"כִּי כְּשֶׁאָדָם... יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ וְצָרִיך לִזָּהֵר מִזֶּה מְאד וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפּט אֶת חֲבֵרוֹ 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלקִים הוּא' (דברים א), כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַך לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפּט אֶת הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְך עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ' וּמִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לֵידַע וּלְהַגִּיעַ לְמָקוֹם חֲבֵרוֹ כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם... וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך, וְעַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך יָכוֹל לָדוּן אֶת הָאָדָם, כִּי הוּא יִתְבָּרַך בַּעַל הָרַחֲמִים וּבְוַדַּאי הוּא מְקַיֵּם בָּנוּ 'הֲוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת' (אָבוֹת פֶּרֶק א)".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, תורה א, יד)

איננו יכולים לדון את האחר אלא בהגיענו למקומו. הסיבה איננה רק שאין לנו את מלוא הנתונים המאפשרים שפיטה כזו, אלא שהאופן בו אנו רואים את הזולת שונה מהותית מהאופן שבו אנו חווים את עצמנו. את עצמנו אנו חווים מבפנים, לא כן את הזולת. על האדם, השופט תמיד מבחוץ, להשעות את עצמו משפיטת האחר.

השפיטה, מלמד רבי נחמן, אפשרית רק מהמקום של החוטא עצמו, מהמקום שממנו חטא, ורק ה' "שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם", הווי אומר הוא השורש של כל דבר, ראוי להיות שופטו. השפיטה האפשרית היא אם כן שפיטת האדם את עצמו, שפיטה אחרת איננה שפיטה כנה.

רגילים אנו לומר שאין לנו לשפוט את הזולת מפני שלא התנסינו בסיטואציה שגרמה לו לחטוא. אך רבי נחמן מדבר על רובד עמוק יותר: הבעיה איננה חוסר היכרות שלנו עם המקום בו היה החוטא קודם למעשהו, אלא חוסר יכולתנו להגיע לידיעת שורש נשמתו של הזולת, שהוא מקומו האמיתי.

בעלי המוסר כתבו: "מי שנזהר בכבוד חבירו, ולא מוצא בו פגמים, זוכה ששכינה עמו", דהיינו מי שלא רואה דבר רע ביהודי, זוכה שהקב"ה אלוקיו עמו.

המקובל הגדול, רבי אברהם אזולאי, בעל "חסד לאברהם", שנפטר לפני כארבע מאות שנה, כתב:

"הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו, אף אם היו צדיקים גדולים". איננו רגילים לשמוע את הביטוי "הקב"ה שונא" אך מתברר שהוא קיים כלפי מי שמקטרג על עם ישראל, ואפילו אותו אדם יהיה צדיק גדול.

ברור שאין הכוונה להתעלם מהקלקולים ולטייח אותם, וכמובן שיש לתקן את הדרוש תיקון, אך מה שעם ישראל זקוק לו יותר מכל, הוא אנשים שילמדו עליו זכות, שיספרו בשבחו, שידגישו את גדולתו ואת יופיו.

בספר שופטים מסופר על השופט גדעון שהיה מלמד זכות על בני ישראל, וכאשר הוא נבחר להיות מנהיג עם ישראל, נאמר בפסוק (שופטים ו,יד): "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל" – ורש"י פירש מה הכוונה בביטוי: "בְּכֹחֲךָ זֶה" - בכוח הזכות שלימד סניגוריה על בני ישראל זכה גדעון להנהיג ולהושיע את עם ישראל.

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק ב"

הרב אופיר טנג'י  - מהספר: "נכון להיום – אקטואליה לאור פרקי אבות"

הרב יוני לביא - מתוך האתר: "שבת בשבתו" www.zomet.org.il