תצוה - פרשת המקדש

המקדש הכלים והבגדים – 'לכבוד 'ולתפארת'

הרב ישראל אריאל שליט"א

המעיין במלאכת האומנים במשכן ימצא, כי כלי הזהב ובגדי הזהב צריכים להיות - "לכבוד ולתפארת", ככתוב (שמות כח, ב): "ועשית בגדי קדש לאהרן, אחיך לכבוד ולתפארת". ביטוי זה נאמר במיוחד באשר לבגדים, וכדברי הרמב"ן: "כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן! כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה... והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים!"

לא רק הכהן הגדול מתכבד בבגדיו אלא גם כהן הדיוט, ככתוב (שמות כח, מ): "ולבני אהרן תעשה כותנות... ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת!" ביטוי זה אינו בגדר מליצה, אלא מצות עשה מן התורה! במקדש במיוחד קיים הכלל: "זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצוות!" (שבת קלג, ב) שכן במקדש הנוי הוא חלק מהותי של המצוה. ביטוי ליופי שבמקדש מוצאים אנו בדברי חכמינו ז"ל באומרם: "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו - לא ראה בנין מפואר מעולם!" (סוכה נא, ב). לא נחה דעתם של חכמים עד שקראו למקדש – "נויו של עולם!" (זבחים נד, ב).

הביטוי "לכבוד ולתפארת" נחלק לשני מושגים שונים: ה'כבוד' בא להוסיף יראה, ככתוב: "את מקדשי תיראו". בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מה) מצינו, אודות השמירה של הכהנים והלויים במקדש, ש"הסיבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו ולפארו... ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו, עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבוא אליו - לא כהן שיכור... לא כהן פרוע בשערותיו ובגדיו קרועים". כך גם באשר להתנהגות האדם במקדש כותב הרמב"ם (בית הבחירה ז): "כל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה'... ומהלך באימה וביראה ורעדה, נאמר, 'בבית אלהים נהלך ברגש'".

הצד האומנותי במקדש בא לעורר התרשמות והתרגשות. בעניין זה כותב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק שלישי מה) שזו הסיבה לצורת הכלים במקדש ותכליתם. וכגון מנורת הזהב ניתנה "לכבוד ולתפארת לבית! כי הבית שדולק בו הנר תמיד ביום ובלילה יש לו בנפש מעלה גדולה". עוד כתב שם: "ולהגדיל הבית עוד הגדיל מעלת עובדיו... וציוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים – 'בגדי קודש לכבוד ולתפארת'". לא רק הופעת הכהן צריכה להיות בבגדים נאים אלא הוא עצמו צריך להיות נאה, ואילו בעל מום מנוע מלעבוד במקדש, ומסביר שם הרמב"ם: "שלא ישמש בעבודה על המזבח בעל מום... מפני שהמון העם לא יגדל ויכובד אדם אצלם... אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו".

עד כמה הקפידה התורה על כבוד המקדש ותפארתו למדים אנו מכניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקדשים. למרות שהכניסה אסורה חוץ מיום אחד בשנה, ציותה תורה מצוה מיוחדת, שבתום עבודת יום הכיפורים יכנס הכהן הגדול פעם נוספת לקודש הקדשים. הכהן טובל במקוה, לובש בגדי לבן, נכנס פנימה ונוטל משם את הכף והמחתה של הקטורת שהביא תחילה להקטיר. כאן לימדתנו תורה, כי 'כבוד' העבודה מחייב לעשות כל עבודה בנפרד. ו'תפארת' המקום מחייבת שלא להותיר כלים במקום המקודש. אלא ניקיון המקדש מחייב, שיכנס הכהן הגדול פעם נוספת לקדש הקדשים כדי להוציא משם כלים מיותרים. יתירה מזו! מתברר, שהכינו לכהן הגדול כתונת יקרה ומיוחדת שהביאו ממרחקים למטרה זו, ומחירה אלף ומאתים שקלי כסף (משנה יומא ג, ז) הכל ללמד על הסדר, הניקיון והתפארת, שיש לשמור בכל פינה במקדש.

אכן, המקדש, כבוד השכינה שבתוכו ותפארתו, היו גאוותם של ישראל בכל הדורות. אל המקדש הזה נשואות עיני הכל, לראותו בנוי במהרה בידי עם ישראל לאחר אלפיים שנות חורבן וגלות - ב'מקדש מלך עיר מלוכה'.

שבת שלום