"למנצח על אילת השחר מזמור לדוד" וגו' (תהלים כב,א). 'א"ר זירא: למה נמשלה אסתר לאילה? לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה. א"ר אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן' וכו' (יומא כט,א). חז"ל דרשו את פרק כב בתהלים כפרק על אסתר. כמו שמובא בגמ' במגילה: '"ותעמד בחצר בית המלך הפנימית" א"ר לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, אמרה (תהלים כב, ב) "אלי אלי למה עזבתני" שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון? או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר (תהלים כב, כא) "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי"? חזרה וקראתו אריה, שנאמר (תהלים כב, כב) "הושיעני מפי אריה"' (מגילה טו,ב). (לכן יש שאומרים פרק זה בפורים במקום שיר של יום, כמו שמביא מרן הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א בסידור: 'שיר של יום בערי הפרזות בי"ד באדר ובירושלים בט"ו באדר לדעת הגר"א- תהלים מזמור כ"ב'). אלא שאם כך אז מה הקשר לדוד דווקא, מדוע זהו "מזמור לדוד”? בפשטות נראה שדוד קשור למעשה פורים, כמו שאומרת הגמ': 'קרי ליה "יהודי" אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה "ימיני" אלמא מבנימין קאתי?... ורבנן אמרי: משפחות מתגרות זו בזו. משפחת יהודה אומרת: אנא גרים דמתיליד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא. ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי' (מגילה יב,ב). ממילא יש קשר בין דוד שלא הרג את שמעי למעשה פורים, ולכן דוד הוא שמזמר על מעשה פורים. אולם נראה יותר מזה, דוד מסמל את הגאולה, שהמשיח ממנו, לכן הוא מרמז על הגאולה העתידה שהיא קשורה לפורים, היא נלמדת מפורים: 'דלמא (=מעשה) רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? (מיכה ז) "כי אשב בחושך ה' אור לי”. כך בתחילה (אסתר ב) "ומרדכי יושב בשער המלך", ואחר כך (אסתר ו) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך (שם) "וישב מרדכי אל שער המלך”, ואחר כך (אסתר ח) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" ואח"כ (שם) "ליהודים היתה אורה ושמחה"' (יר' ברכות א,א). הרי שפורים מלמד על הגאולה איך היא באה, לכן דווקא דוד הוא שמזמר זאת, כי זה קשור אליו, לגאולת משיח בן דוד (אולי זהו מקורו של ר”ח רבה ללמוד מאסתר). אולי לכן קודם ביומא נאמר: 'א"ר אבהו: מ"ט דרבי? דכתיב (תהלים כב, א) "למנצח על אילת השחר" מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן, אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן', שמעבר לעניין עצמו שאליו נאמר (שקודם הובא בשם רבי על צורת האור של עלות השחר), נראה שסמכו ללימוד לאסתר, לרמז שאסתר מרמזת לגאולה, ולכן זה מתפצל לכאן ולכאן, כעין שנים, שמרמז שיש גאולה בעיתה ויש גאולה באחישנה. ומיד מובא שאסתר כאילה שתמיד חביבה על בעלה, כרמז שה' תמיד אוהבנו ולכן יגאלנו. ואסתר כעין סוף הלילה, רמז לסוף הגלות- לגאולה. ולכן היא סוף הניסים הנכתב בתנ"ך, כרמז שמזה ממשיך הלאה, שמלמד גם על הגאולה שהיא כמותה, שהיא נס בתוך הטבע הגשמי (ולא ניסים על טבעיים). גם נראה שמעשה פורים מתחיל להתגלגל במשתה שבו הרגו את ושתי, שהיה "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" (אסתר א,י), והכוונה 'אמר רבא: יום השביעי שבת היה' (מגילה יב,ב). נראה שרומז על שבת, שהיא מעין לעתיד לבא, וגם כשבת-שמיטה 'בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא' (סנהדרין צז,א). שכך היה גם כאן, כעין מלחמה נגד השונאים, ורווח והצלה ליהודים כעין גאולה, כך שמרמז על הגאולה. לכן גם פורים חל בשנה מעוברת סמוך לניסן, מטעם: 'ורשב"ג סבר: "בכל שנה ושנה" מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן, אף כאן אדר הסמוך לניסן... מסמך גאולה לגאולה עדיף' (מגילה ו,ב), שיש קשר בין פסח ופורים-בין הגאולות, נראה שמעבר לפשט שבפסח נגאלו, יש כאן עניין גם ש'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א) ולכן פורים סמוך לחודש הגאולה שלעתיד. אולי לכן 'רשב"ל אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל' וכו' (יר' מגילה א,ה), שמה העניין שדווקא מגילת אסתר לא תתבטל מכל הנ"ך (אמנם למד מפס' אולם מה הטעם)? אולי כיון שבמהותו הוא מכוון כנגד הגאולה שלעתיד, לכן יש לו מעמד מיוחד של לעתיד לבא, ולכן שונה משאר הנ"ך שעיקרם לשעבר (אמנם הם גם נבואה לדורות, ואף בחלקם נאמר על לעתיד לבא, אולם אין עיקר הספר נאמר ברמז וחיבור למהלך הגאולה שלעתיד). נראה שיש רמז לדורותינו, שהפס' שממנו לומדים לאסתר הוא: 'אסתר מן התורה מנין? "ואנכי הסתר אסתיר"' (חולין קלט,ב). הפס' בשלמותו: “ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים" (דברים לא,יח) שזה מרמז על דברי רשב"י: 'שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם' וכו' (מגילה יב,א). שע"פ רשב"י העונש הוא על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר (לכן גם מובן מדוע המן עשה עצמו ע"ז\על בגדיו, שלכן מרדכי לא השתחווה לו והתגלגל כל עניין פורים. כיון שכל עונש פורים קשור לכך שהשתחוו לצלם-אצל נבוכדנצר, ולכן כך התגלגל במציאות העונש) וזהו כדברי הפס' שמסתיר פניו "כי פנה אל אלהים אחרים". אולם רשב"י לא אמר לתלמידיו שטענתם אינה אמת, אלא שאינה מספקת, ואכן במ"ר (אסת"ר ז,יג) מובא שנענשו על סעודת אחשורוש. וכך מביא רש"י: 'ומרדכי ידע. בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש' (רש"י. אסתר ד,א). כך ששני הדברים קשורים, נראה שסעודת אחשורוש הזכירה את הע"ז של נבוכדנצר ולכן אז חל על כל העולם (שרשב"י משלים את דברי תלמידיו), וזה מטעם ש'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). לכן סעודת אחשורוש שהיתה על שלא נגאלו (מגילה יא,ב) ולכן נשארים בחו"ל, הייתה כעין קשר לעבודה זרה, ולכן זה הזכיר את הע"ז של נבוכדנצר. לכן גם דוד הוא שמזמר על אסתר, שהוא זה שאמר שהדר בחו"ל כעובד ע"ז. נראה שאף בדורותינו, שלא רצו לעלות לא"י, באה השואה הנוראה שהנאצים ימ"ש גזרו להרוג את כל היהודים, כעין המן, והיה הסתר פנים על כעין ע"ז זו. עוד נראה שאפשר לומר ע"פ החינוך שמשמע שמי שחיסל את עמלק היה דוד (חינוך מצוה תכה. אלא שאולי מדבר על שבעת העממין בדווקא), ואם כן אז דוד שפעל למחות את עמלק קשור למעשה פורים שגם בו היתה מחיית עמלק (ובטח לדעה שבתרגום ראשון, שכל ההרוגים היו מעמלק [ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א]). אסתר ממשילה את המן לאריה ולכלב, נראה שיש בזה רמז לאש של המזבח: 'אמר מר: ועשן המערכה. ומי הוה עשן במערכה? והתניא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן? כי קא אמרינן בדהדיוט, דתניא: (ויקרא א, ז) "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" אע"פ שאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. רבוצה כארי? והתניא: א"ר חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה ורבוצה ככלב! לא קשיא, כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני. ובמקדש שני מי הואי? והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב (חגי א, ח) "וארצה בו ואכבד" וקרינן "ואכבדה", מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים. אמרי: אין, מיהוה הוה, סיועי לא מסייעא' (יומא כא,ב). יוצא שיש הבדל בין בית ראשון לבית שני בעניין של גילוי השכינה, שזהו שהיו חסרים חמשה דברים שמבטאים את כבוד ה' בגילוי השכינה. יוצא שבבית שני היה כעין הסתר מגילוי השכינה השלם, ולכן גם האש לא היתה מסייעת באכילת העצים. והנה בזמן פורים המזבח בירושלים כבר היה פועל (החלו להקריב במלכות כורש על המזבח בלי בית מקדש [עזרא ג,ג] ואח"כ במלכות אחשורוש עצרו את בנית המקדש [שם ד,ו]), ולכן כנראה ידעו שהאש ככלב ולא כאריה, וזה משום הסתר גילוי השכינה. לכן אומרת אסתר שעכשיו הם בצרה מהמן, שזה בהסתר פנים (“הסתר אסתיר") ולכן מבטאת זאת בתפילה לה' שיגלה פניו ויצילם, ולכן אומרת על המן ככלב, רמז להסתר פנים שבו נמצאת. אולם אח"כ חוזרת בה שאולי נענשת על שקראה לו כלב, ולכן מחליפה לאריה, רמז שה' יגלה פניו כמו שהיה פעם בגילוי השכינה שהתבטא בצורת אריה ('ואכלה לחין יבשין', כך ה' יכה את המן). ואולי בתחילה קראה לו "כלב" רמז שהיה עבד של מרדכי (מגילה טו,א-ב) ועכשיו בא להכותו, כמו כלב שנושך את בעליו. או שבאה לבקש מה' שיגאלם מצרת המן, ולכן ביטאה זאת בכלב, כמו שבגאולת מצרים נאמר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו" (שמות יא,ז), שכך בקשה שה' יגאלם מהצרה ולא יתן שיזיקו להם. או שקראה לו כלב ע"ש: “ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו" (משלי כו,יא) שהמן גרם למות ושתי, ואחשורוש כעס מאוד, ועכשיו רוצה להרוג את כל היהודים שזה כולל אותה, שבזה שוב גורם למות המלכה ויכעיס את אחשורוש.