"לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת... מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' " (שמות כז, כ-כא)

על הפסוקים הנ"ל מעיר רבי יוסף פצנובסקי (מרבני לודז' בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה) בספרו "פרדס יוסף": בלבו של כל יהודי צריך לדלוק "נֵר תָּמִיד" – נר אלוקים. אבל נר זה אינו צריך להתנוסס רק "בְּאֹהֶל מוֹעֵד" – בבית הכנסת ובבית המדרש – אלא גם "מִחוּץ לַפָּרֹכֶת" – ברחובות, במקומות העבודה, ובכל שאר המקומות שבהם נרקמים יחסים וקשרים בין אדם לחבירו.

היהדות מתאפיינת בשילוב המיוחד המתקיים בה בין ארץ לשמים, בין הארציות והקדושה הרוחנית. הפסוק (בראשית כח, יב): "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" מבטא היטב את גישתה של התורה לחיים. לא הינתקות מחיי העולם והסתגרות בארבע האמות הפרטיות, אלא בדיוק להפך – החדרת הקדושה לתוך החיים הארציים. קדושה משמעותה לקדש את העולם, להחדיר קדושה בתוך החומר.

יהודי נדרש לעבוד את בוראו לא רק בבית הכנסת ובבית המדרש, אלא גם בשעה שהוא עוסק במלאכתו, במפעל או במשרד.

זה אחד ההסברים מדוע מצוות התורה, רובן ככולן, מתקיימות בעולם הגשמי דווקא. מצוות יחידות בלבד קשורות לתחום הרוחני הצרוף, למחשבות או לרגשות. רוב המצוות דורשות מאיתנו לבוא במגע עם דברים פיזיים, גשמיים. כי זו כל תכלית התורה – להחדיר את הקדושה לתוך העולם החומרי, לחבר את השמים ואת הארץ.

וזו למעשה הגדולה האמיתית. אנשי רוח והגות נוטים, מטבעם, להתלהב מעניינים גדולים וחובקי עולם, ואילו פרטים קטנים של חיי יום-יום נתפסים בעיניהם כמטרד מעיק. היכולת לשלב את השניים – היא השלמות האמיתית.

שיטה שמצטמצמת לענייני רוח בלבד או לדברים ארציים בלבד, אינה יכולה להיות אמת שלמה. האמת חובקת את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים גם יחד. זה האיזון הנכון בין הראש המגיע ל'שמים' לבין הרגליים הנטועות ב'ארץ'.

על בנין ישיבת חכמי לובלין נכתב הפסוק (תהילים לד, יב): "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם". הרב מלובלין הסביר כי לא נאמר 'בואו בנים', כמתבקש, אלא דווקא "לכו בנים", משום שהמבחן לקיום ה"שִׁמְעוּ לִי" אינו בזמן שהתלמידים יושבים בפני רבם אלא בטווח הארוך, כשהם הולכים לדרך חייהם.

מנחם בקר - מתוך הספר "פרפראות לתורה"

הרב מנחם ברוד, מתוך האתר: "חב"ד-שיחת השבוע" - http://www.chabad.org.il/