן באמונה, אתה מתחיל להאמין שכשהשני לקח לך, זה למעשה השם לקח לך וכשהשני ביזה אותך, זה למעשה השם מבזה אותך, זה קשה. יחידים זוכים לאמונה הזאת. אך כשאדם  משקיע בזה, מתפלל על זה, הוא פחות כועס, הוא פחות שונא. מה אתה שונא אותו? הוא רק  מקל של השם. אתה צריך לרחם עליו שהשם השתמש בו בתור מקל להעניש אותך, זה בעצמו זה עונש בשבילו, אז אתה רוצה להעניש אותו פעם נוספת?

ראה משה רבינו שעתיד בית המקדש להיחרב בעוון שינאת חינם, לפיכך הקדים "ויקהל" להקמת המשכן, רמז להם ש"ויקהל", האחדות והשלום, הם תנאי ראשון למעשה המשכן. וכל זה אפשר להשיג רק עם אמונה.

אהבה ושלום ואחדות, זה היהדות. התכלית של כל התורה והמצוות היא להגיע למידות טובות, לאהוב כל יהודי, לא לצער שום יהודי, לא לפגוע בשום יהודי. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה הוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטוח שהוא צריך להתעקש, לעמוד על שלו, דווקא כאן הוא צריך להפר כעס ברחמנות, לוותר, לגלות רגישות, לרחם. הקב"ה ברא את העולם מחמת רחמנותו. הוא רוצה עולם שבו נרגיש את הרחמנות שלו, ואיך נרגיש רחמנות בעולם אם לא נתחיל לרחם אחד על השני.

אי אפשר ואהבת את ה' אלוקיך בלי ואהבת לרעך כמוך, אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. הבעיה שלנו שזה החלק הכי קשה. לקיים מצוות בין אדם למקום זה יותר קל. זה אפילו תענוג. אבל לראות את ההצלחה של השני ולשמוח, או לסלוח לזה שפגע בנו הרבה יותר קשה. אבל זה בדיוק מה שהשם רוצה מאיתנו. וזה אפשר רק עם אמונה.

ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. אנחנו חיים היום בתוך מעגלים , כל אחד והקהילה שלו, החסידות שלו, החוג שלו, כולם מכירים את המילה אנ"ש, אנשי שלומינו, מילה כ"כ שימושית, משפחתית, חמה, ידידותית, המעידה על אחדות בין יראי ה'. אבל אסור לנו להתעלם מכל ישראל האחרים מאחר והם לא מאנ"ש. צריך להאיר פנים לכולם, לעשות חסד עם כולם, לא כמו החסידה שנקראת חסידה מאחר ועושה חסד עם חברותיה ושואלים חז"ל, אם כך למה היא טמאה, אם היא עושה חסד ראוי שתיהיה טהורה ומתרצים שעושה חסד רק עם חברותיה. צריך לעשות חסד עם כולם, ולאהוב את כולם, ולחשוב טוב על כולם וגם אם אנחנו עוסקים כרגע במעגל המצומצם שלנו, צריך לזכור שזה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד, כשכולם יהיו ביחד.

יש הרבה רגעים בחיים שאנחנו רוצים להיות בשקט, עם עצמנו, לא לראות אף אחד. זה טבעי אבל זה לא אמיתי. אלה רגשות שצריך להתגבר עליהם. נכון שבמצבים מסויימים זה נכון. כמו שאמר קוהלת שיש עת כזאת ועת כזאת, יש רגעים שאדם צריך להיות עם עצמו בלי שאף אחד יראה אותו. אבל אסור לקבע את המציאות הזאת כי כל נשמה ונשמה של כל אחד ואחד היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, נשמת עם ישראל.

אהבה ושלום ואחדות זה היהדות! מה זה להסתכל בעיניים רעות על השני? מה זה הקנאה הזו שממש סובלים כשרואים שהשני מצליח? תורה אפשר לקבל רק מתוך אהבה ואחדות. הסוד של מתן תורה היה שנתקבצו שישים ריבוא מישראל יחד באהבה ובשלום, בלב אחד כאיש אחד. היחד הזה זה כוח עצום. "כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, תצטרפנה הידיים ותגענה עד כסא הכבוד" (רבי ישראל מקז'ניץ).

אין לנו את הפריוולגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. הקב"ה הוא אבא של כולם וברגע שלא מקבלים איזה נשמה, יש לנו בעיה עם הקב"ה.

זה דבר כזה מינימאלי, פשוט, קיומי, בכלל לא צריך להגיד כל כך הרבה דברי תורה על זה. זה דבר מאד פשוט אבל כמה שהוא פשוט הוא עדיין מאד קשה. עדיין בגללו אנחנו נמצאים בגלות. אהבת חברים היא בגבול מסויים, בתנאים מסויימים, עד שנוגעים בצפורן של הבן אדם. עם כל התורה שיש לנו, אנחנו לא מצליחים לקיים כל מה שאתה שונא, אל תעשה לשני. כל כך הרבה דברים אנחנו לא אוהבים שעושים לנו ואנחנו לא נזהרים לא לעשות אותם לאחרים.

ללכת בדרך ה' באמת זה רק על ידי אהבת חברים. כל יהודי קיבל ניצוץ וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשלם. בכל אחד יש משהו, שאין בשני בשום אופן. כדי למלא את השליחות שלו בעולם, צריך אדם לרכז את כל כוחות הנפש שלו אך יותר מכל דבר אחר הוא צריך לדעת שהוא לא יכול לעשות את זה לבד. צריך להיות ביחד ולדעת שיש בשני נקודה שבי היא לא קיימת. אני אולי הכי מוצלח בעולם, אבל אין בי את זה. ואני צריך את הנקודה הזו.

אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. התורה הקדושה אומרת בפרשת השבוע והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו. (לז,ט). אתה לא יכול להגיע למעלה, אל ה', אם אתה לא מסתכל על האחים שלך.

האחדות יקרה מפז היא, גדולה מכל עניין ומכל דבר, היא שורש כל הברכה של ישראל. אסור לעורר מחלקות בישראל משום סיבה ועניין. צריך להרבות אהבה וסליחה וסבלנות איש לאחיו ואיש לקרובו ואיש לאשתו וילדיו שכניו ומכריו ולכל איש ישראל. צריך לדעת שכל שורש הברכה בעסקיו ובדרגתו הרוחנית והחומרית של האדם תלוי ממש באהבת ישראל ובאחדות שהוא מבקש.

יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מעם ישראל, לא מספיק מה שהוא עושה כדי להתקרב אל ה', הוא צריך להבין שה' מחכה לכולם שיתקרבו אליו, בלי זה לא תבוא הגאולה. לכן, מה שקורה לשני זה לא רק ענין שלו, זה גם ענין שלי.

אם אדם לא מרגיש את הערבות לשני, הוא חושב שמה שהשני עשה, השגיאה של השני זו הבעיה שלו ואני את נפשי הצלתי, אז הוא טועה בהחלט. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד, צריך לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב. הקב"ה לא מביא את משיח צדקנו עד שכולם יחזרו בתשובה, עד שכולם יהיו עם אחד. צריך לצאת מהנקודה של האנוכיות אל ההסתכלות הרחבה יותר, יוצאים מהקטנות מוחין, מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות עין, מכל מיני דברים קטנוניים למשהו יותר גדול, מתייחסים לכולם, נותנים להם חיוכים ואהבה, מתפללים עליהם, חושבים עליהם, לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, הכל כדי להגדיל את כבוד השם בעולם.  כמו בסיפור הבא:

המנוף של ר' רפאל

יש מעט מאד אנשים בעולם שהקב"ה חנן אותם במשקפיים ורודות וצלולות מבט. לר' רפאל רחמים היו משקפיים מן הסוג החיובי הזה. מעולם, אבל מעולם, הוא לא מצא ולו קורט של  חובה כלפי מצב זה או אחר, ועיניו לא זכו מעולם להבחין בגיבנת או עקמת על גבו של אדם זה או אחר. ליהודי האופטימי הזה נולדו 10 ילדים כ"י, שנכנסו לקלחת חייהם עם החזון הנהדר הנ"ל, של ראיה ומחשבה טובה כלפי כל אדם וכל מצב.

רצתה ההשגחה העליונה וצירפה למיודענו כשרון מוסיקלי משובב נפש. ר' רפאל היה נגן מרגש על מיתרי הכינור, כשכל אצבעותיו אומרות שירה ופיו מסלסל פיוטים ומזמורים מקוריים המרטיטים נימים חבויים ונסתרים, הקשורים קשר הדוק אך סמוי, לעורק הראשי היוצא מכסא הכבוד, עד לעולמינו הסוער. כמי שהכיר בכשרונו, החליט ר' רפאל להפוך את הניגונים באולמי החתונות לעניין טפל, ולמקד את עצמו בלשמח ילדים ואנשים חולים, השוכנים להם בעל כורחם בבתי המבריאים הפזורים להם ברחבי ארצנו. לפחות פעמיים שלוש בשבוע הוא מושיב לידו את אליהו המתופף כשלצידם מערכת הגברה מיושנת עם רמקול די וותיק, אך שופע אופטימיות מוסיקלית, כבעליו. סובב לו רפאל בין המחלקות, וכובש בקולו  החם את המאזינים. "שירים כבקשתך", זו היתה התכנית העיקרית שלו. "רק תבקשו שיר, ואני מקדיש לכם אותו", שיעשע את הילדים.

הסגל הרפואי חיבב את ידידנו המתוק, ונתן לו את מלוא המרחב לשמח לשיר ולהרקיד ילידם ומבוגרים, ובעיקר להוסיף ניצוץ חיים נוסף בכאלה שה' ישמור – איבדו אותו. "אני נוהג לומר לחולים ששמחה ושירה הם בריאות. אז שירו ותשמחו".

משוש חיי הוא הביקור בבתי חולים. והנה ערב אחד לאחר יום עבודה מפרך במקצוע אחר בו אני עוסק, אספתי את אליהו עם התוף, ונסענו למחלקה חדשה באחד מבתי החולים בצפון.

"הסגל הרפואי לא הכיר אותי. אני מתמקם בלובי המחלקה הקרדיולוגית, מחבר את הרמקול, אליהו מכין את התוף ו"שבחי ירושלים" בוקע חזק מגרוני ומרעיד את הקירות. "הלו, הלו, תספיק להרעיש כאן" צועק לעברי אח קשוח וחמור סבר. אתה מפחיד פה את החולים. יש פה גם כאלה שמצבם קשה מאד... תפסיק תפסיק! איך הגעת לכאן בכלל??", אני לא חצוף, אבל זו הפעם הראשונה בחיי שמשתיקים אותי ועוד בחוסר נימוס שכזה. או קיי, אני מסמן לאליהו. "תאסוף את התוף, עוברים למחלקת הילדים, שם בודאי ירקדו סביבנו".

"לפתע יוצא מאחד החדרים רופא עם מבטא אמריקני ומסמן לי "בוא בוא, כבוד הרבי, יש פה מצווה גדולה", אני ואליהו נכנסים לחדר, ובתוכו חולה כבן 60 מחוסר הכרה מחובר למכשירים המבהילים האלה, עם כל מיני מכונות שרושמות פעימות לב, לחץ דם, נשימות, והכל. השעונים הדיגיטליים מסמנים אפס, אין דופק, אין לחץ דם, אני קצת מבין ברישומים אלו, הרופא לא צריך להסביר לי שהוא גוסס. אני יודע לבד, "תשירו לו, תשירו לו בבקשה, האיש הזה במצב סופני הוא מחוסר הכרה שלוש ימים", מספר לי הרופא "הוא הרבה זמן אצלנו במחלקה וכל הזמן שמע מוסיקה חסידית... אני יודע שהנשמה שלו שומעת, תעשה מצווה". "ליד האיש יושבות שתי בנותיו ממררות בבכי. נכנסתי להלם, מה אשיר. איזה שיר אשיר, הרגשתי מחנק... לא הייתי מוכן לעמוד מול סצינה מרעידה שכזו... עצמתי את העינים וחשבתי מה לשיר... איך יוצאים מזה... הוא גוסס". "רחם, רחם נא ה' אלוקינו רחם..."

"בלי כינור, בלי תוף, עם עינים עצומות וראש מוטה השמימה, שרתי מהחדר האחרון והכי עמוק בלבי. שר, אך ליבי מתפלל" אבא הבאת אותי לשיר לבן גוסס שלך, אז אנא שהשירה שלי תעשה רושם. "רחם נא, רחם על עמך... על בנך... על ילדיך..." שר ובוכה. שתי הבנות, האח חמור הסבר, והרופא האמריקני מתיישבים פעורי פה ומקשיבים לי.

"אני לא מיסטיקן, ואין לי חברים מלאכים, אני יהודי פשוט עם כינור... אבל לפתע נרשמות תנודות במכשירים בוופ, בוופ, סימנים יפים מכיוון הלב. הוא מתחיל לפעום. "יופי, יופי" הד"ר מתרגש.  "תשיר, תשיר, אני לא מאמין! הצבע חוזר לו לפנים... "תודה לך, תודה לך", הוא לוחש לעברי, זה הספיק לי. נמלטתי משם במהירות, ונתתי לצוות הרפואי לעשות את שלו.

"בחצות הלילה הרמתי טלפון למחלקה ושאלתי "האדון ההוא, הסופני, מה שלומו?" "הו,הו" שמחה האחות "הוא חזר להכרה צלול מרגיש מצויין ברוך השם, תרשה לי לנחש, אתה הרב הזמר...?"

"כן אני הזמר... למחרת בבוקר עליתי על אוטובוס לכיוון תל אביב לצורך מלאכתי הרגילה, ושקעתי במחשבות ושאלות, כמו כל יהודי טוב שחייב לשאול את עצמו ולעשות חשבון נפש. רגע רפאל, אני חוכך בדעתי, אתה באמת משתדל לעשות שמח לאנשים בעיקר בבתי חולים אבל מי אמר לך, מי רמז לך שהקב"ה מרוצה מכך? אולי אתה פשוט נהנה מתשומת לב שאתה מקבל שם? אולי אתה פשוט נהנה לשיר וטוב לך שיש לך קליינטים בעל כרחם, שעקב מחלתם אין להם לאן לברוח? כך אני חושב, והאופי האופטימי שלי קצת נחרד ומזועזע מן החששות הללו... ואז אני מעיף מבט לשמים ולוחש: "אנא אבא שבשמים מלך מלכי המלכים, תן לי סימן, תן לי אות, שלח לי איתות ברור שאתה מרוצה ממני, אבל עכשיו, אני רוצה עכשיו, אני מבקש עכשיו איתות, סימן, אני לא יכול לחיות עם הספיקות הללו...". "לא תאמינו, האוטובוס נעצר מול הצומת, ולצידו השמאלי נעמדת משאית ענק ועליה מנוף גדול מימדים עליו רשום באותיות קידוש לבנה "רחמים רפאל ובניו, מנופים של שמחה בע"מ". "פקק תנועה בצומת עקב תקלה ברמזורים. 10 דקות עיני קוראות שוב ושוב! ולא מאמינות "רחמים  רפאל ובניו – מנופים של שמחה בע"מ, רבונו של עולם, אין לי בן דוד או בן משפחה אחר שעוסק במנופים... ואם שלחת לי את המשאית המדהימה הזו עם המנוף, בתזמון הזה, אין לי ספק שאתה מרוצה, מרוצה מאד שאני מניף את בניך בשמחה של מצווה לא עם מנוף, עם כינור ותוף.

(מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להיות אופטימי. להאמין שהכל יסתדר. לא ליפול ברוחי כשאני שומע משהו לא כל כך טוב, בעיקר בענייני בריאות אך לא רק, ובעיקר כשמדובר בבני משפחה קרובים או באנשים שאני במיוחד אוהב.

למה אבא אני מייד נבהל, ואני מודאג, וכל מיני מחשבות מתחילות להתרוצץ לי במוח, ואני ממש צריך להתאמץ, לעשות עבודה פנימית של תפילות, והתבודדות, ושירים, וריקודים, והרבה להגיד תודה, ואם אפשר אז גם לצעוק אליך ממעמקים עד שאני מתחיל להירגע ולהאמין שהכל יסתיים טוב כמו שבדרך כלל קורה בחיים.

למה אבא אין לי את האמונה הבסיסית הזו, שעם תפילות, והרבה תיקון כללי וכל שאר הדברים הטובים שהזכרתי , יומתקו הדינים ונשמע בקרוב בשורות טובות?! רבונו של עולם, רוצה להיות מאלה שזוכרים כל רגע ורגע שכל מה שקורה זה לטובה, זה מהאהבה שלך אלינו ומהרחמים שלך.

רבונו של עולם, רוצה להיות אופטימי, לחשוב טוב, לבטוח בך, להאמין בכוח של התפילות, להאמין שהכל ממך והכל לטובה.

למה אבא כשקורה דבר כזה למישהו אחר, אני מומחה בלעודד אותו, ולחזק אותו באמונה ולהרגיע  לו את הנפש, להגיד לו את הדברים הנכונים שיעזרו לו לצאת מהמצב הזה, ואילו כשזה קורה לי אני שוכח הכל, ואפילו כשאחרים מנסים לחזק אותי הם לא תמיד מצליחים?!

רבונו של עולם, רוצה להיות אופטימי, להאמין שיהיה טוב, לחשוב מחשבות טובות, ולדעת שבמקום לדאוג יש הרבה מה לעשות כדי לעזור לעצמי ולאחרים לשנות את המצב.

ותמיד לזכור שאתה אבא טוב ומטיב. שאתה אבא רחמן. תעזור לי אבא.

שבת שלום ,

הרב מנחם אזולאי