"ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עמדת בחצר נשאה חן בעיניו ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט" (אסתר ה,ב). '"ויהי כראות המלך את אסתר המלכה" אמר רבי יוחנן: ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה. אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט' (מגילה טו,א). ר"י לומד על שלושה דברים שמשמים עזרו לאסתר, אמנם בפשט הפס' משמע שהיא מצאה חן בעיני אחשורוש, ולא מסופר מה שר"י אומר, אולם כנראה שר"י למד זאת מכך שמסופר ש"נשאה חן בעיניו" וגו', שמדוע המגילה סיפרה זאת הרי אם מדובר על דבר שככה רגילה תמיד לעשות אז מדוע לא סופר כך עד עכשיו? אלא שכאן יש חשיבות לכל דבר שעשתה, שלא היה דבר טבעי ופשוט. לכן למד: "נשאה חן בעיניו" זהו שמשמים גרמו לו שתמצא חן בעיניו, שזהו ש'הגביה את צוארה'. "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו" שמשמים עשו שיושיט לה, זהו 'שמשך חוט של חסד עליה" שלכן מאותו חוט של חסד אחשורוש הושיט לה את השרביט לאות רצון טוב - כחסד מצדו (אולי זהו "אשר בידו" כרמז לחסד שאתם עושה פעולת חסד לשני). "ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט" שנעשה קירוב בין אסתר לשרביט שלכן מודגש במיוחד שנגעה בשרביט, שזהו 'שמתח את השרביט'. (מתיחת השרביט זהו נס, ולכן נראה שהכוונה שההליכה לקראת הנגיעה בשרביט הייתה כ"ך קשה, כיון שאסתר פחדה מהמפגש עם אחשורוש, ולכן כל התקדמות לשרביט הייתה כאילו נס שהיה התקרבות לשרביט, כאילו שהשרביט הגיע אליה). נראה גם שר"י דרש זאת גם מסמיכות הפס', שקודם נאמר: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית" (ה,א) שלמד ר"י שמודגש שביום השלישי הלכה להיפגש עם המלך, שלכאורה זה מיותר שברור שזה היה ביום השלישי, שהרי אמרה: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" (ד,טז) הרי שהולכת ככה בסוף הצום, כך שזה היה ביום השלישי? אמנם אפשר שנאמר שזה היה ביום השלישי לומר שאין הכוונה שיצומו שלושה ימים ואח"כ תאכל ותלך למלך, כיון שבצום לא יהיה לה סיכוי להראות טוב לפני המלך, ולכן "ובכן אבוא אל המלך" הכוונה בכוח זה ולא ממש ככה בצום. אולם אולי למד ר"י שמודגש ביום השלישי כדי לומר שההצלחה שלה בבית המלך באה מכוח שלושת הימים, שמכוח שלושת הימים זכתה לשלושה ניסים. במדרש מובא הרחבה: '"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר" (אסתר ה,א) בִּגְדֵי יָפְיָהּ וְאֶת עֲדִי תִּפְאַרְתָּהּ, וַתִּקַּח עִמָּהּ אֶת שְׁתֵּי נַעֲרוֹתֶיהָ, וַתָּשֶׂם יַד יְמִינָהּ עַל הַנַּעֲרָה הָאַחַת, וַתִּסָּמֵךְ עָלֶיהָ כְּחֹק הַמַּלְכוּת, וְהַנַּעֲרָה הַשֵּׁנִית הוֹלֶכֶת אַחֲרֵי גְּבִרְתָּהּ וְסוֹמֶכֶת עֶדְיָהּ, לְבִלְתִּי נְגֹעַ הַזָּהָב אַרְצָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וַתַּצְהִיל פָּנֶיהָ וַתְּכַס הַדְּאָגָה אֲשֶׁר בְּלִבָּהּ, וַתָּבוֹא בֶּחָצֵר הַפְּנִימִית נֹכַח הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בִּלְבוּשׁ זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה, וַיִּשָֹּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶסְתֵּר עוֹמֶדֶת לְמוּל פָּנָיו, וַתִּבְעַר בּוֹ חֲמָתוֹ מְאֹד עַל אֲשֶׁר הֵפֵרָה תּוֹרָתוֹ וַתָּבוֹא לְפָנָיו בְּלֹא קְרִיאָה. וַתִּשָֹּׂא אֶסְתֵּר אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְהִנֵּה עֵינָיו כָּאֵשׁ בּוֹעֲרוֹת מֵרֹב הַחֵמָה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ, וַתַּכֵּר הַמַּלְכָּה אֶת קֶצֶף הַמֶּלֶךְ וַתִּתְבַּהֵל מְאֹד וַתָּפָג רוּחָה, וַתָּשֶׂם רֹאשָׁהּ עַל הַנַּעֲרָה הַסּוֹמֶכֶת יְמִינָהּ, וַיַּרְא אֱלֹקינוּ וַיַּחֲמֹל עַל עַמּוֹ, וַיִּפֶן לְצַעַר הַיְתוֹמָה אֲשֶׁר בָּטְחָה בוֹ, וַיִּתֵּן לָהּ חֵן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיּוֹסֶף יֹפִי עַל יָפְיָהּ, וְהָדָר עַל הֲדָרָהּ. וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ בְּבֶהָלָה מִכִּסְּאוֹ וַיָּרָץ אֶל אֶסְתֵּר וַיְחַבְּקָהּ וַיְנַשְׁקָהּ וַיַּשְׁלֵךְ זְרוֹעוֹ עַל צַוָּארָהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה לָמָּה תִּפְחֲדִי, כִּי הַדָּת הַזֹּאת אֲשֶׁר סִדַּרְנוּ אֵינֶנָּה מֻטֶּלֶת עָלַיִךְ, בַּאֲשֶׁר אַתְּ רַעֲיָתִי וַחֲבֶרְתִּי. וַיֹּאמֶר לָהּ מַדּוּעַ כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיךְ לֹא תְדַבְּרִי אֵלַי, וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיךָ נִבְהֲלָה נַפְשִׁי מִפְּנֵי כְּבוֹדֶךָ' (אסת"ר ט,א). הרי שדרשו שאסתר ראתה את כעסו הגדול של אחשורוש על שעברה על גזרתו ולכן פחדה (שהרי את ושתי הרג על שעברה על ציוויו) וה' עשה נס, נראה ש'ויתן לה חן לפני המלך' זהו 'שמשך חוט של חסד עליה', 'ויוסיף יפי על יפיה' זהו 'הגביה צוארה' (ובכלל היה צריך להגביה צוארה לאחר ש'ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה' שהיה צריך להעמיד-להגביה ראשה שהיה סמוך על הימנית), 'והדר על הדרה' זה עניין של חשיבות שלכן 'ויקם המלך' וכו' שהתייחס אליה כמלכה שזהו 'שמתח את השרביט', שהמלכות הגיעה אליה, ולכן השרביט כביכול המשיך עד אליה, שזהו שאחשורוש הלך אליה עם השרביט. בגמ' גם מובאים כמה דעות על גודל מתיחת השרביט: 'וכמה. אמר רבי ירמיה: שתי אמות היה והעמידו על שתים עשרה. ואמרי לה: על שש עשרה. ואמרי לה: על עשרים וארבע. במתניתא תנא: על ששים'. נראה שהשרביט זה רמז למלכות, ולכן דרש ר' ירמיה שהיה שתים והתמתח עשר אמות לגודל של 12, שזהו שקודם היו שנים שהמלכות התייחסה אליהם בכבוד, שזהו מרדכי והמן, שאת המן המלך גידלו ולמרדכי ציווה לעשות כבוד בלקיחתו בצורת מלכות (בגד וסוס מלכותי) ולקרוא לפניו "ככה יעשה לאיש" וגו'. וכבר מהתחלה היו שניהם כדוגמה להתייחסות המלכות: "כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" (אסתר א,ח). '"לעשות כרצון איש ואיש". אמר רבא: לעשות כרצון מרדכי והמן, מרדכי דכתיב "איש יהודי", המן "איש צר ואויב"'. (מגילה יב,א). והשרביט נעשה ל12, שעכשיו באה לעבור לבנ"י שהם 12 השבטים. וזה ע"י שגודל 10, כנגד עשרת בני המן שנתלו, רמז למחיית עמלק בפורים. או ע"י עשר, שבפורים באו להשלים את מתן תורה ברצון :'"ויתיצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א) לכן בשורש יש כאן קשר לקבלת תורה מרצון, לכן עשר כנגד עשרת הדברות שנתנו במתן תורה (וכן אולי 2 כנגד הקב"ה וישראל, שבנ"י אמרו "נעשה ונשמע" וה' חייבם, ו-12 זה בנ"י שקיבלו מרצונם בפורים בלי כפיה מה'). וזהו גם דעת הברייתא 'ששים' כנגד ששים ריבוא בנ"י ביציאת מצרים, וכן זהו המספר היסודי של בנ"י, רמז שיש כאן נס משום צורך הצלת בנ"י. ויש דעה של 16 שזה חיבור של מתן תורה שהוא 10 הדברות, יחד עם צד בנ"י שזהו התושב"ע (צד התורה שמתגלה בבנ"י) שמתגלה ב-6 סדרי משנה, שאנחנו רצינו בקבלת התורה מרצון שבא מאתנו, לכן סה"כ יוצא 16. וזה ע"י גדילה של 14 אמות (כי היה 2) רמז ל"יד" ה' שמתגלה בנסתר דרך הושטת אחשורוש את השרביט: "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו" שמרמז על ה' כמו שדרשו: 'ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן: כל מקום שנאמר במגלה זו למלך אחשורוש, במלך אחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר למלך סתם, משמש קדש וחול' (אסת"ר ג,י). וממילא כביכול ה' הוא שהושיט את השרביט "אשר בידו", ולכן גדל 14 כנגד 'יד'. ויש דעה של 24, אולי זה כנגד יממה, כרמז לחטא העגל שהיה בשל טעות של יממה: 'אמר ר' יהושע בן לוי: מ"ד (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה"? אל תקרי בושש, אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא, לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש. ולא השגיחו עליו. מת. ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן: (שמות לב, א) "כי זה משה האיש" וגו'' (שבת פט,א) הרי שהעגל בא בעקבות טעותם של בנ"י. בפורים הגזרה הייתה בשל שעבדו ע"ז: 'מפני שהשתחוו לצלם' (מגילה יב,א) ולכן התיקון בפורים היה קשור בתיקון ע"ז, שלכן מרדכי לא השתחווה להמן שעשה עצמו ע"ז, ולכך באה הישועה ע"י מרדכי (ששלח את אסתר, וכן קודם גידל את אסתר היתומה). לכן בפורים שנעשה תיקון לע"ז, נעשה גם תיקון לעגל שפגע במתן תורה, ולכן גם היה בו תיקון לכלל מעמד הר סיני, שזהו קיבלו ברצון כהשלמה לסיני שהיה בכפיה. לכן מרמז ב24 שעכשיו מתחיל להתגלגל עניין זה (שלכן נעשה כאן הנס להצלה) [וגדל ב-22 כנגד אותיות התורה]. או אולי 24 רומז שעכשיו היה צריך שהתפילות יענו (שקודם צמו למען ביטול הגזרה, וודאי שגם התפללו אז [שיש מצוה דאורייתא להתפלל בעת צרה]), ולכן בא לרמוז לפס': "אל ישב דך נכלם עני ואביון יהללו שמך" (תהלים עד,כא) '"אל ישוב דך נכלם" - אל ישוב דך מלפניך בתפילתו נכלם' (רש"י), שכאן זהו שעכשיו באים התפילות ומשפיעים שאחשורוש יושיט את השרביט לאסתר, שלא יצא '"דך נכלם", לכן 24 גימטריה 'דך'. אולי כנגד שלושת הנסים האלו שהיו בסיס לנס פורים התגלה בהלכה: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר" (אסתר ט,כח) '... קרא לדרשה הוא דאתא, וכדרבי יהושע בן לוי הוא דאתא. דאמר רבי יהושע בן לוי: דכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך... והשתא דאמרת "מדינה ומדינה ועיר ועיר" לדרשה, "משפחה ומשפחה" למאי אתא? אמר רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה' וכו' (מגילה ב,ב-ג,א). שיש דין של מוקפים שהם וסביבותיהם כמותם, ולכן כנגד עצם החילוק למוקפות מימות יהושע, שזה בא כדי לתת כבוד לא"י ('ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים, ותלו אותה מימות יהושע בן נון'. יר' מגילה א,א) זהו כהגביה את צוארה, שזקף את קומתה לכבוד. וכל הסמוך לעיר המוקפת, זהו כמו שמשך חוט של חסד עליה, שיופיה (שהגביה צוארה) פעל עליו להרגשת חסד, זהו שהקרובים כמושפעים מהעיר המוקפת. והדין שהכוהנים בטלים מהקרבנות, זהו כמו הטיית השרביט, שה' כביכול נותן לנו וזה מתגלה מול מלכותו, שזהו קריאת המגילה שלנו מול עבודת המקדש שעובדים ומדגישים את מלכותו בעולם. אולי גם כנגד הגבהת הצוואר זהו מצות קריאת המגילה, שבו אנו זוקפים את קומתנו בשמיעת סיפור הנס (בשמחה על שהיה, וכן מהשמיעה על השגחת ה' בעולם), כנגד חוט החסד אנו שולחים מתנות לאביונים ומשלוחי מנות, שכל אלו הם חסד, וכנגד הטיית השרביט אנו עושים סעודה כסעודת מלכים, ושותים יין כמשתה מלכים, כמו שהיה אצל אחשורוש, שכך אנו מדגישים כמו הטיית השרביט שהיא מבטאת אישור קשר למלכות, כך גם אנו מתנהגים כמלכים, ובפרט בסעודת (ושתיית יין) מצוה כבני מלכים - בני מלכו של עולם "בנים אתם לה' אלקיכם".