פורים/ פרשת תצווה/ שבת זכור

הגאון מוילנא זי"ע, אמר שכשהיה רוצה במשך ימות השנה להתחזק באמונה ולהרגיש שהוא בידיו של הקב"ה, היה לומד את "מגילת אסתר" ומתבונן איך שהקב"ה מוליך את כל אחד מישראל בידיו, וכל צעד וכל מקרה שקורה אצל האדם יש בו חשבון מדוקדק ונפלא.

פורים

יש יום אחד בשנה שבו זורקים לגמרי את השכל והולכים רק עם אמונה.

בפורים ניתנת לכל יהודי הזדמנות לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה.

מלכות ה' מתגלית אז בשלמותה. האדם רואה שהכל זה רק ה' עושה ואין עוד מלבדו יתברך.

בפורים נגזירה גזירה איומה ונוראה על היהודים, שהפכה לישועה  מושלמת ועצומה. במקום השק והאפר, יוצא מרדכי היהודי בלבוש מלכות, ברוב פאר והדר. אותו רשע שגזר גזירה נוראה על עם ישראל פתאום הוא מתהפך ונותן ליהודים רשות להרוג את מבקשי נפשם. פורים הקדוש פוקח לנו את העיניים לראות איך ההשגחה הפרטים מגיעה לכל פרט ופרט בחיינו, ה' שולט גם על הלבבות וגם ועל המוחות , ה' יכול להפוך אויב לאוהב.

הנס של פורים, נוהגים לומר שהוא גדול מכל הניסים האחרים. ולכאורה תמוה, הרי אין פה שום שינוי הטבע כמו שהיה בקריעת ים סוף, או בחנוכה כשפח קטן של שמן שאמור היה להספיק ליום אחד הספיק לשמונה ימים, אלא שניסים גלויים כאלה, שיש בהם שינוי הטבע אינם יכולים להיות כי אם לפי שעה, באותו עת, ואח"כ הקב"ה מנהיג את עולמו ומסתיר את עצמו בתוך הטבע. בפורים ראו כולם איך ההשגחה המופלאה של הקב"ה מלובשת בטבע תמיד. לא שקרה לנו נס בתוך הטבע, אלא כל הטבע הוא נס, כל שניה זה נס, כל החיים זה נס אחד גדול. מגילת אסתר, כשמה כן היא, מגלה את ההסתרה של ה'. כי בפורים הכל היה כביכול אבוד, כביכול יאוש, גזירת כליה, ובתוך החושך הזה מתגלית לה הנקודה של ההתגלות האלוקית ומאירה את החושך.

[מורנו הרב: "כל מה שבאנו לעולם זה לדעת שאנחנו לא עושים כלום, באנו לדעת שה' מנהיג את העולם, ואנחנו רק צריכים לראות אלוקות, לראות את ה', בכל צעד לראות את ה', בכל תנועה לראות את ה', בכל מחשבה ודיבור לראות את ה'. אדם מזיז יד, מזיז זה הכל ה'. ה' מזיז את היד, ה' מזיז את הרגל. אדם חי בעולם, "חברמן", בונה בנינים, בונה ישיבות אם הוא לא יודע שה' עשה את הכל זה מגדל בבל. המגיד ממעזריטש בסיפור הידוע אסר להגיד את המילה אני. צדיקים נזהרו לא להגיד את המילה אני. אדם אומר את המילה אני, אוי ואבוי!

כל התורה, כל הגמרא, שו"ע, כל היורה דעה, כל התפילות זה רק שנדע שה' עושה הכל, שיש ה' בעולם, אנחנו לא עושים כלום לא מזיזים יד, לא מזיזים רגל, לא נושמים, "כל הנשמה תהלל יה הללויה" כל נשימה ונשימה זה מה' ".]

אנחנו בעיצומו של חודש שכל עניינו שמחה. חודש אדר. אנשים חושבים ששמחה זה דבר קל ופשוט ומובן מאליו. ששמחה זה לצחוק, או לרקוד ולשיר, או לספר בדיחה וזהו... נהיים שמחים. רבינו מסביר שלהיות בשמחה זו עבודה גדולה וזה לא בא בקלות: "והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכוחות, להיות אך שמח תמיד כי טבע האדם למשוך (את) עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל" .

צריך להכניס אמונה קדושה לחיים שלנו. רק זה יוציא אותנו מהעצבות. מהנפילות האלה. שמחה היא תוצאה של אמונה. אמונה בבורא עולם שברא אותך בשביל להיטיב לך, בשביל לרחם עליך, וכל מה שהוא עושה איתך הכל לטובה!

כל זמן שאדם לא חי באמונה, הוא ילך כל הזמן עם הרגשה שלא טוב לו. כל זמן שאדם לא חי באמונה שכל מה שעובר עליו זה הכל לטובתו, גם הקשיים, והחסרונות, ומה שלא הולך, והנפילות, והירידות, הוא לא יהיה שמח. לכן אדם צריך להחליט שהוא יתאמץ להיות שמח ולא משנה מה שיעבור עליו. כי הוא מאמין שזה רצון השם שהוא יעבור מה שהוא עובר. בורא עולם רוצה שיהיה לי את החיסרון הזה, את הקושי הזה, שיהיה לי את העיכוב הזה, בורא עולם רוצה ככה ואני צריך לשמוח בזה. זאת העבודה שלך - לשמוח! ולהגיד תודה! כי זה הכי טוב בשבילך כרגע! אתה רוצה מאד אבל לא הולך? תמשיך לרצות ולהתפלל עד שתבנה את הכלים ואז תוכל לקבל. בינתיים תשמח כשלא הולך לך! אדם לא יאשים אף פעם, לא את עצמו ולא את אף אחד אחר. רק יראה את השם. אדם מאשים את עצמו ורודף את עצמו, ולא מרוצה מעצמו, בגלל מה? כי הוא נמצא בהסתר פנים, הוא לא רואה שהכל זה השם.

תזכור שיש בורא לעולם, והוא מנהיג פה את הכל, הוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור, ואתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לתיקון שלה. תאמין שה' יודע מה הוא עושה עם כל אחד ואחד, שהוא עושה איתו את הטוב יותר.

ה' רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. ה' ברא את העולם לגלות את רחמנותו. הרחמים של ה' הם אין סוף ואין תכלית. כל מה שעובר עליך, זה הכל רחמנות של ה'. ה' איתך בכל הנסיונות שאתה עובר. הוא יודע מה עובר עליך. הוא חי את הצער שלך. ככה להסתכל על החיים. אם זוכים לחיות את האמונה הקדושה, אז החיים יכולים להיות מאד שמחים.

המגילה זה לא איזה מעשה קדום שפעם היה, הסיפור של המגילה הוא הסיפור של כל אחד מאיתנו . כשיהודי מגיע לשפל המדריגה, אם הוא ימשיך לקוות ולרצות ולבקש, הוא יזכה שהכל יתהפך לטובה.

השמחה של פורים היא לא על מה שקרה אז, השמחה היא של כל אחד מאתנו, כאן, ועכשיו. "להודיע שכל קוויך לא יבושו! ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך". פורים אומר די להסתרה של השגחת ה'. צריך לראות איך כל מה שקורה לנו בחיים, זה הכל מאת ה'. זה הכל בהשגחה פרטית מופלאה, אין טעויות בהשגחה של ה'. אף אחד לא נפלט מהמחשב של הקב"ה.

הבעיה שלנו שאנחנו בעצמנו מסתירים לנו את הקב"ה. כי פה כואב לנו וכואב לנו שם, וזה אמר ככה וזה אמר לנו אחרת וזה בכלל לא אומר לנו, הוא פשוט לא מדבר אתנו, ומתחשק לנו משהו ולא זכינו לזה, ואנחנו מצטערים, וזה לא משנה אם זה בגשמיות או ברוחניות, בכל המובנים. צריך לצאת מן ההסתרה של העצבות, לצאת מן ההסתרה שאנחנו לא מצליחים בחיים, שלא הולך לנו, שהחיים שלנו מאד קשים, שהגורל פגע דוקא בנו. כל השמחה של פורים זה שנתגלה לנו שה' נמצא איתנו כל שניה, כל רגע, שכל מה שקורה לנו זה ממנו יתברך והכל לטובתנו, הכל זה רחמים.

יש כזו התעוררות לאהבת ישראל בפורים שזה לא יתואר ולא ישוער. נכנס קצת יין ואתה משתחרר מכל מעצור, אוהב את כולם ואומר להם את כל המילים הטובות שרצית להגיד להם כל השנה רק שהתביישת.

בפורים הלב כל כך מתרחב, שהוא מבקש להטביע את העולם כולו במשלוחי מנות ומתנות לאביונים. יהודי מטבעו הוא טוב. אפילו אם המעשים שלו לא כל כך טובים, הנשמה שלו טובה. אם הוא עשה משהו לא טוב, אז הוא מתחרט. אם עשו לו משהו לא טוב, אז הוא מוחל וסולח.

מסופר על אמו של הרה"ק רבי יהודה פתיה, עליו השלום, מרת חנה שהייתה אשת חיל ומסרה את נפשה לגדל את בניה ובנותיה על אדני התורה והיראה. אחת משכנותיה של הרבנית הייתה אשה מרשעת ל"ע, אשר הרבתה מדי יום ביומו להציק לרבנית. מעשיה של אותה אחת היו נוראים. היא היית מקללת את ילדיה, מבזה אותה ברבים ה' ירחם. הרבנית על אף ששמעה את הדברים הייתה שותקת, מהנעלבים ואינם עולבים,  עד שהגיע יומה של אותה מרשעת, והיא נפטרה לבית עולמה.

בלילה הראשון מיד לאחר הקבורה הגיעה השכנה בחלום לרבנית וביקשה ממנה, שתמחל לה על כל העוול שעשתה לה במשך כל השנים. הרבנית חנה התעוררה בבקר, זכרה את החלום, נתנה צדקה לעילוי נשמתה הדליקה נר, ואמרה :"מחול לך, מחול לך, מחול לך".

אבל בלילה השני שוב הגיעה השכנה בחלום, כשהיא בוכה ומתחננת, שתמחל לה על כל מה שציערה אותה בחייה. הרבנים התעוררה בבוקר ושוב הדליקה נר לעילוי נשמתה, נתתה צדקה ואמרה שלוש פעמים מחול לך. אבל בלילה השלישי שוב הגיע ההשכנה בוכה בחלום. הרבנית חנה לא ידעה מה לעשות, הרי היא מחלה לה מחילה שלמה.

בצר לה הלכה אל רבי אליהו חיים זצ"ל אביו של רבינו הגאון יוסף חיים (בעל הבן איש חי), וסיפרה לו על החלומות. הלה הורה לה לקחת מניין אנשים ולעלות על קברה של אותה שכנה, ושם לעיני העשרה לומר, שהיא מוחלת לה בלב שלם. ואכן כאשר הצדיק אמר, כך עשתה.

למרבה הפלא בלילה היא רואה את השכנה שלה בחלום, אולם הפעם מחזיקה בידה קערה מזכוכית מלאה בגבעולי לוביה ירוקה וטרייה, ובידה השניה החזיקה בכד זכוכית מלא במים חיים ואמרה לרבנית: "יברך אותך ה', כשם שהחיית את נפשי, כך יחיה אותך ה' מן השמים".

בבוקר קמה הרבנית חנה, זכרה את החלום והלכה לחכם אליהו חיים וסיפרה לו, אמר לה הרב: "דעי לך, שהחלום אומר, שבזכות זה שמחלת לאותה אשה, תזכי לבן שיאיר את העולם בתורת הסוד". ואכן כעבור שנה נולד בנה המקובל האלוקי רבי יהודה פתיה זצ"ל.

"אתה תצווה את בני ישראל" (כז,כ).

תצווה לשון צוותא, חיבור. התענוג הכי גדול זה כשאוהבים את השם. זה מעל הכל. צריך לשמור על האהבה הזו שלא תתקרר. העונש הכי גדול זה לב קר. זה כשאין חשק לקדושה. כל חום הלב הולך ח"ו למקומות אחרים. הקב"ה מזהיר אותנו לא תעשו לכם אלוהי כסף ואלוהי זהב. הקב"ה יודע שלקחת בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים זה קשה מאד. מאד קשה. העולם הזה מלא בדברים שיכולים לקרר אותנו ח"ו. על מה היתה הגזירה הנוראה הזאת שנגזרה על היהודים בפורים? שהם נהנו מסעודתו של אחשורוש. זאת הסכנה הכי גדולה, שאדם בעצם מקיים את הכל, הכל נפלא, אי אפשר להעיר לו שום הערה, לא על הלבושים שלו ולא על שום דבר, הכל מצויין, הכל בהכשר, אבל הנשמה שלו נמצאת במקום אחר. זה הקב"ה לא היה יכול לסבול. הקב"ה קידש אותנו, כמו שאיש מקדש אישה ואנחנו לא יכולים להסתכל לצדדים. אין דבר כזה נאמנות כפולה. ה' רוצה את כל ההוויה שלנו, שהחיות שלנו תיהיה רק ממנו. אדם אומר – אני מספיק חזק, זה לא ינתק אותי מהשי"ת, לא יקרה לי כלום אם אני אקרא משהו שלא צריך, אם אני אשמע משהו שלא טוב לשמוע. זה לא אמת. צריך ללמוד מאותם יהודים מורמים מעם, שכל שיחם ושיגם היו תורה וחסד, ושמרו מכל משמר על כל דבר שנכנס אליהם.

אנחנו בשבת זכור. מצוות עשה מן התורה לזכור את אשר עשה לך עמלק. מה הוא כבר עשה העמלק הזה שהקב"ה הכריז עליו מלחמת חורמה עד סוף כל הדורות? הוא ניסה לפגוע בדבר הכי חשוב שיש לו ליהודי, ברצון. "אשר קרך בדרך". ניסה לקרר לך את הלב. ניסה להכניס בליבך ספקות. אולי היתה כאן תופעת טבע בקריעת ים סוף וזה בכלל לא היה נס? הקריאה הנוראה הזו לזכור את אשר עשה לנו עמלק היא בעצם קריאה לזכור את התכלית, לזכור את ה', לזכור שאין עוד מלבדו.

המלחמה שניהלו מרדכי ואסתר נגד המן היא חלק מהמלחמה שנמשכת עד ימינו אנו, מלחמה במי שכופר בהשגחת ה' בעולם ח"ו. המפלה של המן היא אור גדול המבהיק עד עצם היום הזה, אור שכולו אומר: "אין עוד מלבדו".

סיפור לפורים

כשראשי הקהילה הברוקלינאית "נחלת יהודה" פנו לרב הצעיר יחזקאל חי שניידמן שיתקע יתד נאמן בחצרות ק"ק זו, הוא קיבל זאת כמחמאה עצומה, ובענוותנותו הכובשת השיב: "מי? אני? תולעת אני ולא איש" אך הללו ששמעו על גדלותו וצניעותו התעקשו, ולאחר התייעצות עם מורו ורבו הגדול, וקבלת הסכמה מרעייתו שתחיה, ארז הרב שניידמן בסוף חודש שבט את מטלטליו וספריו, יצא ממונטריאול קנדה, ונחת בניו יורק, ברוקלין.

בית הכנסת של הקהילה אם יורשה לנו לשמור על ארשת מכובדת נראה רע למדי. סופת שלגים התחוללה שבוע לפני הגיעו לשם, וזו חוללה נזקים לא פשוטים. כשלימינו הגבאי הישיש והמסור ר' איצל'ה קלישר, הוא סרק בעיניו את חלל בית התפילה, ועיניו כבו משהו.

"איצל'ה יקירי, אכנס לתפקידי באופן רשמי כידוע לך בליל פורים, בחודש הבא, אז אעלה גם כחזן ואקרא את המגילה, צר לי, אך כרגע המקום הקדוש הזה, איננו לכבודה של תורה. הגג דולף, הלחות גרמה לנפילת משטח גדול של טיח בקיר המזרחי, הקירות עבשים, הספסלים רעועים, חלק מן השולחנות צולעים, חייבים לבצע כאן שיפוץ בהול , אבל יסודי ורציני. ברשותך אני נוטל משימה זו על כתפי". אומר ועושה. הנגרים יצאו בהולים ובאו, הצבעים בנו פיגומים והציבו סולמות, הטייחים ערבבו את הטיח, ובאמצעות מכשיריהם הדביקוהו לכתלים, והחשמלאים החליפו מנורות וחוטים. הקצב היה לא רע בכלל.

יומיים לפני פורים בית הכנסת קיבל חזות מכובדת ונאה, כיאה לבית מקדש מעט. עוד 24 שעות ליל פורים. הרב שניידמן נכנס בשעות הצהרים לבית הכנסת כדי לחזור על מקרא מגילה. מיד כשפתח את הדלת, חשכו עיניו, הטיח הצבוע שסמוך לארון הקודש בגד בטייחים ובמתפללים, ועקב הלחות הרבה שעדיין לא יבשה, צנח לו על הארץ, ומשטח אפור שחוק בגודל שלושה על שני מטר נפרע לו בכותל המזרח, כאילו לא שופץ מעולם. ליבו של הרב נצבט בקירבו, ולאחר שפינה את האבנים ושברי הטיח הוא התיישב מול ארון הקודש ופתח את המגילה, "ויהי בימי אחשוורוש"... עיניו שוטטו על פני הכותל "אאלץ לדחות את תפילת הפתיחה שתכננתי לליל פורים... לתאריך אחר".

אחרי שעה הוא יצא לרחוב די עצוב. הרב הצעיר נע לכיוון מכוניתו, כאשר בפינת הרחוב הבחין בבאזר גדול לצרכי צדקה שהתקיים באחת החנויות. הוא נכנס לשם ובחן את הפרטים. עיניו קלטו מפת שולחן ישנה אך שובת עין , צבעה שנהב, ועליה ריקמה צבעונית עם מוטיבים של מתן תורה בצידיה, ובמרכזה מגן דוד גדול. מדובר היה בעבודת יד, אך ללא ספק זו מלאכת מחשבת מעשה ידי אמן.

גודלה של מפת השולחן המרהיבה היה הפלא ופלא שלושה מטרים על שניים, בדיוק כמו הפצע האפור בכותל המזרח של בית הכנסת. הרב שניידמן הוציא שטר ע"ס 50 דולר ורכש את המפה, הוא פנה שוב לבית הכנסת לתלותה. לפתע, ללא הודעה מוקדמת החל לרדת שלג ורוח מקפיאת איברים נשבה לה בין בנייני הענק לסימטאות הצוננות. מן העבר השני של הכביש הוא הבחין באשה קשישה ממהרת צעדיה כדי לעלות לאוטובוס, אך לשוא. היא הביטה בשעונה ופניה הביעו אכזבה. האוטובוס הקדים אותה בכמה שניות ונעלם בעיקול הרחוב.

"בואי גבירתי הכנסי לבית הכנסת, אפעיל את החימום, ובעוד 45 דקות יגיע אוטובוס נוסף". הקשישה נעתרה לבקשה, היא התישבה בפינת ביתה כנסת ועקבה בעיניה אחרי הרב. הלה הציב סולם, אחז פטיש ומסמרים טיפס והחל בתליית המפה המרהיבה. מסמר ועוד מסמר, והחור השחור כוסה לחלוטין, והמפה? נופת צופים, לעין וללב. המזרח הפך לכנאמר על ירושלים "יפה נוף משוש תבל". לפתע הקשישה  בעיניים מופתעות התרוממה מכסאה, והחלה צועדות במעבר המרכזי בין הספסלים לכיוון ארון הקודש. פניה חיוורות וידיה רועדות.

"רבי, מאין לו המפה היפה הזו?" שאלה. "קניתיה לפני רבע שעה בבאזר הצדקה בפינת הרחוב". "אנא, בדוק אם באחת הפינות שלה רקומות האותיות ""MFI  "-אכן, אכן... מנין לך זאת?" השתאה הרב. – "אלה ראשי תיבות של אישתך, מרים פייגע אידלשטיין"..

דמעות של התרגשות נצצו מעיניה. "לפני 35 שנים, בפולין של טרום מלחמה, רקמתי אותה, בעלי משה חיים ואני היינו אנשים אמידים עד שהגיעו הנאצים ימ"ש, והחלו לפרוע פרעות בישראל. בדרך לא דרך הצלחתי להימלט מצפורני החיות הללו, ובעלי הבטיח לי שתוך שבוע ימים הוא יבוא אחרי עם בתנו הקטנה אל עיר נמל רחוקה, ומשם נפליגה לארה"ב יחדיו. השבוע הזה נמשך עשרות שנים, "מאז נעלמו עקבותיהם, לא שמעתי מהם דבר, וחוץ מזכרונות ובכי על האובדן הנורא הזה, אין לי דבר, אבל אני עדיין לא מאבדת תקוה וממתינה.

מפת השולחן הזו מזכירה לי ימים יפים, את שולחן השבת המואר, את זמירותיה, את עיניה התמימות של בתי שרה חנה, ואת קולו הצלול של בעלי משה חיים הפורט על מיתרי ליבי אפילו כרגע "שלום עליכם מלאכי השרת".

אחר כך שתיקה, וברגע אוושת בכי עצור. הרב שניידמן הציב שוב את הסולם וביקש להוריד את המפה, כדי להעניק אותה לאשה האומללה. – "לא ולא, השאר אותה כאן, זה המקום הראוי לה, היא עושה כאן מצווה חשובה, להאיר את עיני המתפללים, ואחרי שהכותל יתוקן תשתמש בה לסעודה שלישית, וספר לקהילה שלך את ההסטוריה העצובה של המפה..."

הרב שניידמן הנרגש הציע לה להסיעה ברכבו לביתה, בצידו האחר של "סטאטן איילנד", שהרי היא הגיעה לכאן כדי להביא פת לחמה בכמה עבודות נקיון.

ליל פורים. תפילת ליל פורים היתה נישאה ונשגבה. גם מקרא המגילה היה מהוקצע לשביעות רצון המתפללים. עיניו של הרב שניידמן שוטטו להן מפעם לפעם על פני מפת השולחן  היפה התלויה מולו, כשהוא משחזר לעצמו את הארוע המצמרר מאתמול.

"ברכו את השם המבורך". "עלינו לשבח", המתפללים לחצו בחום רב את ידו של הרב הצעיר "פורים שמח, בודד הרב אשרינו שזכינו בך. באמת תפילה נפלאה... מזמן לא שמענו מקרא מגילה מדוקדק ורהוט שכזה".

בית הכנסת החל אט אט מתרוקן מיושביו, רק יהודי זקן אחד עדיין נותר ישוב, ועיניו תקועות במפה. הרב שניידמן ניגש ללחוץ את ידו. "פורים שמח". "כבוד הרב, אני מביט במגן דוד ובציורים של המפה התלויה במזרח, והיא מזכירה לי את הבית שלי... מלפני השואה. אשתי רקמה בדיוק מפה זהה לזאת... ומאז נעלמו עקבותיה. אני תוהה כיצד יתכן ששתי נשים תרקומנה מפות כל כך דומות... ממש זהות".

הרב שניידמן קפא על מקומו. "מרים פייגע אידלשטיין...?" –"כן, זה שם אשתי עליה השלום... מניין לך זאת?". הרב הקהילה הציב את הסולם והוריד את המפה, הבט באותיות הללו MFI  ראשי תיבות של שם אשתך"... ר' משה חיים אידלשטיין חישב להתעלף, הוא אחז בעמוד השיש הגדול, והתחיל לרעוד. "כבוד הרב, כשנכנסו הנאצים לפולין שילמתי כסף לקבוצת מבריחים שתוציא משם את אשתי... הייתי אמור להצטרף אליה תוך שבוע, אך רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היתה הפוכה לגמרי. הנאצים תפשו אותי ואת בתנו הקטנה, שהינו חמש שנים במחנה עבודה ובנס יצאנו חיים... ומאז ועד היום אני מחפש אותה אך לשווא... כנראה נפטרה עליה השלום...".

הרב שניידמן חיבק חיבוק אמיץ את היהודי הנסער ולחש על אוזנו, "עכשיו ר' משה חיים אתה ואני נוסעים ל'"סטאטן אילנד" ואם ירצה השם, המפה המהממת ביופייה שרקמה רעייתך, תביא לאיחוד המשפחה.

שמחת פורים כידוע, היא נאצלה וגדולה מכל השמחות שמחוייב בהם יהודי, אך על פי הרב הצעיר יחזקאל חי שניידמן, ליד הדלת, בכניסה לדירה הקטנה ב"סטאטן איילנד" התחוללה שמחה הרבה הרבה יותר גדולה, עד ד'לא ידע', ועד בכלל. והכל בזכות מפת שולחן רקומה, התלויה במזרח. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור ולהרגיש ולחיות את האמת האחת והיחידה – שהקשר איתך זה העונג הכי גדול שיש בחיים. כי כשאני  מחובר אליך, טוב לי, אני שמח, אני לא נבהל ולא נשבר ולא מודאג משום דבר שקורה, כי אני זוכר שהכל בא ממך אבא והכל לטובה.

תעזור לי לחזק את הקשר הזה. לא להפסיד שום רגע. כשאני מתפלל, לחשוב על המילים שאני מוציא מהפה, להרגיש אותן, שזה לא יהיה מהפה אל החוץ. כי כשחיים את המילים של התפילה מרגישים אותך בתוך הלב, זה נהפך למעין תפילה אישית למרות שהמילים קבועות וזהות אצל כולם.

תעזור לי אבא להרבות בתודה. כי אתה משפיע עלי כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה חסד ורחמים ואני לא מספיק מודה לך. כביכול הדברים הם בדרך הטבע, מובנים מאליהם, אך כשמתחילים קצת להתבונן רואים כמה אתה טוב אלינו, כמה אתה רחמן והלב מתמלא ועולה על גדותיו מאהבה והכרת הטוב.

זה כזה  הפסד כשהולכים בדרך, או ממתינים למשהו ולא עושים כלום, תעזור לי לנצל כל רגע כזה ולדבר איתך אבא, לספר לך מה עובר עלי למרות שאתה יודע הכל. לבקש ממך שתעזור לי, להגיד לך תודה על מה שעזרת לי, רבונו של עולם, רוצה לנצל כל רגע בחיים כדי להתחבר אליך, להרגיש אותך, לחיות את המציאות שלך בעולם.

וככה להפוך את החיים לחגיגה אחת מתמשכת. תעזור לי אבא.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי